30 ביוני 2012 היה היום שבו הסכם השלום בין ישראל למצרים, שחוגג בימים אלה 40 שנה להולדתו - מרגע שנשיא מצרים אנואר סאדאת ירד מהמטוס בנתב"ג באותו מוצ"ש היסטורי - היה הכי קרוב להתבטל. רבים היו בטוחים באותו ערב, שבו נבחר נשיא חדש לשכנה הגדולה והחזקה מדרום־מערב, שמתחיל עידן חדש וקודר במזרח התיכון.
 

בכל זאת, ד"ר מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, מגיע מתנועה שהוציאה מקרבה תכשיטים כמו חמאס, דאע"ש ותנועות סוניות קיצוניות נוספות ברחבי העולם. האחים המוסלמים, שפעלו במצרים קרוב ל–80 שנה, אבל לא הצליחו להתקרב לשלטון עד לאותו היום, שאפו ליצור תאוקרטיה מוסלמית בכל המזרח התיכון. מורסי עצמו הביע התנגדות פומבית לקיומה של מדינת ישראל ואבחן ברוב טעם ש"מוצא הציונים הוא מן הקופים והחזירים".
 

באותה העת נשאל סא"ל במיל' רוני פורת (פוקטש), ששירת בעבר בסדרת תפקידי שדה ומטה במודיעין בחזית המצרית ואף כיהן כקונסול ישראל במצרים, אם מורסי יבטל את הסכם השלום. השואלים היו יהודי אטלנטה ודרום־מזרח ארצות הברית, שם שימש פורת כשליח קק"ל. תשובתו: "לעולם לא". חמש שנים וחצי אחרי כן די ברור שהאיש, שאין רבים כמוהו המשלבים ידע צבאי רחב וניסיון אזרחי בכל הקשור למצרים, צדק בתחזית שלו.

עובדה: מורסי נשכח בין דפי ההיסטוריה ומחליפו, עבד אל–פתח א–סיסי, מחזק את שיתופי הפעולה בין ישראל ומצרים ואף נפגש בפומבי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בספטמבר האחרון בעצרת האו"ם.

 



התרחיש הפסימי



אלא שבזמן האחרון עולים קולות של אנשים שעסקו בעבר בעניין המצרי בחיל המודיעין, הטוענים שהשלום נמצא על זמן שאול. אחד מהם הוא סא"ל בדימוס אלי דקל, ששירת עשרות שנים בענף שטח באמ"ן מחקר, עמד בראש הענף והתמחה במצרים. מאז שפרש הוא עוקב באינטנסיביות, בעזרת תמונות לוויין, צילומי אוויר של גוגל ומקורות גלויים אחרים אחר הנעשה בצבא מצרים. 
 


"במהלך 2017 הסתיימה בניית שני מחנות המיועדים לשמש כבסיסים ליחידות מובילי טנקים, 270 מובילים בכל מחנה", דקל אומר. "הם נוספו למחנה בקיבולת 180 מובילים, שבנייתו הסתיימה ב–2013. מאז 2011 נבנו מחנות לכ–720 מובילים, שמתווספים לתשתית שהייתה קיימת קודם. בסך הכל יש במצרים תשתית - זו המוכרת לי - של כ–1,500 מובילי טנקים".

נשיא מצרים עבד אל פאתח אל סיסי. צילום: רויטרס

קצין המודיעין בדימוס מוסיף: "יש לזכור כי במצרים קיימת רשת ענפה של מסילות ברזל, היכולה גם היא לנייד אמל"ח ואספקה עבור הצבא. במלחמת יום הכיפורים עשה הצבא שלהם שימוש נרחב באפשרות שינוע זו. על פי תחשיב הטנקים, הנגמ"שים והכלים הזחליים המצויים בדיוויזיה מצרית, עולה כי כדי לנייד אותה יש צורך בכ–400 מובילים. דיוויזיה משוריינת זקוקה לכ–430 מובילים". 
 

מה אתה מסיק מכך?

"ראשית, העובדה שמדינה שכנה לנו מכפילה תוך שש שנים את סד"כ המובילים שלה צריכה להדיר שינה מעיני כל השוכנים לגבולותיה. אין לי צל של ספק שלצרכים השוטפים של צבא מצרים - אימונים, החלפת יחידות התופסות קו וכיו"ב - אין צורך בהכפלה של סד"כ המובילים".


מה זה צריך לומר לנו? 

