הנחיתה בקטמנדו מתעתעת בנו. מהמטוס נשקפת עיר שעומדת על תלה. אלו אינם המראות שאליהם התרגלנו בהאיטי אחרי רעידת האדמה של 2010. אין כאן הרס מוחלט ומאות אלפי גופות שממתינות לקבורה או מחנות אוהלים ענקיים. העיר חזרה מהר מאוד לתפקוד, ואנשי הצוות הרפואי של ארגון ״נתן״,


שאיתם טסתי לנפאל, תוהים מה יעשו כאן.



מהר מאוד מתבררת התמונה הרחבה, זו שמעבר לקטמנדו. 540 אלף בתים בנפאל נפגעו או נהרסו ברעידה, רובם בכפרים מרוחקים ממרכז המדינה. בקטמנדו עצמה מעטים מראות ההרס, אבל בתים רבים בעיר העתיקה הוכרזו אסורים לכניסה מחשש להתמוטטות. חלק מהאנשים בכפרים המרוחקים טרם זכו לטיפול רפואי, חלקם נאלצו להמתין במשך ימים ארוכים לאספקת מזון במסוקים, אחרי שהבתים שהתמוטטו קברו את כל רכושם.



איתנו טס גם אנתרופולוג ישראלי בשם גיל דרעין. אחרי שהתגורר בנפאל כעשור וחקר את התרבות בכפרים, אסף דרעין כ-12 אלף דולר בתרומות, הגיע למדינה המוכה, רכש ציוד בקטמנדו לפי בקשות שאסף מכפר שקרס כולו, שכר משאית ובדרך לא דרך הצליח להעביר אותו. שבוע מאוחר יותר הוא יפגוש אותנו מותש בקטמנדו, ויספר לנו על החוויות במדינה שמלקקת את הפצעים.



הממשלה הנפאלית אינה מקילה על הכוונות של ארגוני הסיוע. במקום לפתוח לרווחה את השערים, מתעקשים גורמי הממשל השונים להישאר בשליטה. נפאל נחשבת למדינה הרביעית מהסוף במדד העוני העולמי. כמעט מחצית מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני. החקלאות מספקת פרנסה ליותר מ-80% מהאוכלוסייה, וגם 41% מהתל״ג. ייצור הטקסטיל והשטיחים התרחב לאחרונה, ובשלוש השנים האחרונות היווה כ-80% מההכנסות מייצוא. ולמרות הכל, את הציוד שמביאים עמם ארגוני הסיוע בודקים כאן בקפידה, נחושים לא לאפשר הצפה של השוק במוצרים מסחריים שיהרסו את הכלכלה המקומית. הרופאים נדרשים להוציא רישיונות עבודה מקומיים בהליך מסובך ולעבוד רק באזורים שאליהם הופנו. בתי החולים טוענים שאין להם צורך אקוטי ברופאים ומפנים את המתנדבים לכפרים, שלקראת הנסיעה אליהם צריך להצטייד בכלי רכב עבירים ובציוד.




אחד מ-540 אלף בתים שנפגעו ברעידה. בניין בקטמנדו


אנחנו חוברים לארגון בינלאומי אחר, משיגים את האישורים, ויוצאים לכפרים המרוחקים. רחובות ארוכים של הרס מוחלט, עיי חורבות וביניהם יריעות ניילון כתומות וכחולות שמשמשות כבית זמני. מישהו מזכיר לי שעונת המונסון בפתח, אבל הנזק כל כך גדול שקשה לחשוב איך אנשי הכפרים יצליחו לשקם אותו לפני שיגיעו חמישה חודשים של גשם כמעט בלתי פוסק. ״ממש קשה לראות הרס בממדים כאלו״, אומרת לי אירית, אחות מתנדבת בארגון ״נתן״, שהגיעה לכאן לשבועיים והותירה מאחור משפחה ועבודה.



