"מה פתאום התחילו לדבר במפלגת העבודה על אהוד ברק? כי הוא שם? כי הוא נוכח בשיח הציבורי? אתם לא רוצים לתת צ'אנס לאף מנהיג אחר? ב–99' ברק ריסק את תהליך השלום, אחר כך הוא ישב ארבע שנים בממשלת נתניהו, והיום הוא בז לנתניהו. מה עם קצת כנות, קצת מודעות עצמית?". פרופ' אבנר בן–זקן יורה ומיד ממשיך. "ברק יכול לחזור למפלגת העבודה אחרי כל האסונות שהוא המיט על המדינה ועל המפלגה, ואם לא הוא, אז איזשהו גנרל או כוכב ריאליטי יעמדו בתור לפני מנהיגים אורגניים מקומיים שצמחו במפלגה. זה מעודד נציגות קוריוזית ולא נציגים אמיתיים".

לא סתם נאמרים הדברים. בחודש יולי הקרוב ייגש בן–זקן לפריימריז על הנהגת מפלגת העבודה, ויתמודד מול אראל מרגלית, אבי גבאי, עמר בר־לב, איתן כבל, אלדד יניב ואחרים. בן–זקן פחות ידוע משאר המועמדים. "אני לא נוכח בשיח הציבורי", הוא אומר, "עמלתי על זה, אני ביישן מלידה, החשיפה קצת מפחידה אותי, אני מאמין בפתגם הידוע שאומר שהיכרות מביאה לבוז. יש מי שיגידו שאני הזוי, שאני בא משום מקום, אבל אסור לשכוח שאני לא מתכוון להתמודד על ראשות הממשלה. הפריימריז במפלגת העבודה לא יקבעו מי יהיה המועמד של מפלגת העבודה לראשות הממשלה אלא רק מי יוביל את המפלגה למהפכה מבנית. ורק אחרי שתסתיים המהפכה הזאת נוכל להיות מפלגה שמתמודדת על ראשות הממשלה".

אולי פשוט אין לך האישיות המתאימה לעמוד בראש מפלגה?
"תמיד הייתי מהפכן. ואני מתאים למהלך מהפכני שייצור שינוי פוליטי. גדלתי בשכונה ד' בבאר שבע, מאז הספקתי להיות בחברת העמיתים של אוניברסיטת הרווארד. ארבע שנים שתיתי יין במועדון של הרווארד עם הפרופסורים הידועים והטובים ביותר, הייתי בטבורו של העולם, אבל עדיין בישראל מתעקשים לדחוק אותי לשכונה".



כבר שנה וחצי שבן–זקן מסתובב עם כמה מחבריו בסניפי מפלגת העבודה בכל רחבי הארץ ומנסה לשכנע אותם לשנות את שיטת הבחירות במפלגה, מפריימריז ארציים לבחירות אזוריות פתוחות, שיסייעו לאנשים מכל רחבי הארץ לנסות לכבוש מקום ריאלי ברשימת העבודה לכנסת. מדובר ברעיון שהבשיל כבר לפני כתשע שנים אצל קבוצת חברים קטנה במפלגה, בהם חיים אסא, שהיה יועצו של יצחק רבין. "בחירות אזוריות יקימו את ישראל של מטה ויאפשרו למנהיגות מקומית לפרוץ קדימה", מסביר בן–זקן.


בשנה שעברה הצטרפתי אליהם לכמה אירועים כאלה, חלקם היו רבי משתתפים, כמו ערב הומה אדם בסניף של מפלגת העבודה בירושלים. לאחרים, בתל אביב, למשל, הגיעו חברי מפלגה בודדים. בן–זקן, מצויד במפות ובנתונים מספריים, לא התייאש, נאבק בשיניים על כל חבר מפלגה, ענה בסבלנות על כל שאלה גם כשהותקף קשות. הוא משוכנע שאם המפלגה לא תפתח את שורותיה למנהיגים מקומיים, היא תיכחד בבחירות הקרובות או תצליח להגיע לכל היותר ל־10 מנדטים.

