"למה אבא לא הקים מדינה ליהודים באוסטרליה?", שואל יוסל ברגנר, ״כי היו שם יותר מדי זבובים״.
מלך ראוויטש בכינויו וזכריה ברגנר בשמו, היה פיגורה בסצינת התרבות של יהודי פולין בין שתי המלחמות. ״סופר טוב וצמחוני״, מגדיר אותו בנו בן ה־95. אבל מעבר לעוצמת שורותיו, פיעמה בין רקותיו של ראוויטש תחושת אסון מתרגש. בספר ״עיקר שכחתי״, שכתב יוסל ברגנר עם רות בונדי, מצוטט שיר שפרסם מלך ראוויטש לפני השואה: ״על גדות מימיה של הויסלה בתי עולם יהודיים יצמחו על פני שווקים, סמטאות עיירת, רחבי ערים, במרומי קרת״ (תרגם מיידיש א״ד שפיר) כשגברה האנטישמיות איבד ראוויטש כל אמונה בעתיד יהודי באירופה. ״צאו מפה״, נהג להפציר בחבריו הסופרים בורשה. אחד מהם, אורי צבי גרינברג, סבר שהעתיד בפלשתינה ובכתיבה בעברית. אחר, יצחק בשביס זינגר, הרחיק לניו יורק וגרף נובל לספרות.
לצד פואטיקה שוצפת, התרוצצה בראוויטש מעשיות ראויה שחיברה אותו לטריטוריאליסטים. אלה גרסו שאם ציון לא ניתנת למימוש, יש לחתור למציאת מקלט בכל מקום שהוא.
בבוקר קיצי ב־1933, כשהוא ממומן על ידי אינטלקטואלים יהודים, חמוש בהיתר רשמי, נושא מכתב של אלברט איינשטיין, השאיר ראוויטש את אשתו ושני ילדיו הקטנים בורשה ויצא מגולח, ענוב ונחוש לחפש את ירושלים החדשה. על פי ״תוכנית קימברלי״, שאת היתכנותה חש לבדוק, יוקצו ליהודים 20 אלף קמ״ר בחבל קימברלי שבצפון־מערב אוסטרליה. נתח האדמה הזה שכן ב״אאוטבק״, החצר הנידחת של אוסטרליה, וגודלו היה כגודלה של ישראל. בשלב הראשון ייושבו בו כ־100 אלף יהודים, בעיקר ממזרח אירופה, שינסו להפריח את השממה.
יוסל ברגנר
ההיסטוריה הניחה על כתפי ראוויטש את גלימת המשיח קנגורו והפכה אותו לתקוותם הנואשת של מחפשי המולדת. אלא שיוסל ברגנר אומר שמעט מאוד היה בין אביו לבין תקווה ואופטימיות. הוא דווקא זוכר איש שלבו ניבא תמיד שחורות. פעם הלך איתו להצגה ״תום סדר״ ביידיש. על הבמה עמד שחקן שחור שביקע גזרי עץ בגרזן ״ואבא נתקף פתאום פחד שמא יקצץ לעצמו אצבע וצעק להזהיר אותו״.
ברגנר, חתן פרס ישראל לאמנות, יושב בסטודיו אפוף ריחות צבע. מעליו קודאק חלודה שבה צילם אביו את מסעו לארץ הלא מובטחת. הוא לובש חלוק עבודה אפור ומשתדל לעבוד כל יום. ״אני מצייר את המחשבות, אני מצייר בין המחשבות, אני מצייר כדי לא למות״, הוא אומר לי. מראה סדרת ציורים של בני הארץ המדוכאים שצייר בהשראת האודיסאה של אבא. אבוריג׳ינים שחורים כבולים לעץ שחור, אבוריג׳ינים כבדי פנים במעילים כבדים. ״ציירתי אותם כי הם נרדפו בדיוק כמו היהודים״, הוא לוחש בין נשימותיו הנשמעות.
מכחולו היה להם לפה שנים לפני שאוסטרליה הלבנה תבקש מהם סליחה. לפני פרידה הוא נזכר להזהיר אותי ואת מייסד ״לימוד FSU״ חיים צ׳סלר: "ואל תיתנו לזבובים ההם לנצח אתכם״.
