זרעי המהפכה

"זה מתחיל בגיל קטן, כשהייתי בן 6 בערך, בשלהי האינתיפאדה הראשונה. אבא שלי, יחיאל חזן, היה ממובילי המחאה באריאל. נולדתי עם סיבוכים קשים בריאות ועברנו לגור שם. הייתי מאושפז עד גיל חצי שנה והמליצו להוריי לגור במקום עם אוויר טוב. ב־87' התחילה האינתיפאדה, ואבא שלי היה מוביל את כל ההפגנות נגד מדיניות הממשלה. אמא שלי מספרת שהיא אמרה לו: 'חבוב, יש לך ילד קטן בבית. או שתתחיל לפנות זמן, או שתביא בייביסיטר או שתמצא פתרון'. אבל במקום להביא בייביסיטר, הוא פשוט לקח אותי להפגנות. אני זוכר את עצמי כילד קטן בצומת מורשה, עומד עם אבא שלי, וככה זה התחיל. ההורים שלי הקימו את בית הספר הדתי באריאל, שבו למדתי. הייתי בכיתה הראשונה בו, ובתור ילד קטן, כשההורים לקחו אותי לפעילויות וראיתי שהם פעילים בעניינים חינוכיים ומקימים בית ספר ולא מוותרים, זה מאוד השפיע עלי".

גיל בר מצווה

“החיים שלי תמיד היו סביב בתי חולים עם כמה אשפוזים בשנה. בתור ילד, אני זוכר שהיה טיול בר מצווה לכל בית הספר, ואני הייתי בבית חולים שוב וכמעט פספסתי טיול לירושלים. זה היה מצחיק, כי בסוף כמעט יצאתי עם טיול בת מצווה של הבנות. בסוף דחו את הנסיעה לבית הספר כולו ונתנו לי להרגיש חלק. ולא רק זאת, אלא שנתנו לי לארגן אותה. אבל אם יש תמונה של עצמי שאני זוכר בגיל 13, זה אותי בכיכר רבין, שאז קראו לה כיכר מלכי ישראל, עומד עם שלט שעליו היה כתוב: 'רבין, אל תהפוך את המפה למפית', בהפגנה נגד הסכמי אוסלו. באותה העת אבא שלי טס להפגין באוסלו. אתה מסתכל על אבא שלך מארגן חבר'ה, והם טסים לחו"ל כדי להפגין, וזה מאוד משפיע ומחמם את הלב".

חידון התנ"ך

“עברתי כמה שלבים בחידון התנ"ך, אבל כשהגיע השלב המחוזי לא יכולתי להגיע, כמובן כי שוב הייתי מאושפז בבית חולים. אז שלחו מישהו אחר במקומי. אני לא אומר שהייתי מצליח או מגיע רחוק, אבל הייתה תחושה מאוד גדולה של החמצה. יכולתי להיות אולי חתן התנ"ך, אבל מי יודע. זה אולי חלום חייהם של כל תלמידי בית הספר להפסיד כל כך הרבה ימי לימודים, אבל האמת היא שהחיסורים הרבים בגלל המחלה והעובדה שאת רוב כיתה ו' וכיתה ט' בכלל לא עברתי - העציבו אותי מאוד".



