כשהגופות החלו להיערם בגבול רצועת עזה ועשן שחור כיסה את השמיים, חשבון הטוויטר של שמרית מאיר צייץ נון–סטופ עם עדכונים חמים. ככה זה כשיותר מ–63 אלף עוקבים התרגלו לקבל את החדשות בזמן אמת.

כבר בבוקרו של 14 במאי צייצה מאיר לעוקביה: “המטרה של חמאס היום בגדול: מסך מפוצל. חנוכת השגרירות בצד אחד של מסכי הטלוויזיה בעולם ובצד השני מהומות דמים, עם הרוגים פלסטינים רבים ככל האפשר בגבול עזה. אתגר לא פשוט לצבא".



מיד אחר כך כתבה: “שוב מתקפת אזהרות של דו"צ לתושבי עזה בפייסבוק, טוויטר, כרוזים - שמרו על חייכם ואל תתקרבו לגדר. יש גם האשטג שמשמעותו הכללית היא ‘אנחנו הזהרנו'".



כעבור זמן קצר העלתה תמונה והעירה ליד: “הרוג ראשון, חמדאן קדיח בן 21 מחאן יונס. חוזרת שוב: המטרה של חמאס היא כמה שיותר שהידים היום, רצוי עשרות. הצלחה = מרחץ דמים. נשמע חולני וזה אכן חולני, אבל זה המצב".

סנואר. צילום: רויטרס



מאיר חיה את הסכסוך הישראלי–פלסטיני כבר כמעט 20 שנה, עוד מהשירות הצבאי ביחידת מודיעין מובחרת ואחר כך בגלי צה"ל, ככתבת לענייני ערבים. בארבע השנים האחרונות היא עומדת בראש “לינק", ארגון עצמאי שמביא באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות את החדשות בישראל לעולם הערבי ללא מתווכים או אג'נדה פוליטית.



מה שהתחיל בקטן מושך אליו היום יותר משני מיליון גולשים. “ועוד היד נטויה", מאיר מוסיפה. "כמעט מאה אחוז מהעוקבים מגיעים מהעולם הערבי, כמחציתם ממצרים. המון פלסטינים, גולשים מארצות המגרב, ירדן. אנחנו לא מוחקים תגובות, אלא אם כן מישהו ממש מתפרע עם צלבי קרס. במשך כל חיי הבוגרים כיסיתי את האופן שבו התקשורת הערבית סיקרה את ישראל והבנתי שיש פגם מהותי. באביב הערבי קלטתי שנוצרה הזדמנות, כי אם מערערים על כל הפרדיגמות, למה שלא נערער על הפרדיגמה הישראלית? חייבים להיות נוכחים בשיח ולא צריך לעבור דרך מתווכת כמו אל־ג'זירה. תגיד מה שאתה רוצה ולא כהסברה, כי אנשים שצרכו פרופגנדה במשך עשרות שנים יודעים להריח אותה מקילומטר - והם לא מעוניינים".



איך אתם מתקבלים בעולם הערבי?
"באופן מורכב. בלבנון עשו עלינו כתבת תחקיר שאנחנו זרוע של המוסד. בצפון אפריקה, מדינות כמו מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה, התגובות ממש טובות. הפלסטינים לעתים מנצלים את הבמה להתכתשות בינם לבין עצמם או כדי לייצר שנאה לישראל. אין עולם ערבי אחד. העולם הערבי מורכב מאינטרסים וקבוצות שנאבקות, וישראל, שפעם הייתה האחר המובהק, היא כבר חלק מהקלחת. היום העמדה בנוגע לישראל קשורה גם לעמדה בקשר לסעודים או לאיראנים. כשיש 60 הרוגים בעזה, אז אתה יכול למצוא אצלנו תגובות של עיראקים שממש מכסחים את חמאס".