"צעירים כמעט לא בוחרים במפלגה, וציבור הבוחרים המסורתי מתכלה. בניהם ונכדיהם של מקימי המדינה מתרחקים ממפלגת העבודה. דור שלישי של קיבוצניקים שנהרו בהמוניהם בעבר לקלפיות כדי להצביע למפלגת העבודה מצביעים למפלגות אחרות רק כדי לא לבחור במפלגה משעממת ורקובה כמו העבודה. לעבודה יש תפיסה של להמשיך לנוע על אדי הדלק של דור המייסדים, להגן על מוסדותיה, לא משנה כמה הם רקובים. זאת מפלגה שמתאפיינת בריכוז של כוח. אנשים לא מוזמנים להיבחר ואלה שכן יכולים להיבחר מגיעים ממרכז הארץ".

למה אתה מתעקש להיאבק על ראשות מפלגה שכרגע נראית כושלת, ולא בוחר מפלגה אחרת, חזקה יותר, כמו יש עתיד, למשל, שעולה בסקרים?
"יאיר לפיד מעביר מסר פשוט: אנחנו מעיפים את נתניהו ואשתו. אני סבור שהוא ימשיך לעשות הכל אותו דבר, כפי שעשה נתניהו, רק יהיה הרבה יותר נחמד".

כולנו עוסקת בנושאים חברתיים.
"מפלגה לא דמוקרטית כמו כולנו לא יכולה להוביל את הקרב על הדמוקרטיה. מלבד זאת, כולנו היא מפלגת נישה למחירי הדיור. את השאלות הגדולות הם השאירו לנתניהו, רק הוא מתכתב עם ההיסטוריה, רק הוא שואל שאלות דרמטיות".

היית יכול להצטרף לבוגי יעלון?
"הוא אדם כן ואחראי, וזה ראוי לשבח, אבל אנחנו לא יכולים להסתפק בביטחוניסט. ישראל זקוקה לפוליטיקאי שיטפל בהיסטוריה, ויעלון עונה על בעיות ביטחונית, לא הרבה יותר מזה. היום אין אף דיוויזיה שעומדת מולנו מכאן ועד טהרן, או עד הגבול הסורי–טורקי, הגיעה העת לשנות את תפיסת הביטחון שלנו. אין איום קיום חיצוני על חוסננו, האיום הוא פנימי. נתניהו מלהיט שנאה פנימית, וזה מה שמאיים עלינו".

העבודה, אומר בן־זקן, היא הפלטפורמה המתאימה, "מפני שזו מפלגה דמוקרטית, לעזאזל, לא כמו מפלגות המרכז האחרות שאינן דמוקרטיות. מפלגת העבודה דוגלת בחלוקת הארץ ובצד החברתי, ואני מאמין בזה. העבודה והליכוד הן המפלגות היחידות שמנסות להציג חזון. דווקא משבר הוא הזדמנות מצוינת ליצור מהפכה חברתית".





עמיר פרץ, שבעבר נמנית עם המחנה שלו, מנסה ליצור מהפכה חברתית.
"עמיר פרץ הוא מנהיג טראגי. הוא עולה לאין שיעור על בני דורו במנהיגות, בחזון. ב–2006 הוא הצליח להביא למפלגה 8 מנדטים מהפריפריה אבל ברחו לו 8 מנדטים מהמרכז. היום השאלות העיקריות אינן יחסי עבודה אלא מבנה מפלגתי שונה, ואת זה צריך לקדם קאדר חדש של מנהיגים, לא אלה שנכשלו בעבר".

איציק שמולי, שהיה ממנהיגי המאבק החברתי, הוא לא מהקאדר הזה?
"אני לא מדבר על להיות עובד סוציאלי. מאז המחאה החברתית מפלגת העבודה הפכה לעובדת סוציאלית. הסוציאל־דמוקרטים במפלגת העבודה משוכנעים שהחזון שלהם לחזור לשנות ה־50 הוא רעיון מצוין, הם רק לא מבינים שרבים חושבים ששנות ה־50 היו תקופה נוראית. מפלגת העבודה תמיד החזירה את הגלגל אחורה, אני קורא להם לפלס דרך קדימה, למרחב חדש שנמצא בעתיד".

בעיני רבים במפלגה גבי אשכנזי הוא העתיד.
"הוא היה מפקד שלי בגולני. בצבא הוא היה מצוין, לא בטוח שהוא פוליטיקאי מצוין".