מדי יום יוצאים הרופאים והאחיות של ״נתן״ לכפרים, חלקם קרובים לקטמנדו וחלקם במרחק של יום נסיעה והליכה ארוכה ברגל. הפעילים אינם צעירים, רובם כבר חצו את ה-50 וה-60 ולא מוותרים. ולא רק הם פה. בעיר אני פוגשת את עודד, רומי ורועי, שלושה מתנדבים מארגון ״IFA״ (Israel Flying Aid), שחילקו במהלך שבועיים יותר מאלף גגות פח לבניית מחסות בכפרים, אבל הצורך עדיין גדול. גם ארגון ״תבל בצדק״, שמפעיל תוכנית התנדבות לישראלים ולמקומיים בנפאל זה שמונה שנים, משמש כר פורה למידע לארגונים שהגיעו לכאן עכשיו. כולם מנסים לראות את התמונה הכוללת, שמכוסה בהרבה כוונות טובות וחוסר ידע.



״אנחנו רגילים כבר לא לקבל מהממשלה כלום", אומר לי שאראד, איש קשר מקומי, ״יש כפרים שאליהם לא הגיע סיוע, וגם לא יגיע. הם יהיו מופתעים מאוד לקבל משהו, כיוון שהתרגלו במהלך כל חייהם להסתדר לבד״.



בכפרים שאליהם אנחנו מגיעים, רואים בעיקר נשים, ילדים וקשישים. כ־25% מכוח העבודה בנפאל נמצא מחוץ למדינה, במדינות המפרץ, בישראל ועוד. הכפרים כמעט ריקים מצעירים. ״בעלי דואג, הוא בדובאי, אבל אין טעם שיחזור לכאן, אמרתי לו שיישאר שם וישלח לנו כסף לבנות את הבית מחדש״, מספרת לי אישה בכפר קטן באזור נאוקוט, מול הרי ההימלאיה.




נקודת חלוקת מזון בקטמנדו




הטראומה חוזרת



מחסות, טיפול נפשי והיגיינה - אלו שלושת הנושאים שבהם מבקש האו״ם מארגוני הסיוע להתמקד. וכל ארגון כאן מפרש את הצרכים אחרת. בבית חב״ד המקומי עסקו במשך שבועיים בסיוע יומיומי למאות מטיילים, שהגיעו לכאן לאחר הרעידה, וכן לפעילות צה״ל. הרב חזקי לפשיץ ורעייתו הרבנית חני, בסיוע מתנדבי חב״ד מכל העולם, מוציאים כל יום משאיות מזון וציוד לכפרים, ועכשיו התחילו בפרויקט הקבלנים - בניית בתים בכפרים שנחרבו. הרעיון מצוין, אבל העלות היחסית עצומה.



מנגד, ארגונים אחרים מעודדים שימוש חוזר בחומרים שכבר נמצאים בשטח. ״אם נספק להם גגות פח וערכת כלי עבודה, הנפאלים יוכלו לבנות מחסה בעצמם. אין טעם להביא לכאן מאסות של אוהלים, הם לא יגורו באוהלים בגשם״, אומר עדי לבינגר, שמתגורר כאן 15 שנה. דרך המסעדה שלו ברובע הטאמל התיירותי עוברים בשבועות האחרונים כל ארגוני הסיוע הישראליים וגם ארגונים זרים, מחפשים אנשי קשר, משאיות וציוד. לבינגר מנצח על האופרציה, אף על פי שהעסקים שלו נפגעו במהלך הרעידה.



כשבועיים אחרי הרעש, צה״ל קיפל את בית החולים, אחרי שביצע אלפי טיפולים ברמות שונות, והחזיר את הצוותים שלו הביתה. אנחנו ממשיכים לצאת לכפרים המרוחקים שטרם זכו לסיוע, מגישים עזרה רפואית בסיסית ומנסים להעריך את הצורך בפעילות ארוכת טווח, ובעיקר בסיוע בהתמודדות נפשית. כל זה מסתיים לפתע שוב. החוסן שהפגינו הנפאלים, החזרה כביכול לשגרה, הכל נקטע בשנייה אחת, כאשר רעידה נוספת, 7.4 בסולם ריכטר, מזעזעת שוב את המדינה ומיד לאחריה עוד שלוש רעידות משנה חזקות בעוצמות 5.6, 5.5 ו-6.2.