איזה חום פה
מפאת קוצר זמן ואמצעים זה יהיה מסע מזורז. לא בעקבות ראוויטש עד קימברלי. רק יומיים באזור אליס ספרינגס שהייתה נקודת הזינוק שלו. המשורר הגיע לאליס, כך בפי תושביה, ברכבת מסידני. אנחנו במטוס ממלבורן. כשהמטוס התחיל להנמיך טוס לכיוון אליס, ראינו ריק נורא מתחת. הישימון הלוהט התמקם במושב האחורי וחרך את העורף. כשגלשנו ל־4,500 רגל גובה, מד החום בנייד מדד 27 מעלות. אתה חושב על בעלי הפאות, מגדלי הזקנים, חובשי השטריימל ששרדו חורפים של מינוס 40. איך היו חיים פה בפלוס 40? ייתכן ש־80 המעלות האלה הן שהפילו בסופו של דבר את "תוכנית קימברלי". כלומר הטבע אמר לאדם: "חכה, חשוב שוב, אולי יש בית מתאים יותר".
ב"אטלס ההיסטוריה היהודית" מספר סר מרטין גילברט על 20 יוזמות ליישב יהודים בקצווי עולם. מקורסאו שבאנטילים ההולנדיים, דרך גרנד איילנד במדינת ניו יורק, עד קירניקה שבלוב וססקצ׳ואן בקנדה, שסיפורה הובא במוסף הזה. אתה מקבל רושם של עם הבוטש ברגליו בדרכו אל התהום האורבת.
הסיפור האוסטרלי דרמטי במיוחד. בעת התרחשותו שרשרת המאורעות הבלתי נמנעים כבר יצאה לדרך. רכבת ושמה גורל כבר עזבה את התחנה. מלך ראוויטש נחת באליס ספרינגס, כשבברלין היטלר כבר ישב בכורסת הקנצלר, כשברומא מוסוליני כבר מימש את משנתו הפאשיסטית, כשבמוסקבה סטלין, פרח כמורה בעברו, כבר רדף גם יהודים. מצעד הרשע הגלובלי כופה עליך מחשבה פטאלית. גורר ל׳׳משחקי כמעט" מייסרים. "תוכנית קימברלי" יכלה להיות כמעט פתרון, כמעט תקווה וכמעט הצלה.
תחושת שליחות. זכריה ברגנר (באמצע) במהלך ביקורו בחבל קימברלי אוסטרליה ב־1934
באחת בצהריים אליס ספרינגס מעולפת. רכס הרי מקדונל חונק אותה ממערב, והרוח בוגדת בה ממזרח. במקום לצנן מלהיטה, במקום להחיות מייבשת. שדרת האקליפטוסים מאובקת, ומתחתיה אבוריג׳ינים m מנצלים פיסת צל קמצני. כשצ׳סלר מנסה לצלם אותם, הם מאותתים בזעם. עיני הגברים מתיזות ניצוצות. הנשים כבויות. כמה מהן הרות. לגופן טי־שירט שלא מצליחה לכסות את הבטן.
האבוריג׳ינים מונים 2% מ־22 מיליון תושביה של אוסטרליה. הם הפצע המוגלתי של היבשת. רק לפני 45 שנה הוכרו כ״בני אנוש״ על פי החוק. רק לפני 25 שנה אושרה זכותם על קרקע שעליה חיו כ־40 אלף שנה. רק בתחילת המאה הזאת הודתה אוסטרליה הלבנה בקיומו של ״דור אבוריג׳יני אבוד״ - כ־100 אלף ילדים שהורחקו בידי מיסיונרים ממשפחותיהם. גם כיום, לאחר ועידת פיוס רשמית במלבורן, האבוריג׳ינים עדיין דור אבוד. שכרות, אבטלה, מחלות -בעיקר מחלות עיניים - מכרסמות את הקהילה. לו הייתה קמה כאן ישות יהודית, האם היו האבוריג׳ינים מלוהקים לתפקיד הפלסטינים?
