את פגישתנו הראשונה פתח אהוד ברק ליד פסנתר הכנף הבודד בירכתי קומת האירוח והמועדון במגדל השופטים בתל אביב, שבו התגורר עד לאחרונה. זו הפעם הראשונה שאני שומע אותו מנגן. הוא בוחר את הבלדה המצמררת ההיא של שופן, בסול מינור, הקטע שבו “הפסנתרן" ולדיסלב שפילמן (בגילומו העילאי של אדריאן ברודי) מנגן לקצין האס־אס בוורשה ההרוסה. אני מביט בידיים המנגנות, והן כבר בנות 76 שנה. כמה עדינות, רוך ודיוק יש בהן, כל התכונות הנדרשות כדי להפיק את הצליל שאליו התכוון שופן. אי אפשר לא לחשוב על כל הפעמים שבהן הידיים הללו טיפלו בעניינים מדויקים אחרים, בסיירת מטכ"ל ואחר כך בהנהגת המדינה, ועדיין, אחרי כל השנים הללו, אני לא באמת מצליח לפענח את האדם שאליו הן מחוברות. בינתיים אני מפענח שבסצינה הזו אני מגלם, בעצם, את קצין האס־אס.
“זו המתנה הכי יפה שההורים שלי נתנו לי", ברק אומר אחרי שסיים, “הפסנתר. הרי לא היה לנו כלום. כשהייתי ילד והייתי נוסע מהקיבוץ באוטובוס לתל אביב לשיעור פסנתר, הייתי קונה בתחנה המרכזית כרטיס פיס. הייתי רק בן 12, וכבר אז ידעתי שהסיכוי שאזכה לפני שהשמש נכבית - הוא אפסי".
אז למה קנית בכל זאת, שאלתי. “קניתי את התקווה למשהו שיכול לשנות את חיי. כשיש לך כסף, זה לא מעניין. כשאין לך כלום, זו תקווה שאתה קונה בזול".
הפכת לזקן השבט, אמרתי לו. “כן", הוא נאנח. “אני זקן הרמטכ"לים החיים, זקן ראשי הממשלה לשעבר, ויש לי גם תפאורה של זקן".
שאלתי אותו אם הוא זוכר את ההופעה ההיא, ומה גרם לו פתאום לחזור ולשגר את עצמו בעוצמה כזו אל מרכז הביצה הפוליטית. “זה פשוט", הוא הסביר. “הייתה תקופה ארוכה שבה רוב הזמן לא הייתי בארץ. לא הופעתי, לא דיברתי. בינתיים החלה להתפשט שמועה שיש לי אלצהיימר. אותי זה הצחיק, אבל אנשים התחילו להגיד לי שזה רציני. אנשים, בכל מיני פרלמנטים של יום שישי, נשבעו שהם מכירים רופא שראה את התיק הרפואי שלי וזהו, הלך עלי, אני גמור, אני מבולבל, אני לא מזהה אנשים. העניין הוא שאני כן מזהה אנשים ואני מזהה תהליכים, אז החלטתי לשים לזה קץ ובאתי לטלוויזיה".
“זה תהליך. תעקוב אחרי שלושת הנאומים שלי בכנסי הרצליה, ב־2015, ב־2016 וב־2017. וגם הנאום האחרון שלי ב’קתדרה’. ב־2015 עוד ניסחתי את זה בעדינות. שיגרתי אזהרה ראשונה. אני זוכר שביבי היה אמור לדבר אחריי. הוא ישב בחדר פנימי וצפה בנאום שלי, ואז עלה. הנאום שלו שם היה מבולבל מאוד. הוא לא היה מרוכז. נדמה לי שזה היה האפקט של מה שאני אמרתי. בשנה שאחרי כבר נתתי נאום הרבה יותר בוטה ודיברתי על ניצני פאשיזם. ביבי כבר לא הגיע".