אבי גבאי סוחף אחריו רבים במפלגה.
"ההבלחה שלו בציבוריות הישראלית הותירה רושם מצוין שמתבסס על אומץ לב ועל אמינות. זו התחלה מצוינת. צריך לראות מה החזון שלו לגבי המנגנון הרקוב של המפלגה ומה הבשורה שלו לגבי שורה ארוכה של נושאים שעדיין לא שמענו אותו מתבטא בהם".

האינטלקטואל שבא לפוליטיקה

בדירתו המרווחת המשקיפה אל שדה פתוח וירוק בכפר סבא, בן–זקן משוכנע שהוא האדם המתאים להוביל את המהפכה. בן 48, נשוי
לעטר, בת קיבוץ בית השיטה, אב לשלוש בנות. "אני דומה ברעיונות שלי לסבא שלה, מנחם אורן, שהיה אינטלקטואל ידוע בתנועה הקיבוצית", הוא אומר.
הוריו של בן–זקן, משה ועליזה, עלו לארץ ממרוקו בתחילת שנות ה־60 עם שלושת ילדיהם הגדולים. "שבע שנים לפני כן מרוקו פתחה את השערים עם סוג של סלקציה. אבי לא הסכים לעלות עד שהסוכנות היהודית לא ניאותה לאשר את העלאתו של סבא שלי", הוא מספר. בארץ נולדו ארבעה ילדים נוספים, אבנר הוא החמישי. אביו, שהיה צורף במרוקו, עבד בבאר שבע במחצבה ואחר כך כפועל בניין, אמו ניקתה בתים.

למרות הרקע הכלכלי הקשה כל אחיו סיימו תיכון, חלקם למדו באוניברסיטה. "גרנו שני רחובות מהדירה שבה גדלה זהבה בן. מבחינתי, זאת הייתה שכונה פנטסטית, הייתה לי ילדות טובה. שכונה ד' הייתה פסטיבל רב־תרבותי עם אנשים מכל העולם: פרסים, הודים, גרוזינים, ניצולי שואה הונגרים, רוסים, הייתה שם מוזיקה מכל העולם ומאכלים שונים. זה היה מקום קשה אבל היום קשה לאנשים הרבה יותר מאשר הקושי שחוו הורי. היום הביטחון הקיומי מעורער. הורי היו מוכנים לשלם מחיר כדי לקיים את המדינה. הם היו אנשים שמחים. אנחנו, בניגוד אליהם, לא רואים את עצמנו כחלק ממשהו גדול שהולך ונבנה כאן. אולי היקפי ההון גדולים היום יותר מאשר בעבר, אבל אנחנו חיים באי־ודאות לגבי הזהות שלנו ולגבי עתיד המדינה. בשנים האחרונות המקום הזה הפך להיות ג'ונגל. אני קיבלתי מדינה הרבה יותר טובה מזו שאוריש לבנותי".

אחרי שסיים את לימודי התיכון בבאר שבע התגייס בן־זקן לסיירת גולני. "בניגוד למה שחושבים, לא מעט צעירים מהשכונה התגייסו לחילות קרביים", הוא אומר. "אצלנו זאת הייתה מסורת משפחתית, גם האחים הגדולים שלי התגייסו לגולני". הוא סיים קורס קצינים, היום הוא סרן במילואים, שירת בלבנון ובעזה והתחיל לגבש את השקפת עולמו כשהבין שלפלסטינים ולנו יש רצונות וחלומות אישיים זהים. "היה לי קשה להשלים עם המוות של חיילים ביחידה. אחרי שאמיר מי–טל נהרג בפשיטה בנועימה, הבנתי שהפעולה לא שינתה דבר ביחסים בינינו לבין הפלסטינים, אבל בינתיים איבדנו אותו. מי צריך את הפעולות המטופשות האלה?". למרות עברו הקרבי הוא אינו רוצה להתמודד במפלגה על הכרטיס הביטחוני. "אני מנהיג אזרחי. פוליטיקאי אינטלקטואל עדיף מפוליטיקאי גנרל".