"סוכנים כמו אשרף מרואן לא עובדים אצלי, ואין לי יומרה, ואין לי כלים לדעת מהן התוכניות של מצרים. אבל ביכולתי, אולי, לנתח את הפוטנציאל הטמון ברכש המסיבי של המובילים, שלא לדבר על כך שבשנים האחרונות מצרים קונה אמל"ח מכל הבא ליד. כמות כזאת של מובילים מאפשרת ניוד מהיר של סד"כ של שלוש דיוויזיות, הן לכיוון גבול מצרים–לוב והן לכיוון עומק סיני וגזרות נוספות. בסיני, והן בדרך מאלכסנדריה לכיוון הגבול הלובי, אין מסילות ברזל. לכן צבא המעוניין להתייצב במהירות בגזרות אלה, מן הראוי שיצטייד בכמות מתאימה של מובילים". 
 

דקל מוסיף: "מכיוון שצבא מצרים ערוך ממילא בסד"כ של שתי דיוויזיות לאורך הגבול עם לוב, נותרת גם האפשרות שהוא מתכנן התייצבות מסיבית בסיני, לאורך הקו הירוק. אם מצרים תעשה זאת במהירות, בלי לפתוח באש נגדנו, היא תציב דילמה קשה בפני ממשלת ישראל, וייתכן שאנחנו וארצות הברית נבלע זאת. מצרים בונה את צבאה גם לאפשרות, הפחות סבירה מבחינתה, שישראל לא תשלים עם מהלך כזה, ושהיא תיזום מלחמה כמו בששת הימים. אחרי שנים ממושכות של בניין הכוח המצרי, נראה כי הם סבורים עתה שהם יוכלו לנו".  


מה ייצא למצרים מזה? 

"היא תוכל להחזיר עטרה ליושנה ולהנהיג את העולם הערבי, בלי לשאת את חטוטרת הסכם השלום עם ישראל, ובמחיר הפעוט של 750 מובילי טנקים. נוסף לכך, על פי אותם תצלומי לוויין, הם הפכו שדה תעופה אזרחי בסיני לצבאי, והוסיפו לו מסלולים. הם בנו בסיני שלושה מוצבי מכ"ם, בעוד שלצה"ל הספיק מוצב אחד בלבד. לפי הסכם השלום מותר להם להחזיק בסיני 35 גדודים. היום יש להם שם הרבה יותר".
 

את הגדודים הם הכניסו לסיני בהסכמתנו, כדי להילחם בדאע"ש.

"לפי תפקודם הם לא מצליחים לחסל את דאע"ש, המשמש להם תירוץ להפוך את סיני לבסיס צבאי ענק. ב–1960 הם הפתיעו אותנו וקידמו כוחות לגבול ישראל, בניגוד להסכם הפסקת האש של 1956. אז לא פרצה מלחמה, והם נסוגו, במה שמכונה אצלנו 'מבצע רותם'. ב–1967 הם ביצעו את 'רותם 2', ושוב הגיעו עד גבול ישראל. אז תקפנו והבסנו אותם. אין לשלול את האפשרות שהם מכינים את 'רותם 3'".
 

ההיסטוריון הצבאי ד"ר מיכאל ברונשטיין מוסיף: "נכון ל–2017, ארצות הברית נרפית יותר משהייתה ב–1967; הזרם האקטיביסטי בישראל מוחלש עד מאוד, במיוחד בדרגים הגבוהים של צה"ל; לצבא אין כוונות לבצע שוב מהלכי תקיפה בדומה ל־1967; בסיני המצרים פתחו תשתית לוגיסטית, לפחות עבור כוחות פלישה. הצלחת 'רותם 3' תהיה הישג בפני עצמו, שקולה לתפיסת חבל קרקע ממזרח לתעלה ב–1973".

"הצלחה של מהלך מצרי כזה, עם הפוטנציאל הצבאי הטמון בו, תשנה את מאזן האינטרסים והאפשרויות במזרח התיכון מקצה לקצה: הכוחות האסלאמיים, מתונים ורדיקליים כאחד, יריחו את בושם הניצחון האסלאמי, אשר יגבר על כל המחלוקות ביניהם, בדיוק כפי שקרה ב–1967, כאשר ברגע חוסלה היריבות בין מצרים וסעודיה לגבי הסכסוך הצבאי בתימן", מסביר ההיסטוריון .
 