אין הזדהות עם הקורבן הערבי?
"יש, אבל היית יכול לראות שהסעודים לא הוציאו מילה, כולל בטקס העברת השגרירות האמריקאית, אלא רק כשנערמו עשרות גופות. דממה, זה כמעט בלתי נתפס. המצרים אותו הדבר. אתה קורא ברשת המון ביקורת כלפי הפלסטינים וחמאס, שהם בשליחות איראן". 



היום יותר קל להעביר מסרים לעולם הערבי בגלל המדיום הדיגיטלי?
"חד–משמעית. הבקשה שלנו היא: 'שפטו אותנו בכלים שבהם אתם בוחנים כל תופעה אחרת'. השיח השתנה וזה מחלחל. יש את הסעודים והמצרים, אלמנטים סופר–דומיננטיים במרחב הסוני, שבאופן כזה או אחר חיוביים כלפי ישראל. זה משפיע על אימפריית התקשורת שהם מתדלקים".



איך מסקרים נושא רגיש כמו עשרות הרוגים בגבול?
"כמו שהייתי מסקרת ככתבת בכלי חדשות ישראלי. זה אירוע שצריך לפרק למרכיביו האמיתיים. המצוקה בעזה, המניפולציה של חמאס, מבחן הכוח של יחיא סנואר ומה הוא רצה להשיג, התגובה הישראלית, הדיון בישראל עליה. עשינו למשל כתבה על חגיגות הזכייה באירוויזיון שהיו בתל אביב והביקורת שנשמעה בעקבותיהן. אתה לא משדר הסברה".



באיזה אופן התקשורת הערבית מתייחסת אליכם?
"מצטטים אותנו, כי מתייחסים אלינו כאל מקור ישראלי. מניחים, ובצדק, שיש לנו כניסה שלהם אין. אתה יכול לראות עיתונאי ערבי שיש לו מיליוני עוקבים והשפעה אדירה והוא מכסה את ישראל כשבחיים לא היה בכנסת או דיבר עם שר. חוץ מלקרוא מסרים של דובר צה"ל בערבית, אין לו מושג איך המערכת עובדת. אנחנו ממלאים נישה שאליה נכנסים גם ערבים ישראלים, כי בסופו של דבר אדם רוצה לצרוך חדשות בשפת אמו. היה בעבר מצב שערבי שגר בצפון קיבל עדכונים על מערכת הבחירות בישראל דרך אל־ג'זירה. זו מראה מעוותת. ואז, מבלי שנתכוון, אנחנו מקבלים יותר ויותר גולשים מקומיים. אגב, גם באירופה יש התעניינות בנו, מצד הפליטים הסורים. אנחנו עוסקים בעיקר בנושאים פנים־ישראליים. מהאירוויזיון ועד הרמדאן שמתקיים עכשיו ואיך הוא מתקבל אצלנו. כל דבר שתעלה בדעתך".

עימותים בגבול רצועת עזה. צילום: AFP



ערבים, לא חייזרים



מאיר לא כותבת הרבה באתר, היא בעיקר מפקחת מלמעלה. מדגישה שאינה מתערבת בתכנים, גם במקרים שהיא לא מסכימה איתם.



"אני עוקבת אחרי הפלסטינים מאז השירות הצבאי, יש לי אינטראקציה עם החומר ברמה היומיומית, וגם אז צריך לשמור על צניעות", היא מדגישה. "לא לדבר בשמם. אני לא אומרת 'סנואר רוצה', 'סנואר חושב', כאילו אנחנו בקשר. כל מי שטוען שהוא יודע מה הפלסטינים עושים, או חושבים, הוא שרלטן".