הפעם גם אנחנו פוחדים. בשבועות שבהם היינו כאן חווינו עשרות רעידות משנה, אבל אף אחת מהן לא השפיעה בצורה כזו. אף שהפעם גבתה הרעידה ״רק״ את חייהם של 55 אנשים, ופצעה כאלף, ואף שההתמודדות של צוותי החילוץ והרפואה המקומיים הפעם הייתה מהירה במיוחד, הנפאלים המומים. "אין יותר טעם לחיים", אומרת לי אישה אחת בכפר, רועדת כולה. אחרת מתעלפת ברגע שהיא מצליחה לאתר את הילדים שלה. עוד אחת בוכה.



אין לי מילים ואין לי נחמה עבורן. תוך דקות הטלפון שלי מתחיל לצרוח, עשרות הודעות נכנסות, הרשת הסלולרית מושבתת, ורק בעזרת טלפון לווייני, וואטסאפ ופייסבוק אנחנו מאתרים את הצוותים הרפואיים שלמים ובריאים, ומודיעים למשפחות ולמתנדבים בישראל שכולנו בסדר. אבל בסדר הוא עניין יחסי. שעתיים אחרי הרעידה, אחרי שחילקנו עשרות בקבוקי מים, חיבקנו והרגענו ככל האפשר, אנחנו מצליחים לרדת מההר לכיוון קטמנדו. בעיר אנחנו רואים בניינים שקרסו, מוקפים בצוותי חילוץ וסקרנים. אלפי אוהלים מאולתרים צצים בעיר. כולם כמעט עוברים לישון תחת כיפת השמיים. גם אנחנו.



בלילה פוקדים אותנו עוד שני רעשי משנה. כל אחד מהם שולח אותנו למרכז השטח הפתוח, מקווים שלא מדובר בעוד רעידת אדמה. שלומית, אשת הלוגיסטיקה, מראה לי סרטון קצר שצילמה במרכז העיר בזמן הרעידה. רואים בו אלפי אנשים רצים במרכז הרחובות בצעקות, בטוחים שבכל רגע עומדים הבניינים בשני צדי הרחוב לקרוס ולקבור אותם תחתם.



עיר רפאים



למחרת אנחנו מוצאים עיר רפאים. החנויות כולן סגורות. מעט מאוד אנשים ברחובות מזהירים אותנו מפני רעידת אדמה נוספת. אי אפשר להישאר אדישים לפחד. חבר מסמס לנו אזהרה, שלפיה גם היום באותה שעה תתרחש רעידה מאז׳ורית. לא ניתן באמת לחזות רעידות אדמה, אבל הנפאלים לא בהכרח טועים או מגזימים. לורן בולינג׳ר, מהוועדה לאנרגיה אטומית של צרפת, הציג לפני כחודש בפני האגודה הגיאולוגית של נפאל מחקר שהתבסס על שתי רעידות האדמה ההיסטוריות, ימים ספורים לפני שאירע הרעש הגדול. גם בולינג'ר סבור כי עדיין לא מדובר ברעידה הגדולה באמת שמצפה לנפאל, מאחר שעדיין אצורה אנרגיה רבה בקרקעית האדמה שרק מחכה להשתחרר בעוצמה.



העצבנות ניכרת בכולם. כל תזוזה שולחת את התושבים והאזרחים הזרים הרחק מהבתים. בעיר העתיקה צצים מחנות אוהלים, מראה שלא ראינו עד כה, וגם האצטדיון מתמלא כולו באנשים שחוששים לחזור הביתה. מה יהיה? הממשלה מציעה סכום שווה ערך ל־250 דולר לבניית בית מחדש, או 150 דולר לשיפוץ בית שנפגע אך לא קרס. מדובר בסכום מגוחך גם במונחים נפאליים, והאזרחים בכלל אינם בטוחים שיקבלו אותו. ״בינתיים אני כאן״, אומרת לי קאטינה, שנמצאת בחודש השביעי להריונה, כשהיא יושבת מתחת ליריעת פלסטיק בחצר פנימית. ״כאן בטוח, כי יש יותר שטח פנוי״. לאן תחזור אחרי הלידה?




העצבנות ניכרת בכולם. תודבי נפאל לאחר האסון




אנחנו מחליטים להטיס לכאן אוהלים אטומים לגשם ולחלק למכרים שלנו בקטמנדו, אלו שספק אם יחזרו הביתה בחודשים הקרובים, ואלו שעדיין אינם יודעים אם בתיהם ייהרסו, ייבנו מחדש, ישופצו ומתי. ״אולי בכלל אין טעם? נשפץ ואז תבוא עוד רעידה״, אומרים לי.



