לפעמים בן כספית אומר שנתניהו פחדן. ואני מזכיר לו שנתניהו העז לעמוד מול אובמה. לפעמים (אחרות) אני אומר שנתניהו פחדן, כי הוא לא מעז לאשר בנייה ביו"ש ובירושלים אף על פי שהבית הלבן בעדנו, ואז בן כספית קופץ להגן עליו, ואומר שדווקא בעניין הזה מגלה ראש הממשלה בגרות ואחריות. אני אומר שבכל מה שקשור להר הבית נתניהו חסר עמוד שדרה ותחושת ריבונות אמיתית. אז כספית אומר שאני מטורלל. ואני אומר לו שהוא שמאלן. ושהיתרון שלי במקרה הזה הוא שהר הבית זה לנצח נצחים, לטוב ולרע, אבל בשמאל הישראלי כבר רואים את הסוף. כשאני אומר לבן שהוא שמאלן, הוא מתרגז. “אני לא שמאלן". ואחר כך יתהה איך זה ששמאל הפך למילת גנאי. ואני מסביר לו שהשמאל עלול להביא חורבן על מדינת ישראל, והוא אומר שאני ימין קיצוני ומסוכן, ואם ייתנו לי להיות ראש ממשלה לחמש דקות - כל המזרח התיכון יבער.
ככה זה נמשך כמעט חמש שנים. ארבע או חמש פעמים בשבוע. שעה כל פעם. בין חמש אחרי הצהריים לשש. אבל זה מתחיל שעה או שעתיים קודם לכן, כשאנחנו מגיעים לחדר שלנו ברדיו 103FM בגבעתיים כדי להכין את התוכנית. לפעמים אפילו יש דברים שאנחנו מסכימים עליהם. למשל: “צריך כבר להיכנס לאולפן" אם השעה כבר 16:59.
הוא צעיר ממני בעשר שנים. יהודי חילוני. גר בהוד השרון. כמעט כל חייו הבוגרים היה עיתונאי. אני יהודי מאמין מכפר אדומים (“אתה בכלל גר בחוץ לארץ", הוא אומר כשצריך למלא דקה מתה בשידור, ותכף מתחילה קטטה) והחלפתי כמה וכמה מקצועות בעשורים האחרונים. לא יציב מבחינה תעסוקתית.
אחרי שהשתחררתי מהכנסת הגיעה ההצעה לשדר איתו תוכנית יומית. ולמרות ההבדלים הגדולים בינינו, ניסינו פעם אחת - וזה עבד מהרגע הראשון. מאז אנחנו מתקוטטים כל יום בשידור. אבל אחרי השידור כל אחד מאיתנו נוסע לענייניו. לביתו. לעולמו. לא מבלים יחד אחרי העבודה. בנותיו הצעירות אינן מכירות את הנכדים שלי.
בסוף השבוע שעבר, ביום הכי סוער של השנה, הוא צלח את הכבישים המוצפים של מישור החוף, העפיל בכביש לירושלים ובגבעה הצרפתית החל לגלוש במורד מזרחה, והגיע לכפר אדומים, לא לפני שבירר בוואטסאפ “איפה הכי פחות מסוכן לנסוע". אף טיפת גשם לא ירדה בכפר אדומים בבוקר הקפוא ההוא. כתמי עננים רצו על המתלול החשוף של ואדי קלט במדבר יהודה. ובן כספית אמר שזה הנוף שהוא הכי אוהב. נוף מדברי.
התירוץ לביקור הבית הזה היה הספר שכתב כספית, “נתניהו. ביוגרפיה" (הוצאת ידיעות ספרים). הוא יודע שאחת השאלות השגרתיות שנשאל סופר כשמראיינים אותו על ספרו החדש היא “כמה זמן עבדת על הספר?" ולכן מקדים תרופה למכה ואומר בשולי ספרו שיש לו שתי תשובות (ככה זה השמאל, הוא אומר לי בסוגריים. לימין יש תשובות ברורות. לשמאל יש ספקות). “הראשונה פשוטה, יותר מארבע שנים שבמהלכן ראיינתי, תחקרתי, שוחחתי, דובבתי או פשוט האזנתי למאות מקורות על פני שלוש יבשות בחמש מדינות ובשתי שפות". בעניין זה אני יכול להעיד לטובתו (אף על פי שזה עולה לי בבריאות) שהוא דובר אמת. מהיום שנפגשנו לראשונה באולפני הרדיו - לא היה יום שהוא לא חפר בנתניהו.