איך אפשר לקרוא אותם?
"זו תפיסה ערביסטית ותיקה. יש מזרחן שמסביר מה הילידים עושים. הערבים הם לא חייזרים. יש אצלם אלמנטים של תרבות פוליטית שונה. להניח שהם תמיד אלימים או קורבנות או לא יודעים מה הם עושים זה מאוד פטרנליסטי. אתה יכול להסביר את ביבי? אני מנסה לא להתייחס אליהם כאל ילידים. אם אחרי שבעה שבועות שיורים לעבר מי שמתקרב לגדר הם עדיין מתקרבים, אתה אומר שיש להם בעיה נפשית. אני אומרת שאפילו אם עברו שטיפת מוח, הם עדיין בני אדם מבוגרים שנושאים באחריות למעשיהם. האם זו הייתה התגובה הכי טובה מצד ישראל? לא יודעת, אבל אי אפשר להסיר מהם את האחריות. זה לא שהרמטכ"ל דפק בדלת והרג 60 איש. לפלסטינים יש אחריות גדולה מאיתנו לכך שאין הסדר בין הצדדים. היית אמור לחשוב שהאינטרס הדחוף שלהם הוא לחתור לסיום הכיבוש במחיר קצת יותר טוב, או פחות טוב, אבל קח מה שנותנים. אי אפשר להטיל כל הזמן את האחריות על ישראל".



שינית את דעתך עם השנים?
"לא יודעת, אבל אחד הרצונות שלי בשיח זה לשבור קונבנציות ופרדיגמות. לא חושבת שכתבים לענייני פלסטינים צריכים להיות מסתערבים ולהטביע את עצמם בנרטיב הפלסטיני, כמו שכשאתה מסקר את נתניהו אתה לא צריך להטביע את עצמך בנרטיב שלו. צריך להיות מפוכח. אני ישראלית, זה מקומי, אבל אני כן מנסה להסתכל עליהם ויכולה להבין את כאבם. המצב בעזה בלתי נסבל, אבל האם אנחנו צריכים לקחת אחריות לכל הצרות שהם מביאים על עצמם? פה מתחילה הבעיה. אם חמאס לא היה מתעקש להחזיק מיליציה ולשמר מצב של לחימה, אני יודעת שהמערכת הישראלית הייתה יוצאת מגדרה כדי לשנות את המציאות ברצועה. לא אומרת שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים, אבל אתה יכול לקחת יותר אחריות מבן אדם על חייו? לא. ישראל לא צריכה להטביע את עצמה איתם, אבל אם רוצים לעלות למעלה, צריך לתת להם יד. שני דברים אופייניים להתנהגות הפלסטינית: השימוש באלימות שכמעט תמיד היה הכלי הראשון במגירה, והיעדר ביקורת עצמית. ישראל אשמה ואנחנו לא. שני הדברים האלה קצת נסדקים לאחרונה".



איך נראה השיח בישראל בנושא?
"מגעיל, מטומטם, רדוד. ראית את אפיזודת ההסכם עם איראן? יש כאן עניין של ביטחון לאומי מורכב, שקשורים בו אינטרסים כלל אזוריים, בקרת נשק, נשק בלתי קונבנציונלי, יחסים עם ארצות הברית - ופה כל אחד תופס את הבריקדה האוטומטית ויורה ממנה חצים מפגרים. הייתי בעד ביטול ההסכם, שנולד בחטא, ודבר ראשון היה חייב למות. מנגד, יש עמדה מורכבת שאומרת שזו הייתה טעות לבטלו. צריך לדון בנושא, אבל לא על אוטומט. לא 'אני אוהב את טראמפ', 'ביבי צדק'. מתחיל עכשיו משחק חדש לחלוטין. גם על עזה השיח הוא אוטומטי. 'ברור שצריכים להרוג 60 מפגינים', 'ברור שלא צריכים', 'חונקים את עזה'. המציאות הרבה יותר מורכבת".



גמילה קשה



כבר לפני העברת השגרירות האמריקאית לירושלים הזהירה מאיר שמנהיג חמאס ברצועה, יחיא סנואר, רוצה כמה שיותר הרוגים. כאמור, היא לא טעתה בתחזית.
"אני משתדלת לא לקבוע 'צה"ל יורה במפגינים חפים מפשע' או להגיד 'כל מי שמתקרב לגדר צריך לנהוג בו ככה וככה'", היא מסבירה. "בסופו של דבר, כשראש ממשלה חונך שגרירות בירושלים ויש 60 גופות, זה רע. זה ניצחון מובהק של סנואר, שהשיג את מה שרצה. מה חושבים, שהוא ביקש לשחרר את פלסטין? הוא רוצה, אבל לא כרגע. הוא ביקש להרוס את החגיגה, להעלות את חמאס על המפה ולמתג את עצמו כגורם הפלסטיני הרלוונטי היחיד. בזה הוא הצליח. לא רצה 60 גופות אלא מאה. מה אתה עושה עם מישהו שזה מה שהוא רוצה בחיים?".