“לכאורה זה מופרך", הוא מודה. “הרי האיש לא דתי, גם לא ממש מודל של דוגמה אישית. הוא מגיע לשם מכיוונים שונים. הוא עצמו לא ידע להסביר אם הסיבה להתנהגותו היא האידיאולוגיה מבית אבא, חולשת אופי, השפעת הרוחות ברחוב או אפילו בתוך בלפור, משהו אחר, או הכל ביחד. בסוף, מה שנחשב זה מה שהוא עושה ולאן שהוא נגרר. אולי זו בכלל שרדנות פוליטית. הוא נגרר על ידי הקבוצה הכי קיצונית, שם הוא מוצא הד לדברים שלהם הוא מטיף שנים. הנרטיב הבסיסי שלו לא השתנה ומגולם בלחישה ההיא לאוזנו של הרב כדורי. הוא לא מוכן להתנתק מהבייס, מה שגרם להפסד שלו בקדנציה הראשונה, וזה גורם לו להניח לבייס, בראשם של בנט ואיילת, לגרור אותו למחוזות רחוקים. מאחורי בנט ואיילת אלה הם סמוטריץ’ ויוגב, מאחוריהם הרבנים לוינשטיין וסדן, מאחוריהם הרבנים גינזבורג וליאור. זו התנגשות לחיים או למוות. שני הזרמים האלה לא יכולים לדור יחד בכפיפה אחת. זה או החזון הדמוקרטי־ציוני או החזון היהודי־משיחי־לאומני. אחד מהם יצטרך להפסיד ולהיעלם".
הדמוקרטיה, היא ישראל חלשה. אין מתנה יותר טובה לאנטישמים בעולם ול־BDS, שמנסים לגרור את קציני צה"ל להאג, מהחוק הזה. הוא מאשר שכל מה שהעלילו עלינו כל השנים - נכון".
“זה נכון. ביבי מקבל רוח גבית מהמציאות העולמית הזו. במובנים רבים, הוא הקדים אותה. בראיונות באמריקה אני אומר שכל ענייני הפייק ניוז, ה־Alternative Facts וה־Post Truth הן פרקטיקות שביבי משתמש בהן כבר כמעט עשר שנים, הרבה לפני שהגיעו לשפה האנגלית. אבל זו תופעה מדאיגה. בהתחלה חשבתי שזה זמני ושהדרך להמשך חיזוק הדמוקרטיה והקדמה סלולה. היום אני מבין שזה עמוק יותר וזה כאן".
“מה אומר טראמפ? הוא אומר ‘אמריקה תחילה’. הוא יפעל רק על פי האינטרסים של אמריקה. הוא יפרק את הסכמי הסחר הגדולים ומי שרוצה, יעשה עם אמריקה הסכם נפרד, על פי האינטרסים שלה. אמריקה בעצם אומרת שהיא מפסיקה להיות הפראייר העולמי. זו הכרזה של הג’ונגל ההובסיאני של ‘לווייתן’. הבעיה היא שלטווח הארוך, אמריקה לא תנצח. היא חייבת להפסיד. בהקשר הזה, באנון אמר לי שבהרבה מובנים טראמפ וברני סנדרס הרבה יותר קרובים ממה שנדמה. לדעתו, לטראמפ היה קשה יותר לנצח את סנדרס מאשר את הילרי. מדובר בשני קצוות קיצוניים מנוגדים, אבל בשפה דומה. הם פונים לאותם יצרים ומשתפים פעולה במין משחק, ריקוד מינואט כזה, כשבסוף לכל צד יש את הסיסמאות שמבדלות אותו מהצד השני, אבל הוא מכוון את החצים לממסד, לוול סטריט, לכל אלה ש’בגדו באמריקה’. אגב, באיטליה הכוחות האלה, הסנדרס והטראמפ המקומיים, התאחדו יחד והשתלטו. כל הנתונים האלה ביחד מעניקים לנתניהו רוח גבית, ומבחינתי זה אומר שהמאבק על הערכים והקדמה עלול להיות ארוך יותר ממה שחשבנו. השינוי ייקח זמן. ביבי מתחיל את הגלישה לכיוון הבחירות מעמדת יתרון מובהקת. אפילו האירועים הביטחוניים משחקים לידיו במובן מסוים".
