שמעון בוקר, יו"ר מועצת סניף הליכוד בבאר שבע, נקרע מבפנים. מצד אחד, הוא חבר ותיק של נשיא המדינה ראובן ריבלין. רק לפני מספר שבועות היה אצלו בלשכה, שתו קפה ודסקסו על ענייני השעה. מצד שני, הוא נחשב לאיש של ראש הממשלה בנימין נתניהו בדרום. כשצריך לדחוף ענייני בחירות ופריימריז, בוקר יוצא בהמוניו לרחובות, עובד שעות נוספות. רק שהוא אינו יכול להתעלם מהמתיחות ששוררת בין שני האישים.

בוקר מספר שקרה כבר שנתניהו עקץ אותו, אמר לו בחיוך מרומז: “אתה ונאמנות...". בוקר ענה לו בכנות: “הנאמנות שלי נתונה לשניכם".

“אתן לך אמינות מחדר ההלבשה של השניים", בוקר מבטיח. “אני קורא לזה משברון קטן, חשבונות פתוחים. אין משהו מסוים של שנאה תהומית. אם ראש הממשלה ייתקל עכשיו בבעיה ויצטרך מישהו שייסע לרוסיה, גרמניה, רובי ייסע. זה ריב קטן בתוך המשפחה. באמת, ענייני אגו. אני חושב שאפשר לפתור הכל בסולחה, ויש לי תכנון לעשות אותה בחגיגות ה–70 למדינה. כבר חודש שאני עובד על המהלך".



קשה לקרוא למשבר בין הנשיא לראש הממשלה “ריב קטן בתוך המשפחה". מדובר במערכת יחסים של עליות ומורדות שהחלה כבר לפני כ–25 שנה - עוד מהזמנים שבהם נתניהו ניסה להשתלט לראשונה על ראשות המפלגה ורובי היה עסקן חביב, איש השורה השנייה, אפילו השלישית - ונמשכת עד היום. עד כדי כך שיש הטוענים כי ראש הממשלה גנז את הכוונה ללכת לבחירות בין היתר בשל החשש שהנשיא לא יטיל עליו את הרכבת הממשלה הבאה, בשל התפתחויות שאולי יהיו בפרשות שבהן הוא מעורב.

על פי התסריט המקורי הייתה אמורה לשרור ביניהם אידיליה. שניהם נחשבים לנסיכים בתנועה, בניהם של פרופסורים מכובדים, ירושלמים בדם שגדלו על ברכי המנהיג ז'בוטינסקי.

“אתה פסיכולוג?", שאל אותי משה ארנס, מי שנחשב לסנדקו של נתניהו בליכוד. “ראש הממשלה והנשיא הם אנשים מוכשרים, אבל בטח שמת לב שידידות נפש בין פוליטיקאים היא דבר שלא קל למצוא, גם באותה מפלגה. אלה כללי המשחק, מאבק על אותם מקומות ואותו קידום".

"ידידות נפש בין פוליטיקאים היא דבר שלא קל למצוא". ארנס. צילום: אלוניי מור

אבל נתניהו וריבלין הם לא נסיכים קלאסיים. בני בגין הוא נסיך, בנו של מלך. דן מרידור, בנו של אחד מראשי האצ"ל. “מה זה בדיוק נסיך", שאל רוני מילוא, בעבר מבכירי הליכוד. “אבי אומנם היה באצ"ל, אבל היה תעשיין ולא פוליטיקאי ועדיין נחשבתי לנסיך. יסוד הנסיכות של נתניהו היה ארנס, שהיה אהוב על ותיקי המחתרת ואנשי חרות והוא באמת טיפח את ביבי. רובי, בנו של היסטוריון, היה על תקן הירושלמי. זה בסיס מעמדו. רובי דווקא עשה מהלכים פוליטיים שלא היו מקובלים על הוותיקים, אוהבי הנסיכים. כשיצחק שמיר התמודד מול דוד לוי על ראשות המפלגה, הוא תמך בלוי".