משלחת של מד״א נוחתת שוב בעיר כדי לחלץ ארבעה פגים שנולדו כאן לזוגות ישראלים בהליך פונדקאות. בית החולים שבו הם שוהים נאלץ לפנות את מחלקת הפגים לחצר בחוץ מחשש לקריסת המבנה. כאן אני לומדת שכמעט כל הפונדקאיות ההודיות המגיעות לנפאל יולדות טרם זמנן. ההורים מטורפים מדאגה. ימים ספורים אחרי שאני עוזבת נפטר פג בן יומיים באוהל בית חולים, לא ברור אם מתנאי השטח או ממום מולד. כמאה ילדים אמורים להיוולד בחודשים הקרובים בהליך פונדקאות בנפאל.



ובין לבין קורים דברים קטנים שנראים כלקוחים מפלנטה אחרת. מגזין תיירות מאיץ בתיירים לחזור לנפאל בטענה שהעסקים כרגיל ושהפגיעה אינה קשה כל כך; בית קפה בכיכר הדורבר העתיקה בקטמנדו מציע לי מיץ מנגו טרי, מזגן ואינטרנט, כשמהחלונות נשקף מראה של מחנה אוהלים, מכלי מים והריסות. בעיתונים המקומיים מפורסם מדור המפרט את רעשי המשנה מדי יום. כמעט כמו תוצאות משחקי הספורט.



ולמה אנחנו כאן?


ביום האחרון שלי בנפאל אני מוזמנת לביקור בבית החולים האוניברסיטאי בקטמנדו. ד״ר פרדיפ וידאיי, אחד המנהלים הבכירים של המוסד הכולל את בית החולים, בית ספר לרפואה ובית ספר לסיעוד, מראה לי מצגת ארוכה על המוכנות של המקום לרעידת אדמה, שאליה התכונן, לדבריו, במשך שמונה שנים תמימות. הכל כאן מאובטח וקשור לקירות, החלונות מכוסים בפלסטיק מונע רסיסים, מכלי מים מוטמנים בחצר, יש מלאי דלק ותרופות, מנחת מסוקים ותוכנית מפורטת לאירוע רב־נפגעים. כל אלו מסבירים את התפקוד יוצא הדופן של בית החולים אחרי הרעידה. ולמרות ההכנה, מאות צוותי רפואה נחתו בקטמנדו בימים שלאחר הרעש, שגבה את חייהם של לפחות עשרת אלפים בני אדם והפך מיליונים לחסרי בית.



״ידענו שהרעידה תגיע", אומר לי ד״ר וידאיי, ״כבר כמעט עשור שבתי החולים בנפאל מתכוננים לרעידת אדמה. אני עצמי מרצה על מוכנות לאסון בכל מדינות האזור, ולפני הרעידה הייתי אמור להגיע להרצות גם בישראל״. המוכנות הזאת סייעה לפנות תושבים, לטפל בפצועים ולזהות את קורבנות האסון בזמן קצר יחסית.



אבל אם הכל כל כך טוב, למה אנחנו כאן? השאלה הזאת עלתה שוב ושוב במהלך השבועיים האחרונים. מה אנחנו מביאים איתנו לכאן? מדוע ארגוני הסיוע הישראליים הם כמעט תמיד הראשונים להגיע אחרי טרגדיה, ומה אנחנו לומדים מאסון לאסון? גם הביקורת על העלות שספג הפעם מבצע הסיוע הצה"לי, שהטיס לכאן צוות עצום בגודלו של רופאים, מומחי חילוץ וכלבנים, מחדדת את השאלות. האם ישראל היא גורם משמעותי בסיוע הבינלאומי במצבי אסון? מדוע בכלל אנחנו נדרשים לסייע במדינות זרות? ולאיזה רווח זוכה מדינת ישראל מסיוע כזה מלבד התמונות בתקשורת העולמית, שמסייעות לשיפור תדמיתה לכמה ימים בלבד?



