למרות שאין מתמודדים אחרים, איילר גם מנהלת קמפיין בחירות מידי שנה, ואז מצביעה עבור עצמה. כמו כן, במסגרת המטלות השנתיות היא משלמת את מיסי העיירה עבור חשמל ומים. אבל הדבר החשוב ביותר, לדבריה, כדי שהעיירה לא תהפוך לחלוטין לעיירת רפאים, הוא הגשת הניירת השנתית עבור חידוש רישיון למכירת טבק ואלכוהול. "כשאני מגישה למדינה בקשה לרישיון, הם שולחים את הטפסים למזכירת העיירה, שהיא אני", היא סיפרה לאחרונה ל-BBC. "אז אני מקבלת אותם כמזכירה, חותמת עליהם כפקידה ונותנת אותם לעצמי כבעלת הפאב".
למרות שהיא נותרה לגמרי לבדה, איילר טוענת שאינה מרגישה בודדה. במשך שש ימים בשבוע היא פותחת את הפאב היחיד במקום ומשרתת את הלקוחות הקבועים, שאת רובם הכירה כל חייה. "זה כמו משפחה אחת גדולה", סיפרה איילר. "יש לקוחות מדור רביעי וחמישי שמגיעים הנה. זה נחמד שאנשים שאני זוכרת כתינוקות מביאים עכשיו את התינוקות שלהם להראות לי".
הלקוחות הקבועים גם זוכים לבונוס, והם מורשים להשתמש בספריה המקומית גם כשאיילר לא נמצאת. זאת כמובן, במידה ויחזירו כל ספר שלקחו משם. מדובר בספרייה עם 500 ספרים, אותם תרם בעלה המנוח של איילר. משאלתו האחרונה הייתה שאוסף ספריו יהפוך לספריה ציבורית, חלום שאכן התגשם. אם לא די במקומיים, מידי שנה גם מבקרים בעיירה אנשים מרחבי העולם, שרוצים לצפות במו עיניהם בעיירה הקטנה והמיוחדת.
התרעות פיקוד העורף