הכל יחסים

היו שנים שבהן התאפיינו היחסים בין הנסיכים באחווה ובשותפות. הקשרים החלו להיפרם כשהדור הוותיק של בגין ושמיר פינה את מקומו. אז החלו קרבות הירושה.

הוותיקים מזכירים שלריבלין הייתה מערכת יחסים לא פחות עכורה עם ראש ממשלה אחר, אהוד אולמרט, נסיך בפני עצמו. הרי החלום הגדול, הראשון, של הנשיא היה להיות ראש עיריית ירושלים. ב–1988, כשהליכוד חיפש מועמד שירוץ מול ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, אולמרט הכריע לטובת שמואל פרסבורגר האלמוני. בכך ניפץ את חלומו של ריבלין, שנאלץ חמש שנים לאחר מכן לראות איך אולמרט עצמו משתלט על הבירה. במרץ 2017 החליט נשיא המדינה לדחות את בקשת החנינה הראשונה שהגיש האסיר אולמרט, שכבר הספיק להשתחרר.

ריבלין פועל אחרת מנתניהו הקר והמחושב. אצלו יש דגש חזק על רגש וחברות. ב–1983 הוא השתייך למחנה דוד לוי שהתמודד מול שמיר. יש הטוענים שעשה זאת גם בגלל חבר כמו דודי אפל שתמך בלוי ובגלל גורמים שסייעו לבסס את מעמדו בסניף הליכוד בירושלים.

ריבלין היה גם בצד של לוי עשר שנים אחרי כן, כשחתן פרס ישראל הטרי התמודד מול נתניהו, שרץ לראשונה לראשות המפלגה. אז הקרב היה חם ועצבני וכלל את פרסום הקלטת הלוהטת. אותה פרשה שבה נתניהו הודה שקיים קשר עם אישה, אחרי שטען שאוים כי אם לא יסיר את מועמדותו, תפורסם קלטת שבה הוא נראה עמה.

נתניהו לא נקב בשמו של דוד לוי, אבל אמר שהוא יודע מי האחראי: “אדם אחד המוקף בחבורת פושעים שאינו ראוי להיות בהנהגה ומקומו בבית הסוהר". לוי הכחיש כל קשר.

הסיפור הסנסציוני לא מנע מנתניהו לככב בזירה הפוליטית. את כל הנסיכים המיוחסים הוא השאיר מאחור, כולל את ריבלין.

“רובי לא היה חבר של ביבי, שלא ראה בו בשר מבשרו. אני גם לא חושב שרובי ראה בביבי חלק אותנטי מהליכוד", אומר אביב בושינסקי, לשעבר יועץ התקשורת של נתניהו. “נתניהו עקף אותו בסיבוב והשאיר אבק לכולם. יכול להיות שלריבלין היו שאיפות, אבל הן לא היו ריאליות".

נתניהו לא היה אז אותו מנהיג פופולרי שאנחנו פוגשים היום. ב–1996 נבחר לראשות הממשלה, אבל כעבור שלוש שנים, במאי 1999, הובס על ידי אהוד ברק והודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים. כשברק הודיע בדצמבר 2000 שהוא מתפטר מתפקידו, נתניהו החליט שההפסקה הקצרה הספיקה ושהקרקע בשלה לקאמבק להנהגת הימין. הייתה רק בעיה אחת שגרמה לעיכוב: נתניהו לא יכול היה להגיש מועמדות. הבחירות היו ישירות לראשות הממשלה, והמועמד היה חייב להיות חבר כנסת.