על פי ד״ר מייק נפתלי, מומחה לסיוע ופיתוח בינלאומי, הקריטריון המקובל בעולם למדידת היקף סיוע החוץ של מדינה הינו ההשקעה היחסית שלה מתוך התוצר הלאומי הגולמי שלה בסיוע החוץ. ה-OECD ומוסדות האו״ם הגדירו עוד בתחילת שנות ה-70 השקעה של 0.7% מהתל״ג כיעד הרצוי. שבע מדינות בעולם עומדות ביעד הזה, ועשרות מדינות אחרות נעות ביעד של בין 0.1% ל-0.4%. ישראל מקצה מתוך התל״ג שלה סכום של כ-0.00004%, וגם אם נוסיף את מכלול הפעילויות האחרות במסגרת משרד החוץ, הסכום לא מגיע ל-0.0001% מהתל״ג״, הוא מסביר.



״על מנת לעמוד בהתחייבויותיה ה-OECD נדרש מישראל להגדיל באופן ניכר את השקעותיה בסיוע החוץ. בפרסום הרשמי האחרון נטען כי ישראל הקצתה 200 מיליון דולר לפיתוח בינלאומי, אך סכום זה כולל קליטת עלייה לישראל, העברות כספים לרשות הפלסטינית, החזקת פליטים אפריקאים בחולות ועוד סעיפים״.



עם זאת, מדגיש ד״ר נפתלי כי בתחום הפיתוח, במונחים של יעילות ומקצועיות, העשייה של מדינת ישראל, בין שדרך משרד החוץ ובין שעל ידי ארגוני החברה האזרחית, מקצועית ואיכותית ביותר. ״אנחנו כאן, בין היתר, כדי להתאמן למקרה חירום. אין דרך טובה יותר לאמן צוותים לתרחיש של אסון״, מוסר לי מקור ממשלתי ומסייג את דבריו, ״ברור שההצלה והסיוע הם הגורם הראשון בחשיבותו להיותנו כאן״.



אימון לשעת חירום או רצון כן לסייע, אנחנו מתקבלים בחיבוק חם בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים. ״שיניתם את דעתנו על הישראלים״, אומרים לי חברים מקומיים, ״הכרנו אתכם בתור מטיילים אחרי צבא, לא תמיד הכי נחמדים, עכשיו אנחנו רואים צד אחר שלכם, צד נותן, צד מקצועי״.



רגע העזיבה



שבועיים אחרי הרעידה הראשונה, מוקמת על ידי הממשלה הנפאלית ועדה מיוחדת לטיפול פוסט-טראומטי באזרחים. אנחנו כבר יודעים שזה צורך אקוטי. הנפאלים אינם מדברים הרבה על רגשות, אבל הרעידה הצליחה לערער אצלם גם את המוסכמה החברתית הזאת. חברי הקהילה הנפאלית בישראל יוצרים איתנו קשר, מבקשים את עזרתנו להעביר ציוד ולסייע למשפחות שנמצאות שם. מתנדבים מקומיים מבקשים עזרה בטיפול בילדים ובנוער, שפונו מכפרים רחוקים באזור הלנגטנג לקטמנדו, עובדי סיוע וארגונים מקומיים רוצים הכשרות בטיפול בטראומה מתמשכת.



איך עוזרים למי שאיבד הכל במקום שבו האדמה עדיין רועדת כל יום? ד״ר סארוג' אוג׳ה, ראש מערך בריאות הנפש בבית החולים האוניברסיטאי וראש אגודת הפסיכיאטרים של נפאל, מתלבט בעצמו: ״אני בטוח שיש לנו הרבה מה ללמוד מכם, אבל אולי צריך לחכות קצת, כרגע אנשים עדיין עסוקים במציאת מחסה למשפחות שלהם, גם אני מתגורר עכשיו במחסה בחוץ״.



יום שני, 5:00 בבוקר, אני עוזבת את נפאל, מחכה בתור ארוך ועצבני בשדה התעופה, מגלה שאני בוחנת את המבנה מבחינת סדקים ומעריכה אם ישרוד בשעתיים הקרובות עד להמראה. משאירה מאחורי המון חברים ישראלים שהגיעו לכאן בלי לחשוב לרגע על ימי עבודה, המשפחה שהשאירו מאחור או על הסכנה, רק כדי להושיט יד לאנשים בצד השני של העולם.



צילומים: תמר דרסלר