זו הייתה טעות להעביר את השגרירות?
"נותנים? תיקח. האם היה אפשר לבחור תאריך טוב יותר מערב הנכבה? חד–משמעית כן. הסולידריות האוטומטית שהייתה עם חמאס כבר לא קיימת. הם לא מרכז העולם. לכן אתה רואה שכל המהלך של סנואר היה כדי לקבל תשומת לב, להגיע לעמודים הראשונים. הם לא במרכז מאז האביב הערבי וביתר שאת מאז הידרדרות המצב בסוריה. הם עברו ועוברים תהליך גמילה קשה, אבל בריא, כי זה סכסוך יחסית קטן לכל צרות העולם, שקיבל תשומת לב חסרת פרופורציה. אי אפשר לנהל ככה כלום".



המצב פועל לטובתנו?
"ברגע שתשומת לב העולם גוברת, פלוס מימון כספי ללא הגבלה, אלה תמריצים להנצחת הסכסוך. לכן התהליכים שקורים כעת הם קשים, אבל בסופו של דבר בריאים. דברים צריכים לחזור למקומם הנורמלי. ישראל הייתה שמחה להיפטר מכאב הראש ברצועה במובן של המשבר ההומניטרי והאופציה שתהיה שם חזית נוספת כשבצפון, עם האיראנים, הצרה הרבה יותר גדולה ומחייבת את כל המשאבים. הבעיה היא שמי שהביא את עזה להתפרקות הוא בכלל אבו מאזן".



למה התיק נופל עליו?
"הוא עצר את הזרמת הכסף. התחיל תהליך שבו אמר: אני רוצה את השלטון ברצועה. רוצה שחמאס יתפרק מנשקו. לא מוכן לשלם שקל אחד למשכורות ולהחזיק את מערכת החינוך והבריאות כשהוא על ההגה. הבהיר שלפלסטינים צריך להיות כוח אחד ולא מיליציה - והוא הולך עד הסוף. לא רוצים? אין כסף. כל כמה חודשים הוא מנחית מכה נוספת. מבחינת ישראל זו בעיה. עזה היא מחנה פליטים ענק. צוק איתן יצר עשרות אלפי הומלסים, אי אפשר לשקם את התשתיות, יותר מ–40% אבטלה. זה להכות בגווייה.



"אבו מאזן הוא המנהיג הכי לא פופולרי בתולדות המנהיגים הלא פופולריים, אבל אם יש התקוממות, היא מושתקת מהר. מאוד קשה להעריך שתהיה סולחה בהנהגה הפלסטינית בזמן הקרוב, אלא אם כן עידן אבו מאזן עומד בפני סיום. בחמאס היו מוכנים להרחיק לכת במובן של 'קח את הרצועה, נהל, אבל תשאיר לנו את הזרוע הצבאית'. לזה הוא לא מוכן. אבו מאזן בן 83 ומאחורי הקלעים יש כבר מאבקי ירושה. כל יום בורסת השמות מוצפת. לדעתי, דברים ייקבעו רק בזמן אמת".



הוא כבר לא ישנה סדרי עולם.
"אבו מאזן התחיל כהבטחה. הוא היה אמור להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שהגיע אחרי סערת ערפאת, ייצב את המצב ובסוף הקים מדינה. היה צריך להיות שם תהליך של בניית מוסדות, נרמול הכלכלה ובראש ובראשונה הפסקת האלימות. אז במקום זה הוא איבד את עזה ולפני כמה שנים החל לפתח פרנויה, כשפיטר את ראש הממשלה סלאם פיאד ובעצם ביצע רגרסיה של המערכת. אותה חבורת זקנים, מהוועד המרכזי והוועד הפועל שמנהלת את העניין, יושבת על הפיי–רול. זו שחיתות ממוסדת. לא זיהיתי אצלו מוכנות רצינית ללכת עד הסוף על הקמת מדינה".