החוק שונה בשביל נתניהו, אבל הייתה לו בקשה נוספת: הוא רצה לא רק בחירות ישירות לראשות הממשלה אלא גם בחירות כלליות לכנסת, כדי לייצב את הקואליציה. רק שכאן עמדה בפניו התנגדות נחרצת של ש"ס. כל הלחצים שהופעלו על ראשי המפלגה ומנהיגה הרוחני, הרב עובדיה יוסף, לא הועילו. עד שלבסוף נתניהו החליט להסיר את מועמדותו. יש האומרים שמאחורי התרגיל הפוליטי עמד בין היתר ריבלין, שביקש לפנות דרך להנהגה חדשה בראשות אריאל שרון.

“נתניהו רצה כנסת שהוא יוכל למשול בה", מספר בושינסקי. “הוא קיווה שש"ס תסכים לפיזור וכשהם סירבו הודיע שלא יתמודד. ברור שבמפלגה לא רצו אותו. הוא סוג של פקק במערכת, כזה שתופס משבצת ולא מפנה. גם היום, מי שחושב שבעתיד יוכל להחליף את נתניהו, אומר: ‘בסדר, אבל מתי?'. אז סילבן שלום ראה את עצמו מועמד ריאלי, אבל כשנתניהו הודיע שיתמודד על ראשות הממשלה, הוא הוביל עליו ועל שרון ביג–טיים בסקרים. סילבן הבין שאין סיכוי ומשך את המועמדות. כשביבי הודיע שהוא לא מתמודד, שרון נשאר מועמד יחיד. מבחינת סילבן זו הייתה טעות היסטורית. אם היה הולך עד הסוף, הוא יכול היה לנצח את שרון ולהיבחר לראשות הממשלה".

רובי לא ראה בביבי חלק אותנטי מהליכוד". בושינסקי. צילום: גדעון מרקוביץ', פלאש 90

הכל דבש

אלא ששרון נשאר מול ברק במרוץ, הביס אותו ונבחר להנהיג את ישראל. שרון וריבלין שידרו על אותו גל. בקדנציה הזו רובי נבחר ליו"ר הכנסת. רק שאז ראש הממשלה החליט לבצע תפנית אידיאולוגית ובחר להוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות, שקרעה את הימין. ריבלין נכנס חזיתית בחברו: “קיר הברזל של ז'בוטינסקי, קיר הברזל היהודי, קרס כשראש הממשלה, איש הליכוד, מוליך תוכנית הגורמת לעקור חבל ארץ על לא דבר, על לא כלום, ונפשנו הומייה".
“מבחינה אידיאולוגית, ביבי היה זה שדיבר בעד שתי מדינות לשני עמים, אז במה הוא שונה מבוז'י הרצוג?", שואל מילוא. “הוא מניפולטור פוליטי, בעוד רובי הרבה פחות. רובי נבון, יודע לתמרן, אבל אין ספק שיש לו עמדה ברורה בנושא ארץ ישראל".

שרון עזב את הליכוד ב–2005 כדי להקים את קדימה. נתניהו, ששימש אז כשר אוצר, היה המועמד הטבעי לרשת אותו. ואכן, הוא הוביל את הליכוד לבחירות 2006. הפעם יחסיו עם ריבלין פרחו. נתניהו ביקש ממנו לכהן כיו"ר מטה הבחירות של המפלגה. שיתוף הפעולה אולי היה לבבי, אבל נחל כישלון חרוץ: הליכוד השיג 12 מנדטים בלבד. קדימה, בראשות אהוד אולמרט, גרפה 29.

ריבלין ניסה אז לפשר בין בכירי המפלגה, סילבן שלום ונתניהו, שהיו על סכינים. “אנחנו לא יכולים להתמודד עם מתנגדים מבחוץ כשבפנים מתעסקים במלחמות", אמר. “אסור שליכודניק יכה ליכודניק".

מילים לחוד, מעשים לחוד. נתניהו השתלט על ראשות הממשלה בבחירות לכנסת ה–17, ומחודש מרץ 2009, פלוס־מינוס, מסלול ההתנגשות בינו לבין ריבלין היה בלתי נמנע.