ב–91' התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית היסטוריה של המזרח התיכון, הוא הקים באוניברסיטה תא סטודנטים שנקרא "צדק חברתי", הוציא לאור עיתון סטודנטים פוליטי נשכני, "הינשוף", ולאחר מכן עבד כעיתונאי ב"כל העיר", המקומון של רשת שוקן. "יום אחד נודע לי ממקורותי שמשלחת מהאוריינט האוס הפלסטיני נפגשה בהולנד עם משלחת ישראלית כדי לדון בנושאים שקשורים לירושלים. פרסמנו את זה במקומון. מתוך זה נבנה הסלוגן של הליכוד ב–96', ‘פרס יחלק את ירושלים'".

את העיתונות עזב בקלות, "בשבילי זאת הייתה אפיזודה חולפת", ונסע לארצות הברית, לאוניברסיטת קליפורניה, שם עשה את הדוקטורט בהיסטוריה של המדע. מאז כתב ארבעה ספרים, היה מרצה בהרווארד וקיבל הצעות עבודה מכמה אוניברסיטאות אמריקאיות. "אבל הבנתי שאם איענה להן לא אחזור לעולם לישראל. הבנתי שבארצות הברית אני יכול להיות היסטוריון מצוין אבל לא יותר מזה. רציתי להיות לא רק חוקר טוב אלא גם אבא טוב ובן טוב ואזרח טוב, ואת זה רק ישראל יכולה לאפשר לי".

לפני כעשר שנים חזר לארץ. הוא היה בטוח שיתקבל כאן בזרועות פתוחות אבל גילה שקשיי הקליטה היו חריפים יותר מכפי ששיער. "האקדמיה, מערכת המשפט, התקשורת והפוליטיקה השאירו במשך שנים את כולנו משתאים כשעמדנו וצפינו איך הן מעבירות את המשרות מאבות לבנים, לפיד ההנהגה עבר בכל תחום מאב לבן, מי יכול היה להיכנס לתוך השיח הזה אם לא הייתה לו ירושה משפחתית. גם היום אנשים מוכשרים בלי קשרים לא מצליחים להגיע לשום מקום. זה מה שקורה במחנה הציוני. יצחק הרצוג וציפי לבני הם בן ובת של. לא הצלחתי למצוא עבודה באקדמיה. באוניברסיטאות העדיפו לתת את הג'ובים לילדים של המרצים או לסטודנטים שלהם. לא אוהבים פה זרים ואני נתפסתי כזר".

כדי להתפרנס ניסה להקים סטארט־אפ עם חבר, מערכת קשר בין כלי רכב לאופנועים שמגיחים מאחור שתמנע תאונות דרכים, וכבר החליט לוותר על האקדמיה, אבל אז קיבל הצעה להצטרף למכללת קריית אונו, שם הקים תוכנית לימודים רב־תחומית.

"לא קל להתרכז בבוקר בנושא מחקר מתוך ידיעה שאחר הצהריים אתה צריך לטפל בילדות", הוא מספר. אחר כך ניסה למצוא את דרכו בפוליטיקה, השתתף עם חיים אסא ועופר קורנפלד בקבוצת חשיבה קטנה שעסקה, בעיקר, ברעיון של בחירות אזוריות, הצטרף לתנועת השמאל החדשה שהקימה מרצ ב–2008 ביחד עם תנועות נוספות, אבל עזב את ההתארגנות אחרי ששובץ למקום ה–12 ברשימה לכנסת. "הופתעתי שהזמינו אותי", הוא אומר, "לא הייתי חבר במרצ, הייתי אחד הסטטיסטים שם רק לא ידעתי שאני סטטיסט".



מנהיג צומח מלמטה

החיידק הפוליטי לא הרפה, בן־זקן מאמין שאפשר לשנות רק מתוך הפוליטיקה. "הכוח הפוליטי שיכול להצטרף למפלגת העבודה עסוק במאבקים על הטבעונות, על זכויות בעלי חיים, על מגדר ונושאים מהסוג הזה. הרבה אנשים חכמים אומרים שזה לא ברמה שלהם להיכנס לפוליטיקה, והתוצאה היא שהם נענשים בזה שטיפשים מושלים בהם. לא אחת אני רואה איך הורים בוחרים בקפידה חוגים לילדים שלהם כדי להבטיח עתיד טוב לילדים, אבל לא מוכנים להיכנס לפוליטיקה, פעילות שתבטיח עתיד הרבה יותר טוב לילדיהם".