לפני שבועות אחדים זכתה תוכנית הרדיו שלנו בפרס “תוכנית האקטואליה הטובה ברדיו" בכנס העיתונאים באילת. באחד מהפאנלים בכנס הודה כספית שנתניהו עבורו הוא אובססיה. “התשובה השנייה מפורטת פחות", ממשיך כספית בשולי ספרו, “אבל מדויקת יותר: אני עובד על הספר הזה מבלי להיות מודע לכך, מאז הפציע נתניהו בשמי הפוליטיקה הישראלית עם שובו מהאו"ם ב–1988. ‘נתניהו' (הספר) הוא סך כל ההתרשמויות, הממצאים, התובנות והמידע שאספתי על בנימין נתניהו האדם והפוליטיקאי מאז החל את דרכו בציבוריות הישראלית, כשהדהים את הליכוד וזכה במקום הראשון בפריימריז, וניגש אליו בגני התערוכה ליכודניק ותיק ואמר לו בהתלהבות מופגנת ‘אתה תהיה הקנדי שלנו'".
• • •
• • •
כספית כתב כבר כמה ספרים ובהם שניים על אהוד ברק. זה ספרו השני על נתניהו. גם אני כותב ספרים. לפני חמש שנים, כשלא נבחרתי שוב לכנסת, והיו פוגשים אותי מכרים ושואלים ברחמים גלויים “ומה אתה עושה עכשיו?", מצאתי כי התשובה “אני כותב" מתקבלת כמכובדת דיה. אז המשכתי לכתוב. זה לא יכול להיות התירוץ של כספית. הוא כל חייו עיתונאי, כבר אמרנו. אבל שידור ברדיו חי רגע, ועיתון - יום, וסופו שמצחצחים בו חלונות או עוטפים בו דגים, כמאמר הקלישאה לפני עידן שקיות הפלסטיק.
אבל לספר יש עמידות גבוהה יותר. אפשר לשמור אותו על המדף, לשוב ולעיין בו. הוא מקנה אשליה של נצח. אני מצדי חושב (אבל לא אומר לו את זה בפנים, כי בכל זאת - לא הרבה אנשים טורחים לבקר אותי בביתי) שכספית רוצה להיכנס להיסטוריה של העם היהודי כאיש שהפיל את נתניהו. מצד שני, הוא לא ממש חושב שנתניהו עצמו ייכנס להיסטוריה. כי מה ישאיר אחריו? רק כמה נאומים מצוינים ותו לא. אז כספית בבעיה. אולי היה צריך להשקיע במישהו אחר.
ישבנו, כספית ואני, ליד האח הבוערת ביום חורף במדבר יהודה, וקשקשנו.
“בין הקדנציות הוא פגש אותי לסדרת פגישות ב–2006 בדירת מסתור, כדי שהיא לא תגלה. בבחירות האלה, כשהוא הביא 12 מנדטים, אני הייתי אחד היחידים שנתן לו יחס הוגן וכתבתי פה ושם לטובתו. אלה היו מפגשים כמו של המוסד עם סוכניו. ב–2008 הוא שוב ביקש מיוסי לוי, הדובר, לראות אותי, אמר לו שאני בחור ישר והוא רוצה שניפגש בחשאי. ישבנו באיזו מסעדה, והגברת גילתה את דבר קיום הפגישה במהלך קיומה, ופרצה מהומה ענקית.
“ואחר כך הוא חזר לראשות הממשלה. כראש ממשלה הוא שוב נאלץ לראות אותי. את הראיון הראשון שלו כראש ממשלה הוא נתן למיה בנגל ולי ב'מעריב', והיה מאוד מרוצה. אבל אז דרוקר חשף את הנסיעה המטורפת ההיא למלון קונאוט בלונדון במלחמת לבנון השנייה, ואני כתבתי טור שהכותרת שלו היא ‘הגברת'. מאותו רגע ועד היום אני מחוק. לא רק ביבי עצמו. אף אחד שעובד שם, או ליד, או בסמוך, אסור לו לדבר איתי. וזה כולל חברים שלי שניתקו איתי קשר לשנים, עד שעפו בעצמם. כאילו אני רדיואקטיבי".