“רובי צמח במגרש הליכוד", אומר חיים אורון, בעבר מנהיג מרצ וחבר קרוב של ריבלין. “הוא לא הדיר את רגליו מעסקי המפלגה וממרכזה. אתה יכול לשאול את עצמך מה קרה לאנשים כמו מילוא, אולמרט, מרידור או בני בגין, שהיו העוגן המרכזי בתנועה. נכון שחלק מהם שינה את עמדותיו הפוליטיות בנושא המדיני, אבל זה בעצם פיצול בגזע הליכודי בין ממשיכי מורשת ז'בוטינסקי, הממד הליברלי, הבגיני, ובין כאלה שהמגרש שלהם כיום הוא סוג של תחרות עם הבית היהודי, דתיות ולאומנות. כיו"ר הכנסת רובי דאג במידת היושר שלו לממלכתיות ולא קיבל חלק מהטריקים שניסו לעשות לו".

הייתה תקופה של מתיחות קלה בין נתניהו לריבלין, אבל אז הגיעו הימים שבהם ראש הממשלה נתקל ברצונותיו ועקרונותיו של יו"ר הכנסת - והמגמה הסלימה. “איך יכול להיות שבני בגין לא מצליח בפריימריז של הליכוד", הציע מילוא, ראש עיריית תל אביב לשעבר. “הוא אמר שבמקרה של מגרון צריך לכבד את החלטת בג"ץ - והוחרם בידי המתפקדים הקיצוניים במפלגה. אצל רובי המצב עוד יותר מורכב, כי באופיו הוא אדם עצמאי, וביבי לא אוהב עצמאיים. רובי בנה את עצמו לבד. תפקד טוב כיו"ר הכנסת, הצליח ליצור תמיכה גדולה בבחירות לנשיאות. ביבי מעדיף שכולם יהיו צייתנים, כמו שרי הליכוד היום".

העצמאות של ריבלין באה לידי ביטוי כשבליכוד ביקשו להעלות הצעות חוק להצבעה, ויו"ר הכנסת מנע זאת מתוקף תפקידו. באותה תקופה הייתה אפשרות שנגד ראש ישראל ביתנו אביגדור ליברמן יוגש כתב אישום, מה שיגרור את פרישת סיעתו מהקואליציה. בליכוד ניסו לקדם הצעה, “חוק מופז" - שאול מופז ושישה מחבריו יפרשו מקדימה, יחברו לליכוד ובכך יחזקו את ראש הממשלה. נתניהו ואנשיו קראו למהלך “חוק משילות", אבל ריבלין החליט לתקוע את מה שכינה “חוק שרידות".

“לא יכולתי לאפשר הצעת חוק השוללת את יכולתו של הבוחר לומר את דברו", הסביר ריבלין את צעדו. “אם היו באים אלי ואומרים שיש למישהו כוונה לפלג את מפלגתי ולקרוע אותה הייתי מאוד כועס. זה מה שמנסים לעשות עכשיו בקדימה".

בליכוד רתחו על יו"ר הכנסת. השר ישראל כץ שאל אם הוא עדיין חבר במפלגה ואמר שמעולם לא היה דבר כזה. ואם זה לא הספיק לחבריו, יו"ר הכנסת סיפר שהסמן המצפוני שלו במקרה הנ"ל היה דווקא איש מרצ, חיים אורון.

“הוא החמיא לי בכמה הזדמנויות", מספר אורון. “אנחנו חברים ויש בינינו מערכת יחסים אישית, למרות חילוקי הדעות הפוליטיים. צריך לעשות הבחנה: לרובי יש ממד ליברלי שהיום מתברר כעמוק ויסודי. מהבחינה הזו מדובר באותה קבוצה של אנשי ליכוד שניתן להכניס לתוכה את מרידור ומיקי איתן ובני בגין. יש להם תפיסה עקבית כלפי שלטון החוק, הפרדת רשויות, זכויות אזרח. נושאים שאצל רובי הם אבני יסוד. קח נושא רגיש כמו החנינה לאלאור אזריה, זו עמדת שמאל? אם אתה מגן על בית המשפט העליון, אתה שמאל?".

