איזבלה סיינט ג'יימס, עוד שפנפנה לשעבר, תיארה אף היא חוויה עגומה מהחיים באחוזה של הפנר. בספרה "סיפורי שפנפנות", היא מסבירה שכל השפנפנות קיבלו דמי כיס בסופי השבוע בסך 1,000 דולרים, אבל היה "קצ'". "היינו צריכות לגשת לחדר של הפנר, לחכות עד שהוא ירים את כל הצואה של הכלב מהשטיח - ואז לבקש את דמי הכיס שלנו", הסבירה על ההליך המשפיל. "כולנו שנאנו את ההליך הזה. הוא תמיד היה מנצל את האירוע כדי להעלות כל דבר שהפריע לו במערכות היחסים איתנו. רוב התלונות שלו היו על חוסר ההרמוניה בינינו - או על היעדר השתתפות בפעילויות המיניות שהוא ארגן בחדר השינה שלו". היא הוסיפה שאם היו "מעזות" לצאת לבלות לבד בעיר, ומפספסות את היציאות הקבוצתיות איתו הוא "לא היה נותן לנו את דמי הכיס. הוא השתמש בזה כנשק".
למרות שנשותיו של הפנר התבקשו לשמור על כללי עבודה ומחייה נוקשים, לא הייתה שום הדדיות ותנאי המגורים שהוצבו להן היו "מחרידים", לדבריהן. "למרות שכולנו עשינו כמיטב יכולתו לעצב את החדרים שלנו ולהפוך אותם לנעימים, המזרנים במיטות שלנו היו דוחים - ישנים, מרופטים ומוכתמים. הסדינים היו ישנים גם הם", סיפרה על הנושא בספרה סיינט ג'יימס, והוסיפה שהשטיחים היו מזוהמים מצואה של כלבים.
הדבר הכי מזעזע הוא ככל הנראה טקס החניכה, שנועד לבדוק האם אותה מועמדת ראויה ומתאימה להיות שפנפנה באחוזה של הפנר. הטקס הזה בעצם היה סקס עם הפנר עצמו, ש"בדק את הסחורה". לדבריה של מדיסון, אף אחת לא רצתה להיות החברה הראשית של הפנר, שכן זה כלל שהות רבה לצידו, כולל סקס ושינה בלילה במיטתו.
התרעות פיקוד העורף