(לא עזבתי את הניאגרה. להפך. נתקפתי חרדת ניאגרה. אולי עכשיו, אחרי שהראיון הזה יתפרסם, גם אני אהיה “מחוק" אצלם? מצד שני, אני חייב להירגע. אף פעם לא הייתי “כתוב" אצלם. אבל אני מצליח להזדהות עם כספית מכיוון מפתיע. בן־גוריון הורה לפטר את אבא שלי מעבודתו כמורה. אבא שלי הגיש נגדו בג"ץ וזכה, אבל להיות מורה בתיכון כבר לא הצליח.)
(כשכתבתי ספר בשם “דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?", כתבתי כמובן גם על נתניהו. בניגוד לקודמיו - שכבר לא יכולתי לראיין - נתניהו יבדל"א. פניתי וביקשתי לראיין ואפילו לא חזרו אלי. אז המצאתי ראיון שנקרא להל"ן: לא היה ולא נברא. אבל כספית בן אדם רציני. הוא לא התחכם ככה.)
(מה למדתי מהתשובה הזאת? לא הרבה. אולי רק שסביב נתניהו עמדו 15 איש אחרי רצח רבין.)
• • •
חלקו הראשון של הספר מהווה מעין תמצית של הספר הראשון שכספית כתב על נתניהו, “הדרך אל הכוח". כשסיימתי לקרוא את החלק הזה, כמעט שיניתי את דעתי על האיש. זו חתיכת שיר הלל רציני מאוד. דומה שכספית נפל שבי בקסמו. כספית כנראה בטוח שמי שמתחיל לקרוא את הספר - לא יפסיק בעמוד 80. כי אם כך יעשה, הוא עלול לטעות מאוד ביחסו של המחבר אל גיבור ספרו. זה, אגב, ההבדל בין הספר הראשון שכתב כספית (עם אילן כפיר ובתיה פלדמן) על אהוד ברק (“חייל מספר אחת", 1998) ובין ספרו השני עליו, “חמקן. אהוד ברק, הסיפור האמיתי" (2013).
כ': “בברק זה בולט. הספר הראשון עליו נכתב זמן קצר אחרי שגמר את הקריירה הצבאית. עוד לפני שהפך לראש ממשלה. אני לא מתגאה בספר הזה, מה גם שרובו המכריע לא נכתב על ידי. ב'חמקן' מצטייר כבר ברק אחר לחלוטין. בנתניהו הסיפור אחר. אני דווקא לא חושב שנתניהו של הספר הראשון שונה מהותית מנתניהו של הספר הזה".
(גם בשידורי הרדיו שלנו כספית מבקש מהרבה מרואיינים להרגיע אותי שלא הולך לפרוץ שלום. הוא פשוט אדם טוב כזה, בן כספית, והרוגע שלי חשוב לו.)
• • •
“היום אתה רואה שפתאום נהיה לא לגיטימי להיות שמאלני במדינת ישראל. היכנס לרשתות החברתיות ותראה מה קורה שם. זה התחיל באותה לחישה על אוזנו החירשת של הרב כדורי. שם זה נזרע. עבודה נטו של ביבי".
(לדעתי, כספית טועה לגמרי. נתניהו לא המציא את השנאה. בגין, שמיר ונתניהו נבחרו כי לדעת הימין רוב השמאל באמת שכח. הם נבחרו כיוון שרוב העם שונא את השמאל. הם לא יצרו את השנאה. רק שבימי בגין לא היה פייסבוק.)
(12 בצהריים. כספית לא יודע מה מחכה לו. ביום שישי באות להקות נכדים לסבתא לאכול שניצלים. כך נהוג. כשהם פורצים פנימה ובחלל הבית מתחילים לעוף דברים, הוא מבין שהאזור המסוכן במדבר יהודה הוא לא הדרך אל הכפר. זה מזכיר לי משהו.)
• • •
התרעות פיקוד העורף