כירורגית, אין לנו אופציה להשמיד את כלי הנשק הגרעיניים שכבר יש להם. אנחנו מעריכים שיש להם פחות מעשר פצצות מימן, אבל לא יודעים כמה ואיפה, והם תמיד יכולים להמשיך לייצר. אין לנו יכולת לפגוע, אנחנו לא יודעים היכן, וגם אם כן, סביר להניח שברוב המקרים זה טמון מתחת לרכס הרים ששום נשק לא יכול לפצח. ואין לנו יכולת אמיתית לחסל את מאגר הטילים שלהם, ואין לנו מושג כמה יש וכמה יכולים להגיע לארצות הברית, ואין לנו יכולת לנטרל את היכולת שלו, הפרושה לאורך כל הקו, לגבות מחיר של מאות אלפי הרוגים בדרום קוריאה'. טראמפ מבין את זה. הוא יודע שהסוסים כבר לא באורווה. בין הברירה לא לעשות כלום ללעשות הצגה גדולה וג’סטות ריקות - הוא בוחר באופציה השנייה משיקולים נרקיסיסטיים הממוקדים בעצמו ובטווח הקצר".
“תראה, גם אם נאמץ פרשנות הכי מקלה שיש, כמו שעשה היועץ אליקים רובינשטיין בפרשת המתנות, בהנחה שנתניהו פרש ולא יחזור, נניח שנארוז איכשהו את תיק 1000 להפרת אמונים, ונניח שנעלה טענה כזו או אחרת על תיק 2000, הרי בתיק 4000 כבר אי אפשר להגיד כלום. זה תיק שוחד נטו. אם מנדלבליט ינסה לחלץ את נתניהו גם כאן, מבחינה משפטית לא יישאר ממנו שריד ופליט. אני חושב שהוא מבין שיצטרך להגיש כתב אישום על שוחד בכפוף לשימוע. אני חושב שמנדלבליט מנסה לדחות את זה כמה שיותר כדי שביבי יוכל ללכת לבחירות עוד קודם, לנצח, ואז להעביר פסקת התגברות וחוק צרפתי וכל מה שצריך כדי לבסס את הטיעון שקיבל את אמון העם למרות החקירות, ושהרשות המבצעת מקבלת את הסמכות ישירות מהעם, שהוא הריבון, בעוד היועץ המשפטי מקבל את הסמכות דרך כל מיני ועדות מינויים ודרכים מפותלות. ולכן ביבי בעצם יגיד לו שהוא מצפה ממנו שיחשוב אלף פעמים לפני שיגיש כתב אישום נגד אדם שהעם בחר ברוב גדול זה עתה, ואף אחד לא מוסמך להיות מעל העם".
“אין כאן שאלות של ניצחון או מפלה. באמת הכרתי טוב את נתניהו הזקן. היו לנו שיחות עומק רבות. הוא בזמנו לקח מהקרדיט שהגיע להלל קוק, הלוא הוא פיטר ברגסון, באשר לעבודה שנעשתה בממשל האמריקאי בימי המלחמה. נתניהו היה זה שעשה את העבודה הזוטרה, השולית, בעוד שקוק היה המנהיג המוכר שעבד מול הסנאטורים. הם תמיד היו קצת בצד, המשפחה הזו".