המדבר כבית כנסת
מלך ראוויטש יצא לדרך כשהוא חבוש כובע־שעם קולוניאלי, לבוש במכנסי שלייקעס עד החזה ונעול במגפיים מעור קנגורו. במשאית נהוגה בידי איש ממוצא איטלקי פילס את דרכו בשבילים המאובקים. כשעצר כאן בשמורה האבוריג'ינית, ניגש אליו ילד וביקש סוכרייה. ייתכן שבאותו רגע נזכר ביוסל שלו שנשאר בורשה ולקח את הילד לידיים. אכול רגשות אשם אמר לילד: ״הרוצח שלך מחזיק אותך, והסוכרייה שאתה מוצץ בהנאה כזאת היא הרעל״. אחר כך לקח את הילד איתו ועשה אותו לעוזרו.
בבדיקות שעשיתי טרם הנסיעה נאמר שאין דבר יהודי באליס. כששאלתי על בית כנסת צחקו לי לנייד. אבל בבית קפה, רכונה על סלט אבוקדו, אני מוצא את אלי פולין. היא ובעלה טד סטיינברנר הם היהודים היחידים כאן. ״אתה יכול בשקט לקרוא לנו המרכז היהודי של אליס ספרינגס״, אלי צוחקת. כמובן לא שמעה מעולם על ראוויטש ושליחותו. עצם הרעיון להקים כאן מדינה ליהודים ממש לא נראה לה.
״אנחנו עם חסר מנוח, מה היינו עושים כאן?״, היא הגיעה לסוף העולם בעקבות בעלה, מהנדס שעובד בבסיס אמריקאי. ״טד קיבל חוזה קטן, ואנחנו קיבלנו הרפתקה גדולה״.
אלי בת 44. ילידת שיקגו שגדלה בפילדלפיה. שני ילדים: איליי ולינדזי. לומדים בבית ספר משודר של יום ראשון. הכיתה פזורה על פני מאות קילומטרים, המורה מלמד דרך הרדיו. כדי למצוא את שורשיה הדתיים מרחיקה אלי עד לסבא־רבא שהיה חזן. הוריה חברו לבית כנסת רפורמי וכיבדו רק ״היי הולידייז״ כפסח. אבל בכל ארוחת ערב הקפידו לברך ״המוציא לחם מן הארץ״. אלי וטד מנסים להיות יהודים ככל שניתן. קשה לשמור כשרות במקום הזה, אך הם לפחות לא נוגעים בחזיר. בכל שישי היא אופה חלה, מדליקה נרות, צמה בכיפור, עורכת ליל סדר.
יהודייה שעזבה בינתיים את אליס, הצטרפה לפני שנה לליל הסדר המשפחתי. השנה הזמינה חברות לא יהודיות של בתה לינדזי. על קיר בית העץ שלה תחינה: ״ריבון העולמים, אנא השכן בבית הזה אורה ושמחה, שלום ורעות״. על ארונות המטבח מגיני דוד, בסלון ארון עם ספרים יהודיים כ״מזוזה על הדלת״ ו״שלג בירושלים״. בנה איליי אוהב במיוחד את ״המהנדס הארי ונסיעת ראש השנה״. היא מלמדת את ילדיה עברית מספר ושמו ״דרך בינה״. מנסה ככל יכולתה להטביל אותם בחינוך יהודי.
אלי פולין. היהודיה היחידה באזור
אמריקה לא חסרה לילדים?
״כשגרנו בוירג'יניה, יכולתי לשלוח אותם למחנות קיץ יהודיים. המשפחה דיברה איתם על היהדות. פה אני יודעת שאם אנחנו לא נעשה - אף אחד לא יעשה״.
איפה אתם מתפללים?
״בטבע. המדבר הוא בית הכנסת שלנו״.
איך מתמודדים עם הבדידות?
״הבוקר דיברתי שעה עם אמא בסקייפ. לפני שנתיים הורי הגיעו ליומיים. טסנו יחד למלבורן״.
ב־2017 יסתיים החוזה של טד סטיינברנר. הילדים מתים להישאר עוד. אלי לא חולמת. היא רוצה הביתה. אני שואל אם ישראל האמיתית - לא זאת של ראוויטש - היא אופציה לבית. אלי עונה: ״היא אופציה, אבל רק לביקור״.