לפני שמונה שנים הצטרף למפלגת העבודה ומאז הוא מנסה לקדם את הרעיון של בחירות אזוריות פתוחות שיעניקו הזדמנות שווה לכל אדם מוכשר. לקראת הפריימריז, הוא אומר, הוא יפעל ברשתות החברתיות. "התמודדות בשיטה הישנה עם פעילים ומתפקדים עולה הון תועפות. אין לי משאבים לזה". הוא כבר זכה להישג כשהמוסד לבירור עתירות במפלגת העבודה הורה על כינוס ועידת המפלגה עד לסוף חודש מרץ כדי להצביע על ההצעה של בן–זקן וחבריו.

"אחרי עבודה של שנה וחצי מכנסים את הוועידה בניגוד לרצונה של ההנהגה כדי לדון בנושא", הוא אומר, "זו תהיה טלטלה גדולה בוועידה. אלדד יניב מדבר על פריימריז פתוחים, אבל אם לא יהיו בחירות אזוריות, פריימריז בשיטה הישנה, היחסית, ירכזו את כל המועמדים בתל אביב. רק פריימריז אזוריים יכולים להגיע לקהלים חדשים".

המטרה, הוא אומר, היא לנצח את הליכוד בעשר הערים הגדולות. "ככה ניקח את הבחירות. היום הליכוד מובילה בערים הגדולות במרכז הארץ. בפתח תקווה, באשדוד, בחולון, בראשון לציון, בחירות אזוריות ישנו את התמונה הפוליטית לחלוטין. ניקח לדוגמה את המועצה האזורית בני שמעון, עם 7,000 בוחרים, אם נאחד אותה עם רהט ולהבים נקבל מחוז בחירה שבוחריו אינם מתעניינים בשאלות לאומיות אלא בעניינים מקומיים שחוצים את גבולות הלאום. היום בלהבים מצביעים לישראל ביתנו נגד רהט, וברהט מצביעים נגד היהודים. מחוז בחירה אחד יאחד אותם סביב הנושאים החשובים להם. הם לא ירצו לפגוע אלה באלה אלא יחשבו איך שמים לחם על השולחן ואיך מקימים אזורי תעסוקה משותפים ותחבורה נוחה לכולם. נושאים אזרחיים יקדימו את הלאומנות הקיצונית. השיטה היחסית מלהיטה יצרים, מרחיבה את השסעים ויוצרת שבטים".

אתה לא הפוליטיקאי הראשון שמבטיח לדאוג לפריפריה לפני הבחירות. כולם עושים את זה. גם הרצוג, שאת הכיסא שלו אתה רוצה לרשת.
"פגשתי את הרצוג לפני הבחירות, כשנתניהו עמד לפרק את הממשלה על חוק הלאום. אמרתי להרצוג שהוא חייב להגיב, הצעתי לו לנסוע לכפר קאסם ולערוך שם מסיבת עיתונאים, להכריז שאין צורך בחוק הלאום, כולנו ישראלים - ערבים, דרוזים, מוסלמים, צ'רקסים. אמרתי לו שבאותה הזדמנות עליו לפנות לציבור הערבי ולומר להם שעליהם לקבל את העובדה שאנחנו מדינת הפליטים היהודים ובתמורה הצעתי להרצוג להבטיח לערבים שיפעל לשוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים. הוא לא קיבל את עצתי. חודש אחרי הבחירות דחקתי בו שוב לעשות את מה שהצעתי לו לפניהן. אמרתי לו שאם ביום הבחירות, אחרי שנתניהו אמר שהערבים נוהרים לקלפיות, הוא היה קורא לישראלים כולם, בלי הבדל של דת, ללכת להצביע, אולי הכל היה נראה אחרת. הרצוג הביט בי בתמיהה. זו מפלגה שמנסה להתחמק עד כמה שאפשר מהכרעות".