חוק מופז עלה בסופו של דבר להצבעה בכנסת. ריבלין, במחאה, יצא מהאולם לפני שהרימו ידיים. ברקע חברי אופוזיציה צעקו “בושה". ח"כ נחמן שי מקדימה שאל בקול: “איפה ראובן ריבלין? איפה יו"ר הכנסת?".

הכל אישי

ההבדלים בין ריבלין לנתניהו החלו להתחדד והביאו את יו"ר הכנסת לראיון אמוציונלי ב"מעריב" ביוני 2009. “ראש הממשלה חושב שהכנסת מיותרת", הוא אמר. "הוא לא מכבד את שיקול הדעת של הכנסת ושליחי הציבור היושבים בה. יש בי מרירות רבה על נתניהו. הוא סבור שיו"ר הכנסת חייב לשרת את הקואליציה. אני חשבתי ששלוש השנים האחרונות שחייבו אותו להיות בכנסת, כאשר נפלנו בבחירות, לימדו אותו כמה עוצמה יש לדמוקרטיה כשפועלים על פי חוקי המשחק. אבל כשחזר להיות ראש ממשלה, הוא שוב שכח לכבד את הפרלמנט. בגלל שאף פעם לא היה פרלמנטר, המשחקים הדמוקרטיים אצלו הם לצנינים".

ריבלין הבין מההדים שהגיעו בעקבות הראיון שדבריו הנוקבים לא יעברו בשקט. הוא מיהר לשגר מכתב הבהרה לראש הממשלה: "במהלך הראיון הבעתי את עמדותי העקרוניות בנושאים שונים, ובתוכם גם באשר לתפקידה ולמקומה של הכנסת בדמוקרטיה הישראלית. אני מצר על כך, אם הדברים שנאמרו על ידי בהקשר של מחלוקת עקרונית יכולים היו להתפרש כאמירה, או אף כפגיעה, ברמה האישית".

הקרח בין השניים לא הופשר. נקודת האל–חזור הייתה בישיבת קואליציה שנערכה באוקטובר 2010 שעסקה במינוי נציב הדורות הבאים, משרה שמאז כבר בוטלה. כשהדיון התלהט, ריבלין זרק לחלל החדר: "אולי יש מישהו שאתם מכירים שרוצה להתמנות לתפקיד? אולי אשאל את אשתי את מי למנות? אבל בעצם לא, אשתי לא ממנה אנשים".

כאן לא היה צריך רמז כדי להבין להיכן יו"ר הכנסת שולח את אגרופיו. המאבק בין שני הבכירים אכן עבר לפסים אישיים. “לא פעם אני שומע דווקא את רובי מקניט את נתניהו", אומר ח"כ לשעבר יוסי אחימאיר, המשמש כיום כיו"ר הנהלת מכון ז'בוטינסקי ונחשב למקורבו של הנשיא. “כנראה שהרוגז והכעסים ההדדיים יותר חריפים משאפשר יהיה לגשר עליהם. הייתי מנהל לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר. הנשיא היה חיים הרצוג, שהגיע מצד אחר של המפה הפוליטית. הייתה ביניהם הרמוניה מושלמת. למה שלא יחזרו לדפוס העבודה הזה? הם ילדים גדולים".

בזמנו סיפרו שנתניהו יזם ארוחת ערב מרובעת, עם הנשים, כדי לנסות להסיר את החומה שנוצרה, אבל גם זה לא עזר. ביבי החליט שהליכוד יתמוך ביולי אדלשטיין לתפקיד יו"ר הכנסת. ריבלין יסיים את תפקידו.