המיעוט הדפוק
אליס ספרינגס היא המרכז הגיאוגרפי של היבשת. משלחת רשמית קבעה בה ב־1877 את נקודות ה״טריג״. אותן נקודות שעל פי גובהן, רוחבן ואורכן שורטטו מפות. אחת מהן היא ״גבעת הטלגרף״. היא מכונה כך בשל תחנת הטלגרף שהוקמה לידה וחיברה את דרווין שבצפון לאדלייד שבדרום. הסיכוי הוא יותר מסביר שראוויטש הגיע לכאן. הוא הרגיש שנשלח לתור את אוסטרליה כפי שמשה שלח את 12 המרגלים לתור את הארץ. העיתונאי שבו חש חובה לדווח לאחור, לקוראי היידיש שנותרו בורשה. לפחות מקצת סיפוריו נשלחו מהתחנה שלידה אנחנו עומדים.
זאת שעת שקיעה או זריחה, הקוראים מוזמנים לבחור. במערב שמש שהולכת הביתה, במזרח ירח שפותח משמרת. מאחורינו בית קברות אבוריג׳יני עם וולבי (יונק ערבות אוסטרלי) מתרוצץ. שלוות קדומים משתלטת עליך. אבל היא נקרעת עמוק בתוך הלילה. מחצר המלון עולות זעקות אבוריג׳ינים שלא מצליחים להשתלט על האלכוהול שבתוכם. אחדים עולים במדרגות ומנסים את ידיות החדרים. זאת לא זעקת שיכורים. זאת זעקת מחאה. מחאת הדורות נגד החשיפה למה ששומר אותם בנחשלותם, בעליבותם, במסכנותם. אתה לא אחראי ובכל זאת נרדם אפוף רגשות אשמה.
מלך ראוויטש ראה את כל זה, אך ניסה גם להשתעשע. ענוב, נקי וצחקן הצטלם עם נשים אבוריג'יניות יחפות. ההצעות העסקיות של הגברים הצחיקו אותו עוד יותר. במה לא ניסו לפתות אותו? הם יספקו לו אונייה טעונת פנינים, הם יבנו לו בית חרושת לקרח, הם יחפרו לו מכרה זהב. ״אבל ראוויטש רצה רק נתח אדמה שיהיה לארץ זבת חלב ודבש״, כותב אדם רובנר בספרו ״בצל ציון״. הוא ידע שזה הזמן. שזאת שעת כושר שלא תשוב. האוסטרלים רצו אז ליישב את המדבר הפרוץ. נוכחות צפופה באזור הזה, קיוו, תמנע אולי סכנת פלישה יפנית מכיוון דרווין. מדיניות ההגירה שלהם - ״רק לבנים״ - תאפשר ליהודים להשיג ויזה.
על סמך אלה ועוד דיווח ראוויטש לקוראיו שטובה הארץ, שנפלאות אפשר לחולל בה, שמזג האוויר הטרופי בהחלט נסבל. שאם משק המים ינוהל כהלכה, החקלאות תשגשג.
המקום הקדוש
הדרך מאליס ספרינגס לאולורו מרוקנת אותך מכל מחשבה על שגשוג. מנפצת אשליות על מזג אוויר נסבל. אתה חושב שהאקלים עובד כאן שלא כדרך הטבע. קיץ באמצע ינואר, חורף במחצית יוני. מחלון האוטובוס אתה רואה שמיים שאינם שלך - מערכת הכוכבים מסודרת כאן אחרת. עצים ביזאריים - אקליפטוסים ננסיים שרק צמרתם מעל פני הקרקע. ציפורים משוגעות שמתאימות את צבען לסביבתן. שלא לדבר על בעלי החיים המצחיקים האלה שמדדים במקום ללכת. אם האנושות תרצה להתחיל מבראשית, זה המקום. כ־250 שנה עברו מאז שהגיע ראשון הלבנים, והארץ עדיין נראית בתולית ולא נודעת. פרימיטיבית, עייפה, ממתינה להיגאל מדממתה.
