“עד גיל 9, אני חיה במקום מסוים ואוכלת אוכל מסוים, ובגיל 10 אני מגיעה ארצה והתזונה שלי משתנה באופן דרסטי. מקום אחר, אוכל אחר. ואני פתאום מוצאת את עצמי מתגעגעת לריחות שהיו בכפר של תפוחי אדמה שמתבשלים על מדורה, או תירס שנצלה על גחלים. לא מזמן נסענו לטיול עם המשפחה בשוויץ, וראיתי שדות של תירס. אני זוכרת שפשוט אמרתי להם: 'תראו, תירס!', וקטפתי גם אם היה אסור, גבעול תירס עם הבמבוק שלו. הילדים הביטו ולא כל כך הבינו, ואולי זה לא באמת עניין אותם, אבל אותי זה הציף בגעגוע".
"למדתי באוניברסיטת חיפה. הייתי במכינה ואחר כך למדתי פסיכולוגיה ומשאבי אנוש בתואר הראשון, וסוציולוגיה ארגונית בתואר השני. אני חושבת שעצם ההגעה שלי לאוניברסיטה היא משמעותית, בעיקר כי הייתי ילדת פנימיות - שמונה שנים בפנימייה, ותמיד כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות אמרתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה. אני זוכרת שצחקו עליי שם. זה היה משהו בלתי מושג ולא מובן מאליו שילדת פנימייה שהגיעה מאתיופיה תסיים תואר שני באוניברסיטה בסופו של דבר. היה בתקופת הלימודים משהו מאד מחזק מבחינתי, והסיבה לכך שבחרתי ללמוד סוציולוגיה ופסיכולוגיה היא כי ידעתי שאני יכולה לתרום, הרגשתי שזה ממלא בי משהו. קיבלתי המון מהמדינה ומהאנשים והבנתי שזה זמני עכשיו להחזיר. אפשר לומר שהפעילות הציבורית שלי התחילה שם. בתחילה עזרנו לילדים בשיעורי הבית באזור חיפה ויקנעם, ואחר כך אני וחברות שלי הקמנו עמותה, ומשם כבר המשכתי בפעילות ציבורית שוטפת".
"הצטרפותי למשפחת מערכת הרווחה היא חלק מהגשמת חלום שהזרעים שלו נזרעו כשהייתי ילדה בת 9, במסע הארוך והמפרך לישראל ובשהות במחנה הפליטים בסודן, מסע שבו עליתי לארץ עם שתי אחיותיי, ללא הוריי, ונקלטתי בפנימיית 'נווה מיכאל'. ילדות קטנות שנוחתות בחברה מודרנית וחדשה, ללא משפחה וללא שפה. בתוך כל 'האין' הזה, אחותי הקטנה מירב ואני מוצאות את אביטל (בתמונה) שהופכת למעין אימא עבורנו. אביטל מחבקת ומרעיפה עלינו חום ואהבה כי היא ידעה שאין מישהו אחר שיעשה את זה במקומה. לא מזמן פגשתי אותה בכנס של איגוד העובדים הסוציאליים, שבו היא חברה. אנשים כמו אביטל העניקו לי את היכולת ללכת ואחר כך לרוץ, במסע החיים בישראל".
"אף פעם לא חלמתי להיות שחקנית, אבל עברתי אפיזודה קטנה בחיי בתיאטרון, למרות שבעיניי זו בכלל לא קריירה. למדתי כחלק מקבוצות תיאטרון בירושלים בתיאטרון החזותי, וזו היתה חוויה נפלאה שנתנה לי כלים נוספים לחיים. האמת היא שאני חושבת לפעמים ביני לבין עצמי למה בכלל פניתי למשחק, מכיוון שאי אפשר לומר שאני אדם שמאוד אוהב במה. אבל אני מניחה שהרצון שלי להיות על הבמה נבע תמיד מהרצון לספר סיפור, הרצון להעביר מסר. גם כשהופעתי בהצגות ילדים, לא האמנתי שהילדים האלה הולכים לשבת בשקט ולהקשיב, אבל לפתע קורה שם איזה קסם, וכשההצגה מתחילה מפסיקים הלחשושים ומקשיבים ואז צוחקים, ואולי גם מתרגשים ובוכים. והיכולת הזו להעביר אנשים או ילדים חוויה כזו שמשאירה חותם, חוויה שבאמצעותה אפשר באמת לעשות טוב, היא בעיניי להביא הרבה טוב לעולם. את אותו הדבר אני מרגישה כשאני נמצאת עכשיו במגרש הפוליטי הציבורי".
התרעות פיקוד העורף