אילון נמוג מאז מהפוליטיקה המסורתית, נעלם ממפות הסקרים, אבל לא איבד גם ב–2017 את הרצון להשפיע, אף על פי שדעותיו גורמות לא פעם להרמת גבה בסביבתו השמרנית.
“היו תקופות שאמרתי ‘ראש ממשלה זה התפקיד שבו אוכל להשפיע', אבל היום אני לא רוצה", הוא אמר כשנפגשנו בביתו בשבוע שעבר. “שאלו אם אני מתאים לפוליטיקה ואמרתי שלא, כי אני לא מתגעגע. המנהיגות האמיתית נמצאת בחברה האזרחית. אנחנו כל הזמן מחפשים את הכוח אצל המלך. ‘ביבי מלך ישראל', ‘ברק מלך ישראל'.
"הייתי יושב במרכז מפלגת העבודה, והצעקות היו מוציאות אותי מדעתי. אני לא מתאים משום שאני לא מאמין בתפיסת הניהול ובתפיסת הכוח האלה, ולכן מבחינתי קרה דבר נפלא. המהפכה הטכנולוגית והרשתות החברתיות אולי גרמו לכך שמנהיגים נהיו פופוליסטים, וכרגע הם שוחקים את הגורמים שעוד איכשהו מבקרים אותם, אבל גם נוצר כוח עצום. אני פוגש חבר'ה צעירים, חלקם מדהימים. קורסי מח"טים וגרעינים עירוניים. שם נוצרת המנהיגות האמיתית".
אילון בן ה–71 הוא עוף מוזר. מגדיר את עצמו כאיש שמאל, אבל כזה שגם לימין קשה ממש לקלל אותו אחרי כל העבר הביטחוני שצבר. אלוף במיל', זוכה עיטור הגבורה.
“שמאל מבלבל", הוא צוחק. “אני לא מתייפייף. הרגתי ערבים בקלצ'ניקוב ממרחק של עשרה מטרים. הטבעתי כלי שיט, יריתי טילים. כראש השב"כ עיניתי. אני בסדר, קיבלתי חותמת לישראליות. אני גם לא שונא מתנחלים. המתנחלים הם ממשיכי דרכם של הורי, בני כיתתי שיושבים בבקעת הירדן ומגדלים תמרים וענבים. שלחנו אותם, לכן אני שמאלני משונה".
ההבנה שאולי לא ייבחר לראש ממשלה הוציאה את אילון לשטח כדי לנסות להשפיע משם. הוא ממייסדי תנועת “עתיד כחול־לבן", שהמוטו שלה הוא שתי מדינות לשני עמים, נושא שבוער בעצמותיו.
“הגרוע ביותר זה המשך הסטטוס קוו", אילון מדגיש. “כל בר דעת מבין שהמצב הנוכחי מוביל למדינה אחת לכל אזרחיה. במציאות כזו אנחנו יכולים לבחור בין סוריה או דרום אפריקה. רוצים סוריה? לא יודע אם יהרגו 600–500 אלף בני אדם, אבל זו תהיה מדינת עולם שלישי. מעבר לסיפוח מיליוני פלסטינים ביהודה ושומרון, עדיין לא פתרנו את בעיית שני המיליון בעזה. בכל המדדים המקרו–כלכליים נרד. רמת החינוך, התוצר לנפש. זה או אפרטהייד, דגם דרום אפריקה, או סוריה. הרי מה אומרת ברברה טוכמן בספרה ‘מצעד האיוולת'? היא לוקחת מקרים שבהם החברות הופתעו מהעובדה שהלכו לקריסה. זה היה ברור לכל אדם, כתבו על זה, ועדיין החברה הובילה, במקרה שלנו זה יהיה לאובדן הציונות".
“אבל עזוב, נגיד שאין שותף. מחר בבוקר ראש הממשלה, בהנחה שהוא מאמין ברעיון, אומר מדינה יהודית, דמוקרטית שמחייבת רוב יהודי ולכן הגבולות העתידיים יהיו דמוגרפיים. יש לנו מספיק כוח צבאי על מנת שנקבע את ביטחונה של ישראל בתנאי הגבול שמבטיחים את זהותנו. המשמעות היא שמגדר הביטחון ומזרחה אין שאיפות לריבונות מדינית. נכון ששם נוצר העם היהודי ואנחנו רוצים להמשיך מציאות ששם חיים יהודים, אבל כרגע, בהסדר מדיני, זו תהיה מדינה פלסטינית. המשמעות האופרטיבית היא שבמו"מ, מול פרטנר פלסטיני, ננהל אותו על בסיס גבולות 67'. גושי ההתנחלויות יהיו אצלנו, אבל תמורת שטחים. המשמעות השנייה היא שמהגדר מזרחה צריכים לאפשר, לא להכריח, לכל אותם אזרחים לחזור הביתה ולעשות זאת כמנצחים שמגיעים להם פיצויים".