ארוחת הערב המרובעת לא סייעה להשגת הפיוס. שרה נתניהו ונחמה ריבלין. צילום: פלאש 90

רובי היה פגוע מאוד. כשהוא נסער ונרגש התראיין לערוץ 10: “ראש הממשלה, כשהייתי מתקשר אליו בחשש כזה או אחר, בגלל שמועות כאלו או אחרות, אמר: ‘כמה פעמים אני צריך להבטיח לך, רובי?'. גם חבריו הקרובים ביותר שהיו עולים אלי לרגל ללשכת יו"ר הכנסת אמרו לי בצורה ברורה: ‘את מי הוא יכול לשים? דחילק, בחייך'".

ריבלין הוסיף: “באמת האמנתי לראש הממשלה, לחבר שלי ביבי. הוא אפילו אמר לרעייתי: ‘אני סומך רק על רובי, רק עליו אני סומך'. הוא נתן לנו את התחושה ונדמה לי שהוא לא בילף באותו רגע".

כשנשאל מי לדעתו עמד מאחורי הדחתו, ציין ששלושה: ליברמן, נתניהו ואשת ראש הממשלה, שאותה לא הזכיר בשמה, רק רמז. “האדם שתמיד נשאר במרכז העניינים, אבל כנראה מאחורי הקלעים".

סיעת הליכוד אכן העלתה את שמו של אדלשטיין כמועמד מטעמה לתפקיד יו"ר הכנסת. ההצבעה בעדו הייתה פה אחד, עם נמנע אחד - ראובן ריבלין. "אני אולי טמבל, אבל לא חמור", הוא אמר אז. "לא אצביע בעד הדחתי".

הכל נשאר במשפחה

ריבלין ידע לא מעט אכזבות בחייו הפוליטיים. לא רק אותה מפלה כשביקש להיבחר לראש העיר ירושלים או כשראש הממשלה הראה לו את הדרך החוצה מלשכת יו"ר הכנסת. גם כשרץ לנשיאות ביוני 2007, מול שמעון פרס, ראה את גבו של המנהיג המנוח. אבל גם כשהוא מאוכזב ומריר, אמר למצלמות: “יחי נשיא המדינה, תחי מדינת ישראל".

“רובי הוא אדם אחר לגמרי מנתניהו", אומר מילוא, שמכיר היטב את שניהם. “יש לו חוש הומור והוא עוקץ איתו לפעמים, אבל תמיד בצורה תרבותית, בלי
התנשאות".

ריבלין ידע שאין לו עתיד במפלגה, ששינתה את פניה. המקום היחיד שנותר לשאוף אליו הוא כיסאו המכובד של נשיא המדינה. רק לדבר אחד קיווה: שנתניהו יתאפק ולא ינפץ את חלומו. רק שבמהלך המרוץ לנשיאות כל הלכלוך יצא החוצה. נתניהו וליברמן ביקשו להריץ מול ריבלין את דוד לוי, שהסכים בתנאי שניצחונו יהיה ודאי, דבר שאי אפשר היה להבטיח. ראש הממשלה העלה רעיון של הרגע האחרון: חתן פרס נובל, אלי ויזל ז"ל, שהיה אז בן 85. אבל החוק לא אפשר למי שאינו מחזיק באזרחות ישראלית לכהן בתפקיד. נטען אפילו שנתניהו חשב לפעול לביטול מוסד הנשיאות, צעד חסר תקדים, אבל גדעון סער, אז בעל כוח רב במפלגה, הטיל את כל כובד משקלו כדי למנוע את המהלך.

“החתמתי 300 חברי מרכז על עצומה שהם רוצים שריבלין יהיה הנשיא ושלחתי לראש הממשלה", מספר חבר מרכז הליכוד שמעון בוקר. “שבוע לפני הבחירות עשיתי לביבי כנס בדרום. עליתי לבמה ואמרתי: ‘אדוני ראש הממשלה, רק רובי צריך להיות הנשיא שלנו'".