בין כל צבעי ה״אאוטבק״ תתמקד לעתים העין בקרוון ממונע בצהוב־סגול. חב״ד RARA מנסה להגיע אל כל יהודי שזרוק אי שם ברחבי המדבר. הסיפור של החב״דניקים המדבריים התחיל לפני 30 שנה במלבורן. שלושה רבנים צעירים מצוידים בשתי מפות יצאו למצוא יהודים בישימון. חיפשו אחדים ומצאו מאות. כיום חמוש הקרוון שלהם בנווטן, במחשבים ובמצלמות. מספק ל־7,500 יהודים אוכל כשר, ספרי תפילה, מזוזות, תפילין, נרות וכר. חב״ד RARA מארגן סמינרים, הדלקת נרות חנוכה, סעודות פורים, חתונות וטקסי בר מצווה.
באחד המסעות האלה עלו הרבנים יחזקאל טוב־אל ואלי אדליסט על דוויין. דוויין פיליס מנגן בדידג׳ירידו (דידג' בקיצור), כלי נשיפה צינורי שפיתחו אבותיו האבוריג׳ינים. טוב־אל ואדליסט פגשו אותו באולורו. אבל לאחר 450 ק״מ מטלטלים מאליס, אנחנו מגיעים כדי להיווכח שדוויין הבריז. פשוט כך. הופעה סופר־חשובה נקבעה לו מחוץ לטריטוריה הצפונית. והוא מצטער מאוד. באמת. ושאתקשר אליו לנייד. בכל שעה שיבוא לי. ומאז הנייד של דוויין שותק כמו וומבט (יונק אוסטרלי מקבוצת חיות הכיס) אילם.
אחד המונוליתים הגדוים בעולם. אולורו
הנחמה היא שגם "The Australian Jewish News" שפרסם את הסיפור לא שוחח איתו אלא עם שני הרבנים שכך סיפרו: את ה״טיפ״ קיבלו מרב אחר שקיבל ״טיפ״ מאישה אחרת שדוויין נשף באוזניה. הוא גילה להם שאמו התחתנה עם אבוריג'יני. ״היא דיברה לעתים נדירות על יהדותה, אבל אני יודע שאם אמך יהודייה, אתה יהודי״. כיהודי ביקש מהם שיחגגו לו בר מצווה בגיל 44. הרבה על מוצאה של אמו לא ידע לספר. רק שמשפחתה ברחה מצרפת. ייתכן שזה קרה בעת הכיבוש הנאצי. ״הוא איש מאוד רוחני״, סיכמו הרבנים, ״ורוצה לדעת הכל על היהדות״.
אולורו בפי האבוריג׳ינים או ״איירס רוק״ בפי האוסטרלים הוא אחד המונוליתים הגדולים בעולם. הר אדיר עשוי מאבן אחת שמתגרה בסביבה המישורית שמקיפה אותו. בזריחה הוא נחשף בהדרו. שמיים אדומים, חול אדום, סלע אדום. הו, הסלע האדום. לו המדינה היהודית הייתה קמה פה, אפשר היה ללכת תמיד לפטרה שלהם וגם לחזור. ואולי איזה גרשון סלומון היה מוצא שרידי קדושה גם פה, מייסד את תנועת ״נאמני הר אולורו״ ומתניע איזו מריבה היסטורית.
לפני 30 שנה הועבר המונולית לבעלות האבוריג'ינים. מה שנתן תוקף לקריאתם ״ארנם״, ״אנחנו העם״. את העם מנהלת מועצת זקנים שפועלת מכוח הצ'וקופא, ההלכה הדתית. מחולל הצ'וקופא היה לונגדה, שבעוונותיו טיפס על ההר, נפל ממנו ונקבר למרגלותיו. השבילים הירוקים שחורצים את המדרונות הם זכר לעורו של לונגדה שהיה בעצם לטאה. בעקבות לונגדה העיפה הרוח עוד 44 מטפסים לתהומות. האבוריג'ינים שמתנגדים נחרצות לטיפוס על מקדשם טורחים להפיץ את הסיפור הזה.
עקב קדושתו הרבה המדרון האחורי של אולורו אסור לצילום. רק נגלה לכם שהוא נראה כקפלים של מוח. טקסים סודיים ונפרדים לגברים ונשים מתקיימים בו.