יחיאל חזן, אביו של אורן. צילום: פלאש 90

קורס קצינים

"בניגוד לכל הסיכויים, התגייסתי לצבא. רצו שאתנדב וכמובן לא הייתי מוכן. השאיפה שלי הייתה קצונה. אלא ששבוע לפני סיום הקורס תפסו אותי עם כפכפים בבריכה בבוקר שבת חופשית שהייתה לנו. המ"פ שאישר לנו את ההפוגה תפס אותנו עם בגדים לא תקינים, ואחרי שהוא הביט עלינו מכף רגל ועד ראש, הוא אמר: 'אפילו בסוריה לא מוגדרת תקיפה עם כפכפים'. למחרת עליתי לשימוע, והוחלט להדיח אותי מקורס הקצינים שבוע לפני הסוף. התקשרתי בדמעות לאבא שלי וידעתי שאין מה לעשות, אלא לקבל את רוע הגזירה. אלא שלמזלי הצבא לא רצה לוותר עלי כל כך מהר, ובדיון אצל המג"ד מול פאנל של פסיכולוגים ומ"פ שמשכנעים אותו למה להדיח אותי, הוא אמר לכולם לצאת מהחדר ואמר לי: 'חזן, תקשיב, אתה יודע מה ההבדל בין טעות לתקלה. אני לא יכול שלא להעניש אותך, אבל גם לא יכול לוותר עליך. לכן אני משעה אותך למחזור אחד, ותחזור אחר כך להשלים את השבוע שחסר'. יצאתי החוצה בוכה. התקשרתי לאבא, והוא אמר: 'תיקח אחריות'. בסופו של דבר, בדרך נס ובתקדים, החליטו לוותר לי. כנראה באמת הייתי חשוב לצבא, וסיימתי את הקורס עם חבריי בזמן. היה לי המון מזל. זה לא קרה לשום חייל לפניי. הסיפור הזה גרם לי להבין שגם אם עושים טעויות בחיים, צריך ללמוד מהן, להשלים איתן ולצעוד קדימה. כל הזמן שואלים אותי אם אני מתחרט על משהו בחיים שלי, אז אני אומר שאני לא מתחרט ותמיד משלים, ואם הייתי עושה משהו אחרת, ולו הקטן ביותר, כנראה לא היינו נמצאים בנקודת הזמן הזו. זה היה רגע מכונן מבחינתי: לדעת שאפשר לטעות, שמותר לטעות ושלא רוצים לוותר עלי כל כך מהר".

דרום אמריקה

“טיילתי בדרום אמריקה כמו כל הצעירים בני ימינו. הייתי קצין, אבא שלי נבחר לכנסת וקיצרתי את תקופת הקבע שלי כדי לעזור בבית לאבא, שהיו לו גם עניינים וגם עסקים. השתחררתי מוקדם מהצבא כדי להחליף אותו. אחרי כמה חודשים הבנתי שזה לחוץ והחלטתי לטוס לטיול. רציתי לטוס לשבועיים, ובסוף נשארתי כמה חודשים טובים. מקרי לגמרי. אז גיליתי שאריק שרון החליט על תוכנית ההתנתקות. החלטתי לעצור הכל ואת הטיול ועליתי על מטוס בחזרה לארץ. זה היה באפריל 2004. אני זוכר את התאריך כאילו זה היה אתמול. חזרתי לפה ערב פסח, ומיד אחר כך הקמתי את מטה המאבק עם חבר ואת משאל המתפקדים לתוכנית ההתנתקות. מבחינתי, זה היה תחילת הרגע ששינה את חיי".

ביזנס מחוף לחוף

"אחרי שניצחנו במשאל המתפקדים שוב בער לי לטוס, הפעם לארצות הברית. מכרתי בניו ג'רזי איגואנות על החוף. מכרתי אפילו חול עבור האיגואנות על החוף. שם גיליתי שאני טוב במכירות. אחר כך היה חוק שאסר על מכירת בעלי חיים על חוף הים, ואז באה המשטרה כדי לתת קנסות, וכמובן שגם לשוטרים מכרתי איגואנות. בעל העסק היה מבסוט. אלא שגם הטיול הזה נקטע כשהבנתי שתוכנית ההתנתקות יוצאת לפועל. באוקטובר 2004 חזרתי לארץ, ועברתי לגור בנווה דקלים עד ההתנתקות. זה השבר השני בחיי".