25 שנה של עליות ומורדות. ריבלין ונתניהו. צילום: חיים צח, לע"מ

ריבלין עוד התפלל ערב הבחירות שנתניהו לא יתמוך בפומבי במועמד אחר. בסוף שחרר אנחת רווחה, כשבסיבוב השני גבר על מאיר שטרית וסוף–סוף זכה במשרה הנחשקת.

בספרו “הנסיכים" כתב גיל סמסונוב בפרק “ריבלין נבחר לנשיא בהתנגדות ‘אחיו'": “ריבלין היה בן 74 אחרי בחירות 2013. בעת הזאת היה זקן הנסיכים והנסיך היחיד שחווה את המחתרת על בשרו כילד בן 5, הנושא נשק בשביל האצ"ל. ריבלין ראה בבחירתו לתפקיד סגירת מעגל משולשת: תנועתית, הורית ואישית. לאחר שנבחר, הלך הבן אל קבר אביו בהר הזיתים כדי להגיד לו: ‘יש ריבלין בבית הנשיא'".

סמסונוב, שהיה בעבר דובר הליכוד, לא רצה להיכנס לעימות בין הבכירים משום שעבד איתם בעבר. “מילה אחת - משפחה", הסכים לומר. “במשפחה יש הכי הרבה אהבה והכי הרבה שנאה".

אחרי שריבלין נבחר לנשיא, לראש הממשלה לא נותרה ברירה והוא בירך אותו בטקס החגיגי. “עומדות בפניך שתי משימות גדולות", אמר נתניהו מעל הבמה. “ללכד את העם מבפנים על כל חלקיו. המשימה השנייה היא לייצג את מדינת ישראל כלפי העולם".

רק שכבר בנאום ההכתרה של הנשיא אפשר היה להבין שספק אם השלום יחזיק המעמד. אחד הראשונים שלהם הודה ריבלין היה גדעון סער, יריבו הגדול של ראש הממשלה. בטקס ההשבעה בלטה בהיעדרה הגברת שרה נתניהו.

“רובי לפעמים נותן לי קרדיט גדול מדי מכפי שמגיע על העובדה שנבחר לנשיאות", מספר אורון. “דיברתי עם כל מי שיכולתי להשפיע עליו. בשלב מסוים רוב חברי מרצ עברו לתמוך בו, והיה מי שניסה להפיץ שגם במרוץ שלו נגד פרס הצבעתי בעדו. אבל עזוב את האגדות".

דווקא הליכוד הפנה עורף.
“שאל את רובי, הוא בעצמו יגיד שאם זה היה תלוי בליכוד הוא לא היה נבחר. הליכוד פעל נגדו. זה היה משחק שאני לא יודע עד הסוף להסבירו. אולי יש אנשים שהיו חשופים לנושא ויכולים לספר על מקור האנטגוניזם".

הכל פוליטי

לא מעטים מתייחסים היום לנשיא כאל שמאלני, אחד ששכח מהיכן הגיע. במאמר שכתב לאחרונה זיו מאור, עורך אתר “מידה" המזוהה עם הימין ועם נתניהו, הוא המליץ על חמישה עובדי ציבור שצריך לפטר אותם ועכשיו. אפשר היה למצוא ברשימה בין היתר את המפכ"ל והרמטכ"ל, אבל במקום הראשון ניצב נשיא המדינה.

“אחרי פרס כבר הבנו שתפקיד נשיא המדינה די מיותר ואז הגיע רובי", כתב מאור, שבעבר שימש כעוזרו הפרלמנטרי של השר אורי אריאל. “הנשיא ששיגר איגרת ברכה ליהודייה שהתאסלמה והתחתנה עם ערבי; שחתר תחת מדיניות החוץ של ישראל, בכך שנפגש עם שר החוץ הגרמני כשראש הממשלה ביטל את הפגישה איתו משום שנפגש עם ארגוני שמאל קיצוניים. הוא התייחס באהדה להפגנות השמאל להדחת נתניהו וקרא לאזרחים לצאת לרחובות. מי היה מאמין שעוד נתגעגע לפרס".

