חרדה אחזה בחברי משלחת הסוכנות בגלל ההימנעות של צרפת ובלגיה מהצבעה בדיוני ועדת אד–הוק שעסקה בנושא לפני ההצעה. לדברי חבר משלחת הסוכנות אבא אבן, היה ברור ש"תמיכתן בהצבעה הסופית תהיה הכרח שאי אפשר בלעדיו. הימנעות צרפת עלולה לרסק את כל חזית מערב אירופה".
בשבת אחר הצוהריים, 29 בנובמבר, האולם בפלאשינג מדוז היה מלא מפה לפה, והאווירה אכן הייתה חגיגית. הכל ידעו: רגע ההחלטה הגיע.
נציג ארצות הברית הרשל ג'ונסון השיב לנציג לבנון: אין זאת הצעת פשרה אלא חזרה על הצעת המיעוט בוועדת או"ם, שכבר נדחתה. נציג ברית המועצות, אנדריי גרומיקו אמר: "בהצעות החדשות של הערבים אין כל חידוש, הרי רעיון המדינה האחת כבר נדון ונדחה. יש להצביע מיד על הצעת החלוקה".
ב–17:00, לפי שעון ניו יורק (חצות הלילה, לפי שעון ארץ ישראל) החלה ההצבעה הגורלית. רוב עמדות המשלחות היו ידועות, אבל לא בוודאות. היו כמה הפתעות, לטוב ולרע. צרפת, לבסוף, הצביעה בעד, ומיציע הקהל נשמעו מחיאות כפיים סוערות. צ'ילה, שקולה נחשב בטוח, נמנעה.
באחת אחר חצות נסעו שילוח ונהגו ל"קליה", חמושים באקדחים בלבד, כדי להחזיר את הזקן ורעייתו לירושלים. שילוח סיפר: "במשך השעה שהפרידה בין הנסיעה לים המלח ובין החזרה לירושלים כבר ניכרו שינויים בדרכים. בכביש יריחו הופיעו חבורות של ערבים חמושים. הערבים הביטו בזעם במכונית היהודית הדוהרת. בן־גוריון היה שקט ומרוכז בשעת הנסיעה. הוא לא הרבה לדבר, אבל מההערות המקוטעות שהשמיע בצבצה אזהרה מפני אשליות ובעיקר מפני ההנחה שהמדינה היהודית כבר מונחת בכף היד".
התרעות פיקוד העורף