“אבא שלי נולד באותה שנה שבה נולד אבא של ביבי. בנציון נולד בוורשה, אבל משפחתו במקור מליטא, כפר קטן בשם פומביאן, 10 ק"מ מצפון לפוניבז’, על הדרך לריגה. גם אבא שלי גדל בכפר קטן כזה שהיה יהודי ברובו, פושילט, 15 דקות משם בעגלה מערבה. שניהם באו מאותו מקום, מאותו הכפר, באותו הזמן. הם היו בני 3 במלחמת העולם הראשונה. בצירוף מקרים מוזר, גם בנציון וגם אבא שלי מקבלים סרטיפיקט לעלות לארץ באותו זמן בערך, ושניהם מוצאים את עצמם לומדים ביחד באוניברסיטה העברית, כשהייתה בחיתוליה. הם למדו שם רק לימודים הומניים מכל מיני פרופסורים גרמנים כמו בובר וקלוזנר. אבי היה מספר שבהפסקות כל הסטודנטים היו יושבים על הספסלים הנמוכים בגינות, בהר הצופים, מקשקשים, נחים. רק מיליקובסקי, אבא של ביבי, היה לוקח ארגז עץ, עולה עליו, ממלא את הריאות אוויר ונושא נאום חוצב להבות במשך 15 דקות, כל ההפסקה. לימים, אחרי המחלוקות הגדולות בין מפא"י לחרות, נהג אבי להגיד ש’אנחנו תנועה של אופרציה. הם תנועה של דקלרציה’. כל השנים היה חשוב להם יותר מה הם אומרים מאשר מה היהודים עושים. המילה גדולה מהמעשה. זה קו שהולך עם המחנה הזה דורי־דורות, עד היום. אתה רואה שהימין מלא הצהרות. חוק הלאום הוא דוגמה טובה. למה? איזה חוסר של ביטחון עצמי צריך להיות למדינה שהיא מעצמה גרעינית על פי פרסומים זרים, החזקה במזרח התיכון, חברה ב־OECD, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שאיש לא מערער על היותה מדינה יהודית, שיכול לגרום לה לחוש מאוימת כל כך? מצד אחד משוויצים ביחס שלנו ללהט"בים, הסובלנות למיעוטים, ההייטק, תל אביב, ומצד שני החרדה העמוקה הזו שגורמת לך לחשוב שאם לא תצהיר בקול גדול, כאילו לא עשית כלום. במקום להבין שעשית, הצלחת, חשוב להמשיך לעשות, חשוב מה שיקרה, לא מה שנגיד על מה שיקרה, ומה שחשוב שיקרה זה שלא יהיה רוב ערבי בין הירדן לים".
"יוני היה אדם, קצין ולוחם משכמו ומעלה, ואני לא אומר את זה כדי לצאת ידי חובה. זה נכון שהיה במשבר, אני גם רמזתי על זה בהספד שלי בטקס ה־30 למותו ודיברתי על הבדידות שחווה לפני מותו, והיו באמת קצינים שהמליצו לרמטכ"ל או ראש אמ"ן להעבירו מתפקידו, וראיתי איך הרמז הקטן שלי מכווץ את האבא. זו הייתה האמת. יוני היה מפקד הסיירת ונפל באנטבה, נראה לנו ראוי להנצחה, אבל ביחידה הייתה מהרגע הראשון שאלה למה יוני מונצח, ואנשים כמו אמיתי נחמני או עמית בן חורין, לוחמי הסיירת שנפלו ביום כיפור, לא. זו הסיבה שמוקי בצר התקומם ושיוסי לנגוצקי ונוספים דיברו. למשפחה זה היה מאוד חשוב. האבא בנה את עולמו הפנימי, הכרתו והכרת הערך שלו ואפילו הפרסטיז’ה והמוניטין שלו על העובדה שישב בארכיונים בספרד יותר זמן מכל אדם אחר וחפר יותר עמוק וכתב על האינקוויזיציה עם הכי הרבה דוגמאות וציטוטים. האבא הבין שבסוף מה שנשאר זה המסמכים הכתובים, ובעוד 100 שנה רק זה יהיה. ולכן הם השקיעו מאמץ אדיר כל כך בהנצחה, בגלל התודעה ההיסטורית המפותחת".
“המדינה הזו באמת חשובה לי. כרגע אני משוחרר מהשיקולים של איך זה נראה ומה זה עושה ואת מי זה מרגיז, כי אני לא רץ בתוך פלטפורמה פוליטית או מפלגה. אני פשוט מנסה לעמוד מחוץ למערכת ולהגיד את האמת. גם האמת, למרות העינויים שהיא עוברת בזמן האחרון, בעלת ערך. למרות הפייק ניוז, לאמת יש כוח כשהיא נאמרת בצורה פשוטה, ישירה ובוטה. אני מודה שיש כאן גם קצת תשוקה שהופכת את הדמות הקרה והשכלתנית של ברק לכזו שמקשיבים לה, כשזה נאמר בסוג של להט".