לא רק זה: כשהימין התרעם על נאומו של האומן יאיר גרבוז בעצרת השמאל, עשרה ימים לפני הבחירות ב–2015, דווקא הנשיא בחר לגלות סובלנות. בין ריבלין לגרבוז החלו לשרור יחסי חברות עוד כשהצייר הגיש באמצע שנות ה–90 את תוכנית הטלוויזיה “אין עם מי לדבר" וריבלין היה חבר בפאנל.
“היה קל להגן עלי", אומר גרבוז. “בן אדם שמכיר אותי יודע שאני לא יכול להגיד שום דבר גזעני, ובנאום לא הייתה מילה אחת על עדות המזרח. רובי אמר שאנחנו לפעמים חלוקים, כדי לא להיכנס לתכנים, זה אפילו לא היה להגן. זה אינסטינקט טבעי, כמו שאראה מישהו נופל ברחוב ואעזור לו לקום. זה נהיה בימינו נדיר, ישר משייכים את זה לשמאלנות ותבוסתנות".

אתם לא באותו צד.
“שני אנשים שמכבדים חוק לא יכולים להיות מנוגדים בכל דבר. הם יכולים להיות מנוגדים בנקודה מסוימת, אידיאולוגית, אבל כשאני שומע את יחסו של רובי לנושאים שנויים במחלוקת, אני רואה שהצד ההומני, האנושי, מכתיב את דעותיו. הוא ונתניהו לא שייכים לאותו צד. אלה אנשים עם תפיסה אחרת של חברות, אנושיות, תפקיד. האם אני בשביל התפקיד או התפקיד בשבילי? אין דבר שמקשר ביניהם חוץ מקרבה גיאוגרפית בירושלים. בעצם, יכול להיות שגשר המיתרים מחבר. זה לא אותו מחנה. איש טוב ואיש רע הם לא מאותו מחנה, ואת זה תצטט בשמי".

"איש טוב ואיש רע הם לא מאותו מחנה". גרבוז. צילום: פלאש 90

לריבלין אין כבר מה להפסיד. הוא בן 78, ממלא את התפקיד שאותו כל כך רצה. עכשיו רק נותר לו לשחק לפי הקצב שהוא קובע. כולם הרי זוכרים את נאומו חסר התקדים בפתיחת מושב החורף של הכנסת.

“אנו עדים היום לרוחות של מהפכה או הפיכה שנייה", אמר הנשיא מעל בימת המשכן. “הפעם שלטון הרוב הוא השליט הבלעדי. במקום היקום השפיט, אנו מוצאים את היקום הפוליטי. ותחת המציאות שבה הכל שפיט, צומחת המציאות שבה הכל פוליטי. התקשורת פוליטית, המוסדות הדמוקרטיים - כולם, מהפקידות המקצועית ועד למבקר המדינה, פוליטיים. בית המשפט העליון פוליטי, כוחות הביטחון פוליטיים, ואפילו צה"ל, צבא ההגנה לישראל שלנו, פוליטי? מלוא כל הארץ ומוסדותיה - פוליטיקה. המהפכה הזאת מבקשת לקרוע סוף–סוף את מסיכות הצביעות לכאורה מעל שומרי הסף כולם. במהפכה הזאת, השליט הוא גם הקורבן. אנחנו נראה לכם מה זה - זהו פס הקול של המהפכה. תמה ממלכתיות מן הארץ ואחרינו המבול".

לא מעט אנשים כבר משתעשעים בתסריט הבא: מה יקרה אם בכל זאת בקרוב יהיו בחירות, ונתניהו יבקש אחרי ניצחונו את אישורו של ריבלין להרכבת ממשלה. האם הנשיא יטיל עליו את התפקיד? או מה יקרה אם ראש הממשלה המסובך בשלל פרשות יורשע בבית המשפט ויבקש חנינה מריבלין. תנו לתסריטאי המחונן להשאיר את הסוף פתוח. צפו להפתעות.