ברונשטיין מסכם: "ייתכן שהאופציה תישאר במסגרת הסונית, ולא תביא לברית אמיתית עם השיעים, אך לא סביר שהשיעים יתקעו סכין בגב הכוח הסוני הבא למחוק את ישראל. כמעט בלתי סביר שאמריקה ומדינות מערב אירופה ירצו - ואם ירצו, יספיקו - להתערב. כך או כך, 'רותם 3' זה המפתח לשינוי הגדול והמהיר במזרח התיכון. זה, כך נראה, הטעם שמצרים מבצרת את חצי האי סיני".

 

המבט האופטימי



פורת שומע את תרחיש האימים ולא מתרגש: "ראשית, קשה לקבל את המודלים התיאורטיים שמציגים דקל וברונשטיין. הם לחלוטין עומדים בסתירה לאתגרים הכלכליים והחברתיים שבפניהם ניצבת מצרים בעשורים האחרונים", הוא אומר. "קצב גידול אוכלוסייה שיצא מכלל שליטה, הכנסה שנתית של פחות מ–3,000 דולר לנפש, אבטלה, אינפלציה ועוד".
 

הוא מוסיף: "נעמיד דברים על דיוקם: ב–1973 הערכת אמ"ן ('סבירות נמוכה') התמקדה ביכולות, או למען הדיוק באי־היכולות הצבאיות - ולא בכוונות של מקבלי ההחלטות במצרים, ובמיוחד של הנשיא סאדאת. גם לסאדאת היה ברור אז שלצבא מצרים לא הייתה יכולת צבאית לכבוש את סיני מידי צה"ל, ובוודאי שלא להגיע לתל אביב".

חיילי צה"ל בחצי האי במלחמת יום כיפור. צילום: ארכיון צה"ל

"הכוונות של מצרים היו אז ידועות, שהרי סאדאת עצמו הכריז שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי להחזיר למצרים את 'אדמת סיני הכבושה'. ראשי מדינת ישראל וצה"ל לא התייחסו לדבריו ברצינות, עקב הקונספציה שלפיה הוא יפתח במלחמה רק כשתהיה לו היכולת הצבאית להביס את צה"ל, ויכולת כזאת אכן לא הייתה לו, כפי שיכול כל אחד להבין היום, מאופן התנהלות המלחמה", פורת מסביר. 
 

"תוכניתו הייתה להשתלט על רצועה צרה ממזרח לתעלת סואץ. סאדאת אמר למפקדי צבאו שכל מה שהוא רוצה זה '80 ס"מ ממזרח התעלה', ובכך להניע תהליך מדיני שיחזיר את סיני לשלטונה של מצרים. והוא הצליח", הוא אומר. "לו הבנו זאת אז, היינו חוסכים חיי אדם רבים. ראש ענף מצרים באמ"ן מחקר, סא"ל יונה בנדמן ז"ל, וראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, העריכו נכונה את יכולותיו המוגבלות אז של הצבא המצרי, אך לא הבינו את עומק ורצינות כוונותיו של סאדאת לפעול - בכל דרך - להחזרת אדמת סיני למצרים. וכאן שורש הטעות המרה".
 

"כשאהוד ברק החליף את יהושע שגיא כראש אמ"ן", מוסיף פורת, "הוא קיים סימפוזיונים על התרעה מודיעינית בבה"ד 15. סא"ל (במיל') בנדמן ז"ל עמד אז בפני כל קציני אמ"ן הבכירים ובכה בכי תמרורים על שכשל במתן ההתרעה. הבעיה עם אמ"ן, בנושא מצרים ובנושאים אחרים, היא שקציני המודיעין חושבים שהם יודעים הרבה. הדבר נכון גם לגבי דקל, שאני מעריך אותו מאוד, אך צילומי אוויר הם נתונים בלבד, אותם יש לבחון בקונטקסט רחב הרבה יותר". 
 

"סיני של היום אינו המדבר השומם שאותו הכיר כל חייל צה"ל ששירת בו. רוחב תעלת סואץ הוכפל מאז 1973, צפון־מערב סיני מרושת בתעלות מים מתוקים שמקורם בדלתא, והשלטון עסוק בפיתוח פרויקטים חקלאיים רבים. חופי דרום סיני הפכו לפניני תיירות, ועל מרביתם נבנו מלונות פאר. אל־עריש, בירת סיני, הפכה למוקד תיירות פנים. כל אותם כפרים שהכרנו הפכו לערי מגורים לפקידי ממשל ואנשי צבא ומשטרה שמשרתים בסיני", הוא מסביר.