גם אתה וגם מפלגת העבודה נזכרים בפריפריה לפני הבחירות.
"כל מי שאומר שהוא ידאג לפריפריה רק רוצה לכסות את ערוותו".

יכול להיות שגם אתה?
"אני לא מדבר דווקא על הפריפריה אלא על עשר הערים החזקות בארץ. אצלי יהיה נציג בכנסת לראשון לציון ולפתח תקווה ולנתניה ולבאר שבע ולאשדוד. זה יחליש את כוחם של המתנחלים ואת כוחו של הימין הקיצוני שחולם על מלכות יהודה. אנחנו נהיה הכוח השפוי, זה שיכול להתחיל ליצור כאן מדינה אמיתית עם מנהיגים אמיתיים. פריימריז פתוחים יעודדו גם את הבוחרים וגם את המנהיגים המקומיים לחשוב אחרת. רק אז יעלו נושאים כמו חוקה. היום אי אפשר לכתוב חוקה במדינת ישראל, ובגלל זה אנחנו לא מדינה אלא שטעטעל עם חיל אוויר. עם מנהיגים שפויים אפשר יהיה להתחיל לחשוב על זה. 120 אזורי הבחירה יחסמו את האפשרות לדבר בשם מלכות יהודה. הזהויות המקומיות יכילו את כולם על בסיס של שאלות אמיתיות".

למה הביוב של חולון אמיתי יותר מהפחד מאיראן?
"זה לא רק הביוב, זה גם החינוך והבריאות והתעסוקה. בואו נעסוק במה שמטריד אותנו ולא בהפחדות לא מציאותיות".

מי מנהיג ראוי יותר, מי שהיה גנרל או אדם שצמח מתוך סניף מקומי?
"ברור שהמנהיג המקומי הוא מנהיג ראוי יותר. הגנרל מקבל את מנהיגותו באופן מוסדי, מנהיג מקומי בונה את מנהיגותו מאפס ולכן הוא מנהיג הרבה יותר מרשים".

שמונה שנים אתה מדבר על זה, במשך שנה וחצי הגעת לרוב סניפי העבודה בארץ, ולא נרשמה התלהבות רבה מהרעיון.
"ההנהגה לא אוהבת את זה, הם ממסדיים. הבעיה של מפלגת העבודה תהיה כשהליכוד תאמץ את הרעיון של בחירות אזוריות. הם זריזים יותר מאיתנו וקוראים את המציאות, ומוכנים לספוג טוב יותר את תמורות החברה. באופן מוזר, רק הרוויזיוניסטים הוותיקים עדיין מדברים על הנושאים האלה. משה ארנס הוא השפוי היחיד במערכת הפוליטית שרואה את הדברים נכון. אחרי שנתניהו יעזוב את המערכת הפוליטית, כל המפלגות ידברו על בחירות אזוריות. נתניהו הוא דבר שמאחד את השיטה הישנה. כשהוא לא יהיה, כולם יחפשו שינוי. צריך גם לזכור שבכל פעם שהאופוזיציה שינתה את שיטת הבחירות היה מהפך. רק ככה נוכל להשתלט בחזרה על המדינה".

בסופו של דבר, הישראלים נוטים לבחור את מי שנתפס בעיניהם כמי שיגן עליהם מפני איומים חיצוניים.
"ב–77' מנחם בגין נבחר לראש ממשלה למרות שהוא לא נתפס כביטחוניסט, גם יצחק שמיר לא נתפס ככזה. דווקא אלה שדיברו עם ההיסטוריה, משה שרת, לוי אשכול, היו ראשי ממשלה של מפלגת העבודה. הרעיון שהגנרלים מתאימים להיות ראשי ממשלה הוא חדש ועלה במפלגת העבודה. בליכוד מבינים שאין קשר בין צבא לפוליטיקה".

אתה מאמין שבאמת תצליח לכבוש את מפלגת העבודה?
"בסוף המהלך הזה יתברר עד כמה התוכנית שלי רלוונטית. יכול להיות שבסופו של דבר אני לא אבחר, אבל אחרים, שאינני מכיר, יישאו את הלפיד, צעירים יופיעו מעבר לקו האופק, כאלה שרוצים לשנות את המפלגה, את המדינה, ויצליחו לעשות את מה שאני חלמתי".