דווקא עשה תחילה רושם של מנהיג מתון.
"כל אדם יותר מתון מערפאת בהתנהגות, אבל אתה רואה שכל השיח של אבו מאזן נוגע בשורשי הציונות. החטא הקדמון שבגללו אנחנו פה, העוול הנורא שנעשה לפלסטינים. הוא חוזר לזה כאחוז דיבוק. זה תמיד יצא ממנו, אבל כעת הקומבינציה של ממשל טראמפ ונתניהו מוציאה אותו מדעתו, ובעיקר היהודים בתוך הממשל, שגריר ארצות הברית בישראל דיוויד פרידמן והשליח למזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט. זה מעורר בו רגשות על סף האנטישמיות. לא חושבת שהייתה לו אי־פעם מסוגלות להרים פרויקט של הקמת המדינה או סיום הסכסוך, זה גדול עליו ב–200 מידות".



יש מנהיג אחר באופק?
"לא יכולה לענות על השאלה, כי כולם מתנהלים כמו עכברים מפוחדים. אין אחד שמאתגר את אבו מאזן. כל מי שבשטח נמצא על הפיי–רול שלו ולא מוציא מילה. אבו מאזן תמיד היה איש הכספים ששולט דרך הכסף. מי שנגדו פוטר מתפקידיו ונמצא בחקירה. באטמוספירה כזו קשה לגדול. עכשיו נבחר ועד פועל חדש לאש"ף וזה היה אירוע גריאטרי. לכן הסוד ביחסים בינלאומיים זה ציפיות ריאליסטיות. היה אפשר לצפות להשהיה של הסכסוך, פתירת הבעיות, קניית זמן נקודתית, בניית מוסדות".



שאיפה יומרנית



האם אפשר יהיה לראות יום אחד את סיום הסכסוך?
"לא יודעת מה זה ולא מזהה אופציה כזו", מאיר אומרת. "אולי לטראמפ זה נראה ריאלי אחרי שהגיע לפריצת דרך עם קוריאה הצפונית, אבל על פניו, בנקודה שבה שני הצדדים נמצאים, ההגדרה יומרנית ומי שרוצה לסיים את הסכסוך, או לפחות לחתור לנרמול היחסים, צריך להפסיק לדבר. כשאתה מעלה את סוגיית סיום הסכסוך, אתה מציף ישר נושאים כמו הסדר קבע, זכות השיבה, ירושלים שהיא נושא בלתי ניתן להנדוס, בטח בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית. אתה מתחיל סמי מלחמת עולם בתוך ישראל ומלחמת אזרחים בתוך הרשות. לא צריך ללכת לכיוון בעיתוי הנוכחי, אבל אם רצית לעשות מהלך כזה, הפלסטינים נמצאים כעת בנקודה הכי חלשה אי־פעם. חולשה גיאופוליטית, אין להם תמיכה אוטומטית של העולם הערבי, וחולשה כי ארצות הברית עומדת לצד ישראל.