פורת סיכם: "תשתית הכבישים שופרה ללא הכר. הנסיעה מטאבה לקהיר, דרך מנהרת החלל אחמד חמדי, אורכת כארבע וחצי שעות. אכן, על הכל מעיבה התגברות הטרור בסיני, אולם המצרים מודעים לכך, וככל הנראה יעשו הכל כדי להתגבר עליו. אני חושב שדקל טועה, מאחר שבטיעוניו הוא כולל ניתוח מקצועי, אולם של היבטים צבאיים בלבד. אין הוא משקלל היבטים אזרחיים, הקשורים בכלכלת מצרים החלשה". 


שגרירויות מצרים וישראל. צילום: רויטרס
 


קול ההיגיון



סא"ל בדימוס, המזרחן שמעון מנדס, שירת גם הוא אחרי מלחמת יום הכיפורים באמ"ן. ב–1979 היה חבר הוועדה הצבאית המשותפת ישראל–מצרים. לפי מנדס, "המצרים עשו אז הכל כדי להפר את הסעיפים הצבאיים של הסכם השלום. הישראלים התעלמו מכך כדי לא לפגוע בהסכם השלום, ובעיקר משום שלא הבינו את התרבות המצרית.
 

"כוונת מצרים לחסל את ישראל, כשתוכל, מושרשת באסלאם. כי האסלאם לא משלים באופן עקרוני עם המצב שבו אדמה שהייתה אי–פעם תחת שלטון מוסלמי תהיה בידיים זרות. הם שלטו בארץ ישראל מאות בשנים, ולכן רואים בנו נטע זר. מי שמתעלם מכך, אינו מבין את המצרים, אפילו אם הוא שירת בחטיבת המחקר והיה קונסול במצרים", הוא  אומר.
 

פורת, מצד שני, מזכיר שב–40 השנים שבהן הוא עוסק במצרים מעולם לא נתקל "בכוונת מצרים לחסל את ישראל". לדבריו, זו הפילוסופיה של האחים המוסלמים וגם של חמאס, אולם אין היא נחלתו של מרבית העם המצרי. גורמים אלה הפכו בשנים האחרונות לאיום ממשי על הביטחון הלאומי המצרי. 
 

על פי פורת, "במצב הנוכחי של כלכלה חלשה, מצרים זקוקה ליחסי שלום עם ישראל, כי מלחמה נוספת תביא לקריסת הכלכלה שלה. מקורות ההכנסה העיקריים של מצרים מבוססים כיום על שיט חופשי של אוניות בתעלת סואץ, על תיירות, על תמיכה כלכלית של ארצות הברית ועל תעשיית נפט וגז. מהלכים מצריים חריגים, שאותם מפרטים דקל, ברונשטיין ומנדס, כגון 'רותם 3', שמשמעם סוף עידן השלום, יגרמו למתח מדיני וצבאי, אשר עלול להביא, מיידית, לחסימת שלושת המקורות הראשונים ולריסוק מוחלט של המשק המצרי". 
 

"בנוסף, ההוויה הביטחונית המצרית אשר מכירה היטב את היסטוריית המלחמות עם ישראל תשאף לשמר ולא לסכן עוד מקור הכנסה - תשתיות הנפט והגז במפרץ סואץ, אשר נפגעו קשות על ידי צה"ל במלחמת ההתשה", הוא מסביר. "התפיסה המצרית אשר תיארה את ישראל, מאז שנות ה־50, כאיום על הביטחון הלאומי המצרי, קרסה לאחרונה, עם פרוץ האביב הערבי. מאז 2011 התברר למצרים שבעוד שהטרור האסלאמי הקיצוני מהווה איום, הרי שלישראל אינטרס משותף למיגור הטרור העומד בבסיס הביטחון הלאומי המצרי".
 

אף שיש הסכם שלום עם מצרים, אין יחסי שלום בתחומי התרבות והכלכלה. אפילו השגרירות חדלה לפעול לזמן ממושך, מפחד לשלום השליחים.

"נושא זה אכן הציק לנו בשגרירות. מצרים הינה מדינה מוסלמית, כל מי שאינו מוסלמי - הוא כופר. במצרים אין חיבה יתרה לא רק לישראלים אלא גם לקופטים ולנוצרים. המצרים מפחדים לא רק מצה"ל אלא גם מהכלכלה ומהתרבות של ישראל. במצרים יש כלכלה חלשה, מול כלכלה ישראלית איתנה. במצרים חברה סונית שמרנית מאוד, בישראל חברה מודרנית. הם חוששים שקשרים הדוקים איתנו יערערו את היסודות השמרניים של החברה שלהם".