בולגריה

"אף אחד לא שמע שהייתי בבולגריה. סתם, אני צוחק. אלא שהסיבה לכך שנסעתי לשם הייתה כדי לטפל בריאות שלי, שעובדות 60% בשוטף. אמרו לי שכדאי שאהיה כמה חודשים בשווייץ, אבל קוראים לי אורן חזן ולא אורן רוטשילד. בולגריה הייתה מעין פשרה: אוויר צלול, מזג אוויר יבש שמיטיב עם הנשימה. אלא שאז, אחרי כמה חודשים, כהרגלי בקודש החלטתי שאני נשאר שם. נוצרה לי הזדמנות עסקית, ושלושה חודשים הפכו לשנתיים. הייתה לי פרנסה טובה, אבל ידעתי גם כישלונות. מי שלא יודע להפסיד לא יודע להרוויח. בתקשורת אמרו הרבה דברים, בין היתר גם על כך שאני אישיות לא רצויה בבולגריה. אבל האמת היא שאפילו בחתונה שלי היו בכירים מהממשל הבולגרי: סגן יו"ר הפרלמנט ומושל סופיה. אבל מה שהחזיר אותי לארץ היה חטיפת שלושת הנערים. החלטתי שזה השלב שאני מפסיק לעשות ברוגז עם ישראל ובורח ממנה כל פעם למקום אחר על הגלובוס, משתקע פה ומתחיל להיות פעיל ולהזיז דברים".

ח"כ חזן עם בתו. צילום: אינסטגרם

אבהות

"אני עייף יותר, אבל מאוהב. אני בן אדם רגיש שבוכה בסרטים. כשיצא 'ארמגדון', חצי בית ספר צחק עלי כי ירדו לי דמעות, וזו הברכה והקללה שלי. היום, אחרי האבהות אני יותר רגיש. הייתי במחלקת הילדים בבית החולים ברזילי באשקלון וישר חשבתי על אורי. הדאגה נמצאת שם תמיד. אתה נהיה יותר אחראי ופוקח יותר עיניים. אבל אני רוצה שאם היא תשאל אותי: 'אבא, מה אתה עשית בשביל המדינה?' תהיה לי תשובה לתת לה, ולא רק שחיממתי את הכיסא. הרבה אנשים אומרים לי: 'השתנית עכשיו כשאתה אבא, אתה יותר רגוע'. אלא שאני חושב שהם השתנו. אני לא השתניתי. בתת־מודע של כל אחד מאיתנו, כשאתה רואה אדם בעל משפחה, אתה חושב משהו אחר. זה עניין של סטיגמה וזה מצדיק את מה שאמרתי לכל אורך הדרך: אל תשפטו אותי על שקרים שפורסמו או על מה שמספרים, תשפטו אותי על מי שאני. תבחנו אותי על הדרך ותראו שיש משהו טוב".

חבר כנסת כנגד כל הסיכויים

“כנגד כל הסיכויים, נבחרתי למקום ה־30 בליכוד. בדיוק כמו שאבא שלי ניצח את פייגלין ב־2003, אני ניצחתי אותו ב־2015. רבותיי, ההיסטוריה חוזרת, ואף אחד לא האמין. אני זוכר את אבא שלי נותן לי סטירה מצלצלת אחרי שנכנסתי לכנסת. 'מה אתה מבסוט', הוא אמר, 'העבודה הקשה שלך רק מתחילה עכשיו. תוריד את החיוך ותכין את עצמך, אתה נכנס לעולם של בדידות, קנאה, שנאה ותחרות', והוא צדק. חשבתי שאני מבין את זה, אבל לא הבנתי שום דבר עד שהגעתי לכנסת. הבדידות היא נוראה, זה כל כך קשה. יש 120 אנשים שכולם רוצים להיות במקום הראשון: מתחרים על כותרות, על זמן מסך ואהבה, ובמרוץ המטורף הזה אין אהדה. זה הרבה אינטרסים. מה שעברתי בכנסת אף אחד לא עבר. התקשורת? אמרו עלי אפילו שמסרתי מידע למאפיה. ההשעיה מהכנסת? עבר כבר חודש, ונותרו עוד חמישה חודשים. אני חייב לומר שמאז ההשעיה אני עובד הרבה יותר קשה ממה שעבדתי כשלא הושעיתי. אם ניסו לסתום לי את הפה, אז לצערם הרב הם לא הצליחו, כי אני מוכיח לכולם שאני לא יורד מהכותרות גם עכשיו. אני מאמין בדרך שלי ומתכוון להמשיך בה”.