"צריך להסתכל על שתי אוכלוסיות, בעזה ובגדה. בגדה המטרה שלנו היא לשמר את הסטטוס קוו, להשאיר מקום להסדרים עתידיים ולפעול לכך שיהיו כמה שפחות סיבות לחיכוך. צריך לנהל את העניינים שלנו מול כל אחד מהצדדים הרלוונטיים. אלה שתי ישויות פוליטיות שונות שלכל אחת דברים דחופים ומפת אינטרסים. לא לצריך לחכות לאבו מאזן שיסדר את ענייניו מול חמאס ורק לאחר מכן לעשות איתו עסקים. לדעתי, השקט היחסי ששורר כעת בגדה הוא בגלל שאומרים שם: 'מה שקורה בעזה זה פוסטר למה שאנחנו לא רוצים להיות'. הם רואים מה קרה למי שנכנס למעגל האלימות וההתנגדות. אתה רואה איך ההפגנות האחרונות לא תפסו בגדה. התחושה שלי היא שהפלסטינים מפוכחים. ממשל טראמפ היה מלכתחילה צריך להציב יעד ריאלי, אבל הודיע שהוא רוצה לפתור את הסכסוך. הסעודים יעצו לו לרדת מזה, הסבירו שהעדיפות היא איראן, סוריה, ואת הנורמליזציה עם ישראל הם כבר יעשו מאחורי הקלעים. כשאתה מדבר על עסקת המאה, אתה מתחיל מנקודה שאי אפשר לנצח".



חמאס הציע הודנה.
"נו, באמת. הציע בתנאי שנתפנה מפה. לדעתי, אנחנו צריכים לעשות את המקסימום באופן פומבי: הנה אנחנו עושים הכל והכדור במגרש שלהם. צריך לבצע ניהול סיכונים. לקחת צעד אחרי צעד ולא לקפוץ להרפתקאות. אם אתה מייבא את החידלון החמאסי לגדה המערבית, אתה גומר את המשאבים הצה"ליים תוך שבוע, שלא לדבר על האומללות הנוראית שבה יחיו התושבים. אתה לא יכול להסתכן בתרחיש כזה. לא רוצים לכסח אותם, לא רוצים שהם יירו עלינו, רוצים לחתור למצב אחר".



כיבוש עזה עדיין נמצא על השולחן.
"יאללה, בכיף. מדינה שיש לה אספירציות להיות חברה ב–OECD רוצה כל שנתיים מלחמה? אנשים לא מעריכים כמה נתניהו חזק כשהוא לא הרפתקן בענייני מלחמות. בצוק איתן, לטענתי, זה פשוט ברח לו. ראש הממשלה מבין שיש לנו מעט מאוד מה להרוויח. אנחנו מכלים את המשאבים, תוקעים את המשק, הורסים את הדימוי במקום ליצור אסטרטגיות ארוכות טווח - והכל בשביל להילחם עם כמה טרוריסטים. צריך להתרחק כמה שיותר מעימותים צבאיים".



ואם המצב הנוכחי יימשך?
"הנחת העבודה היא שהעימות בלתי נמנע, אבל לדעתי, בגלל חולשת חמאס, הוא כן נמנע. הם לא ירו טילים כעת והיה עליהם לחץ מהשטח. יום הנכבה, בשביל מה אתם מחזיקים נשק? היה שיח כזה. בעיני, המטרה היא לא לתת למצב לגלוש למשבר הומניטרי בסגנון אפריקה. מספיקה מגיפה בבית חולים בעזה והיא תוך שנייה פה. משבר הומניטרי מביא אלפי אנשים להתנפץ על הגדר, וזה מסב לנו נזק מאוד גדול, גם בדעת הקהל הבינלאומית וגם אתה צריך להרוג 60 איש בסופו של דבר. אנחנו צריכים לנטרל ככל שאפשר את אופציית העימות הצבאי. יש פה מדינה שצריכה להתקיים, לשגשג. אי אפשר כל שנתיים להשתתק לטובת מלחמה. ישראל, כמותג, נמצאת במצב הטוב ביותר אי־פעם בעולם הערבי. חד–משמעית".



מאיר מגיעה מדי כמה חודשים לארצות הברית. לא רק כדי להיפגש עם אנשי ממשל אלא גם במטרה לגייס תרומות כדי שהמיזם שהקימה ימשיך לעמוד על רגליו. שאלתי אותה אם היא שמחה שהכניסה ראש בריא למיטה חולה, זאת אומרת לסכסוך שסיכוייו להסתיים קלושים. "לא במיוחד", היא אמרה. "זו אומנם הבחירה שלי, אבל הנושא מאוד מתיש".



אם כבר להשפיע, אולי דרך הפוליטיקה?
"נוור סיי נוור".