הבחירות האחרונות הוכיחו שוב את המצב של המפלגות הקטנות בישראל

המספרים, מספרים לא מעט בנוגע לתהליך הרכבת הממשלה בישראל. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הגידול החד בהיקף הכספים הקואליציוניים

נחום פרי צילום: דור לובטון
עקבו אחרינו
איתמר בן גביר
איתמר בן גביר | צילום: אורן בן חקון פלאש 90
2
גלריה

דוגמה מובהקת היא הקצאת כמיליארד וחצי שקל בשנה לתמיכה במוסדות תורניים וישיבות, לצד קידום צירופן של רשתות החינוך החרדיות לתוכנית "אופק חדש", צעד שמבקריו טוענים כי נעשה ללא תנאי הפיקוח ולימודי הליבה הנדרשים בדרך כלל. דוגמאות נוספות הן העברת מאות מיליוני שקלים לפרויקטים ייעודיים, ובהם כרטיסי המזון של משרד הפנים, והקצאות נרחבות לחטיבה להתיישבות, לצד הקמת גופים ייעודיים כמו הרשות לזהות לאומית יהודית ומשרד המורשת.


דברי גדי איזנקוט לאחר הבחירות | צילום: דוברות מפלגת ישר

תקציבים אלו מועברים לא אחת במנגנונים העוקפים את סדרי העדיפויות ואת מבחני התמיכה הרגילים של משרדי הממשלה והדרג המקצועי, דבר המעורר ביקורת חריפה מצד גורמי מקצוע באגף התקציבים ובייעוץ המשפטי לממשלה.

דוגמה בולטת נוספת היא דרישות חקיקתיות שהוגדרו בהסכמים כתנאי מחייב, כמו קידום חוק יסוד: לימוד תורה, שינויים במערכת המשפט ופסקת ההתגברות, ותיקונים בחוקים חברתיים שונים, שהסיעות הקטנות התנו בהם את הצטרפותן לממשלה.

הוויכוח הציבורי והאקדמי סביב המשא ומתן הקואליציוני נחלק לשתי גישות מרכזיות המשקפות אחת מהדילמות הדמוקרטיות של ישראל. מצד אחד, המבקרים וגופי המחקר הכלכליים רואים בכך סחיטה פוליטית, שבה קבוצות מיעוט קטנות מצליחות לכפות את סדר היום ואת האינטרסים הסקטוריאליים שלהן על כלל הציבור.

קלפיות
קלפיות | צילום: יונתן זינדל פלאש 90

לדבריהם, התוצאה היא חוסר יציבות כרוני, פגיעה בשוויון בנטל ושחיקת השירות הציבורי, הנעקף בידי הסכמים פוליטיים. מצד שני, התומכים בשיטה רואים בה ביטוי לייצוגיות, המגן על מיעוטים ומבטיח שקבוצות שונות באוכלוסייה לא יידחקו לשוליים. הם מדגישים כי המאבק הקואליציוני הוא מחיר הכרחי, המאלץ את מפלגת השלטון להקשיב לשותפיה ולממש את ההבטחות שניתנו לבוחרים.

בעקבות המשברים הפוליטיים התכופים במדינה והקושי ליצור קואליציות יציבות לאורך זמן, מועלות מעת לעת הצעות לשינוי כללי המשחק. בין הרעיונות הבולטים שמציעים מומחים לממשל ומשפטנים: הידוק מגבלות הזמן להרכבת הממשלה, עיגון בחוק של תקרה כספית להסכמים פוליטיים לצד חובת שקיפות מלאה, ואף שינויים בשיטת הבחירות, כמו העלאת אחוז החסימה או מעבר חלקי לבחירות אזוריות, כדי לצמצם את ריבוי המפלגות הקטנות.

עד שיתרחש שינוי מבני כזה, המגעים להקמת הממשלה ודרישות השותפות הקואליציוניות ימשיכו להיות הלב הפועם והסוער של הפוליטיקה הישראלית. השאלה המרכזית נותרת לא רק מי יעמוד בראש הממשלה, אלא איזה מחיר תשלם המערכת כולה עד להשבעת הממשלה.

תגיות:
בנימין נתניהו
/
גדי איזנקוט
/
בחירות 2026