עם כל קדושתו, האתר באולורו מדגים את קיפוחם של בני הארץ המקוריים. אומנם קרנות הרווחה שלהם נהנות מ־25% מדמי הכניסה, אבל מ־1,000 העובדים במלונות רק 15% אבוריג׳ינים. וגם הם מועסקים רק בעבודות ניקיון ותחזוקה. מבין ה־450 שהתקבלו בחמש השנים האחרונות, רק אחד הגיע למשרת ניהול. ״כי הם אנשים שלא שמו כל כך לב בבית הספר״, הסביר לי אחד המנהלים הלבנים.
הסיפור גווע
ב־1934, לקראת סוף מסעו, פרסם ראוויטש מאמר ב״פריילנד״ (ארץ חופשית). הוא טען כי השאיפה להקים ״אוגנדה יהודית״, ״אנגולה יהודית״ או חבל יהודי באוסטרליה, אינה פנטזיה. אבל אינטלקטואלים יהודים כמעט לא קראו את העיתון, וסיפוריו גוועו. ראוויטש לא התייאש. ב־1936 כתב בדם לבו: ״על כל היהודים לעזוב את פולין ולקחת איתם את מצבות יקיריהם״. ב־1937 לוקטו כתבותיו בכרך ״ברחבי אוסטרליה״. אבל כשהדברים פורסמו, ראוויטש כבר זנח את מאמציו להצלה המונית לטובת הצלה אישית.
הוא הביא למלבורן את אשתו, את בתו שחיה שם עד היום ואת בנו הצעיר יוסל. לאחר ראוויטש ניסה גם הסוציאליסט יצחק נחמן שטיינברג לעשות אותו דבר. עם השואה ועקב התנגדותה של ממשלת אוסטרליה נקברה ״תוכנית קימברלי״. האוסטרלים ניסו אז להטמיע את המהגרים בתוך החברה. הקמת ישות נבדלת לדוברי עברית או יידיש הייתה עלולה להעלות דרישות דומות גם מצד מיעוטים אחרים. מ״תוכנית קימברלי״ נשארו רק הזבובים שכפו עלינו לנוע כשראשינו טמונים ברשתות הגנה. כך שהכל קרה בדיוק כפי שצפה יוסל בתחילת הדרך. הזבובים ניצחו.
קיבוץ גלויות באוסטרליה
כ-400 משתתפים, רובם יוצאי בריה״מ לשעבר, התייצבו לכינוס הראשון של ״לימוד FSU״ באוסטרליה. הדיונים התקיימו בכפר נופש מקסים על ה-Great Ocean Road, כשעה ממלבורן. לצד ההרצאות - בהן של גיל חובב - הוצגה תערוכת ציורים של יוסל ברגנר שכותרתה: ״מדינה ליהודים?״ ברגנר יצר את הציורים בהשראת המסע של אביו (ראו כתבה) בראשית שנות ה-30 למצוא מדינה ליהודים בחבל קימברלי.
אחד המרצים המרכזיים בדיונים היה ציר הפרלמנט דיוויד סאותוויק מרובע קולפילד במלבורן. קולפילד נחשבת לשכונה היהודית של העיר והציר סאותוויק
ער לאיום המוסלמי הגובר. ״לראשונה רואים מוסלמים בהפגנות של ה-BDS״, אמר ל״מעריב-השבוע״, ״יש לדאוג שהחוק יכובד והצעירים יחונכו״. בכינוס ״לימוד״ התקיים גם יריד של תנועות הנוער: בית״ר, הבונים, השומר הצעיר שמכונה כאן ״האשי״, ״הצופים״, ״הנני״ ו״נצר״.
מייסד ״לימוד״ חיים צ׳סלר אמר כי הוא שבע רצון ממספר המשתתפים. זאת אם מביאים בחשבון שבאוסטרליה המרחקים גדולים וההתניידות מורכבת יותר. הכוונה היא להתכנס גם בשנה הבאה בסידני ״עם מספר כפול של משתתפים״.
צילומים: חיים צ'סלר
מרדכי חיימוביץ' וחיים צ'סלר