"אני לא חיה בעולם של דיכוטומיות. גדלתי בסביבה פלורליסטית ומכילה וכך הסביבה הזאת מקבלת אותי גם היום. בעיני אין שום ניגודים במרכיבים השונים של הזהות שלי. אני פמיניסטית, חרדית, מזרחית ושמאלנית".
“כן. גדלתי בשיכונים של מצפה, וסבלנו ממה שקרוי היום אי־ביטחון תזונתי. מצד שני, גדלתי בסביבה של ערבות הדדית, קהילה פתוחה וסובלנית. כולם מסביבי היו מזרחים חוץ מרופא העיירה, שהיה אשכנזי”.
“אני רוצה את השמאל אצלי בידיים, שיתנו לי להנהיג אותו. אני השמאל האמיתי ולא מי שחי בצהלה. כרגע השמאל שבוי בשבט הלבן, וזה אבסורד”.
“אני מזדהה לגמרי עם רועי חסן. צריך להבין, הפריפריה זה צבע: חרדית, מזרחית, אתיופית וערבית. במילים אחרות – היא שחורה. אפילו הרוסים שיש בה הם מרוסיה השחורה. הרוסים הלבנים נמצאים מזמן בקנדה”.
“נכון. הוא כינה אותי שמאל שפוי. אני חייבת להבהיר, אני סולדת ממנו. אבל התגובה שלו מוכיחה שיש מקום של זהות, שאם נבין אותו ונתחבר אליו אנחנו נוביל מהפכה. אותי לא מירי רגב ולא הצל יכולים לתקוף”.
“אני רוצה להצביע על תופעה של הסללת המזרחיות אל הקיצוניות ואל שנאת ערבים. אלאור הוא תינוק שנשבה. הוא תוצר של שיטה שהפקירה את הפריפריה. המעשה שלו הוא תוצאה של מצוקה, בערות והזנחה, שאיתה מגיעה גם ההקצנה הפוליטית. והשמאל, במקום להבין
לעומק את הבעיה, מעדיף לסגור את עצמו במגדל השן”.
לאחר שנים של עבודה במועצה המקומית, משמשת דיין בשלוש השנים האחרונות כמנכ”לית של עמותת “נטיעות”, המסייעת לבעלי תשובה בישראל. כמו כן, עם כוחות הנהגה חדשים בדרום, בהם אבי דבוש, אסתר עקיבא, יעלה רענן ואלישיב רייכנר, היא הקימה את תנועת הפריפריות. “זוהי תנועה שמבקשת למצוא את המכנה המשותף סביב שולחן המוחלשים”, היא מסבירה בהתלהבות.
"צריך להבין – כל הדרישות של הבדואים זה בסך הכל 5% מאדמות הנגב. אני לא מבינה למה לא נותנים להם בעצמם לתכנן את היישובים שלהם באופן שיאפשר להם גם חיים מודרניים וגם לשמור על הזהות והייחודיות שלהם. יש ביניהם מומחים לתכנון אורבני”.
“הדרום בוער. את עוד תראי שמהתנועה הזאת יצאו 20 חברי כנסת לפחות. אני רק הסנונית הראשונה. מיכאל ביטון (ראש עיריית ירוחם – ר”ע), שתומך בתנועה מבחוץ, הוא מודל של מנהיגות ראויה לעתידה של ישראל. הוא עוד יהיה ראש ממשלה”.
“כשבגין עלה לשלטון זה היה יום חג. במצפה הרגשנו שהמשיח הגיע. בהמשך אני, בשונה ממשפחתי שהצביעה לליכוד, הצבעתי לעבודה ולמרצ. בסביבות גיל 26 התחלתי לחזור בתשובה. סבתא שלי נפטרה, והיה לי צורך חזק לחזור למקורות. עברתי להצביע לש”ס. אחרי שנים הגיעה ההתפכחות. בשמונה השנים האחרונות הצבעתי למפלגת העבודה”.
“כעסתי על ש”ס. הרי לא באמת לא חל שינוי במצבה של הפריפריה. בדקתי ומצאתי שהילד שלי, יהושע, מקבל ממערכת החינוך בשנה 5,000 שקלים ואילו הבן של השכן מרמת נגב מקבל 21 אלף. ש”ס אינה הפתרון לפריפריה”.
“פעם מפלגת העבודה הנהיגה כאן מדינת רווחה. לפחות הייתה איזו רשת ביטחון. היום ברור שגם היא עברה
שינויים מצערים. המועמדים אבי גבאי ואראל מרגלית הם בפירוש לא אנשי שמאל כלכלי”.
“כן. אם היא תפסיק להיות מנותקת. זה אתגר לא פשוט. אם המפלגה לא תפנה מקום לאנשים כמוני, זה לא יקרה”.
“פרץ הוא חלק מהחונטה, חלק מהמנגנון המשומן שמקשה על הנהגה חדשה להצטרף. הוא בשורה ישנה. די. הגיע הזמן שיפנה את הדרך. במקום זה קיבלתי איומים מהמטה שלו לסגת מהעתירה”.
“יש חברי מפלגה שקשה להזיז. אבל יש גם ציבור שלם וחופשי של אנשים שבדרך כלל לא באים להצביע בפריימריז. אני פונה אליהם לקום להצביע, לנקות את השטח. להאמין שאפשר לנצח את המנגנון. תצביעו לי בסיבוב הראשון, תהיה רעידת אדמה”.
“המועמדים כולם הם ראויים. אני חושבת שהלב של אראל מרגלית נמצא במקום הנכון. הוא מועמד פחות פלקטי. לא הזדעזעתי מהמוקש שהטמין לגבאי. אל עמר בר־לב אני לא מרגישה קרובה. לגבי עמירם לוין, הוא נקי כפיים. אבל בוא נגיד שמה שאני הייתי צריכה לעשות בשביל תואר ראשון הוא לא היה צריך להשקיע בשביל להיות אלוף. בוז’י הרצוג הוא עוד מאותו דבר”.
“לא הבנתי מדוע הוא הסתבך עם עניין ההצבעה לליכוד. הרי זה בדיוק מה שמפלגת העבודה צריכה. להביא למעבר של מצביעים מהגוש של הימין לשמאל. גבאי הוא אחד מ־100 ילדים שהצליחו לצאת מהעוני אבל לא חזרו כדי לסייע לכל השאר. הוא לא יוביל מהפכה”.
“הכיפות הסרוגות חטפו את המדינה ואת היהדות. הפכו את שתיהן לקיצוניות. בגלל הדאגה שלי לגר החי בקרבי הם הפכו אותי לסמולנית ובוגדת. הם מיעוט שמכתיב פה לרוב את החיים. אני רותחת”.
התרעות פיקוד העורף