אילון מדבר על טיימינג וחוזר למלחמת יום כיפור כדי להסביר את ההחמצה. “ועדת החקירה הממלכתית עסקה בעיקר במחדל המודיעיני, אבל יש שני כשלים נוספים שאנחנו משחזרים כל עשור ולא עסקנו בהם", הוא אומר. “הכשל האופרטיבי בשדה הקרב. היה כל המודיעין על מנת לדעת מה זה טיל סאגר וכל המידע הטכני על כך שחיל האוויר לא יוכל לטוס כפי שטס ב–67' - ולא הבנו איך זה ישפיע על שדה הקרב. לא שינינו את תורת הלחימה ולכן נהרגו מאות. אתה שואל מה קרה בצוק איתן? שחזרנו. היה לנו המידע על המנהרות, ידענו שהן התקפיות, הרי גלעד שליט נחטף באחת כזו. ידענו פחות או יותר היכן הן ולא תרגמנו לשדה הקרב. עסקנו באובססיביות באיום תלול המסלול ולא הבנו שצומח איום תת–קרקעי. אחד מבנַי היה במנהרות בצוק איתן, קצין בסיירת מטכ"ל, ואני יודע עד כמה לא היינו מוכנים. אבל היה גם כשל מדיני, ומבחינתי הוא העיקר".
כשמדברים היום על הנהנתנות של נתניהו, סיגרים ושמפניה ורודה, חוזרים לסיפור על אילון שבנה בביתו בריכה עם מסלול שחייה אחד, שרק תשמש לספורט היומי ולא מעבר לזה.
“בנהנתנות יש התמכרות, ואני אחד שרוצה לשלוט", הוא אומר. “היחידים שלא היו נהנתנים הם שמיר, בגין וגולדה. איפה השאר? תראה את אורח חייהם, והכרתי רבים. נהנתנות לא הופכת מנהיג ללא לגיטימי. גם אני פה ושם אוהב להרביץ ארוחה טובה, זה שאני יותר אוהב חומוס זה חלק מהמגבלות שלי".
אילון עוזב את אולמרט והולך דווקא לאריק שרון המנוח. “שרון היה מושחת", הוא קובע בהחלטיות. “השחיתות הייתה חלק מהטעויות שעשינו ביציאה מעזה. הרי הדמוקרטיה במידה רבה היא מנגנון של ריסונים. אז בג"ץ אישר לו לעשות את מה שעשה, ואני קטונתי מלבקר את שופטיו, אבל צריך להבין שהוא נבחר לא על קולותי אלא על אלה שהתנגדו ליציאה. כמה חודשים אחרי כן בא ואמר ‘יוצאים'. התחיל להסביר שזה בעצם כיבוש. אריק שרון מסביר שזה כיבוש. יש גבול לכמה שאפשר לנצל את הפלטפורמה הפוליטית על מנת להיבחר, וכשנבחרת - לשנות בלי לשאול. הוא הגמיש את המושג דמוקרטיה הרבה מעבר למה שראוי".
בשנה האחרונה אילון הוא אחד הקולות החזקים העומדים לצד ארגון שוברים שתיקה. אפילו מימן מודעות תמיכה על חשבונו. “הדמוקרטיה הישראלית חלשה, משום שאין לה חוקה ומסורת", הוא מסביר את הצעד. “שומרי הסף חשובים כאן יותר. כשהייתי ראש השב"כ, ובג"ץ החליט על הפסקת מה שקראנו לו ‘היתרים בחקירות' ואחרים ‘עינויים בחקירות', אמרתי לאנשי: ‘אנחנו מתיישרים על פיו'. מה שמדאיג היום זו לא רק השחיקה בדמוקרטיה ובמוסדות, זה בעיקר השחיקה בקרב שומרי הסף. מנגנונים של מפלגות שנעלמים ומערכת בתי משפט שנמצאת תחת מתקפה. היום הצבא הוא הגורם המתון ביותר. התהפכו היוצרות, אז אני לוקח כדוגמה את שוברים שתיקה".
אילון ביקש לדבר על משפטו של אזריה, כחלק מהתהליך העובר על החברה. “אנחנו חיים במציאות מקבילה", הוא אומר. “מציאות אחת בחברון ושנייה ביפו, בבית הדין הצבאי. אנחנו שולחים את החיילים שלנו למציאות שבה הגבול בין מותר לאסור הוא מעורפל. לקחת חייל ממציאות שבתוכה הוא חי ולשפוט באחרת, זה מצביע לא רק על נתק".
התרעות פיקוד העורף