קיץ 2004 סיפק לא מעט רגעים של שמחה ושל גאווה לאומית עבור היוונים. ב־4 ביולי רשמה נבחרת הכדורגל את רגע השיא שלה כאשר הדהימה עם זכייתה באליפות אירופה, כשהיא מנצחת בגמר 0:1 את המארחת פורטוגל, וחודש לאחר מכן הגיעו מיליוני מבקרים לאתונה על מנת לצפות בחגיגה הספורטיבית הגדולה מכולן – האולימפיאדה - ששבה למולדתה ההיסטורית.
11 שנה לאחר מכן, קיץ 2015 כבר נראה שונה לחלוטין עבור היוונים. נבחרת הכדורגל נמצאת במקום האחרון בבית 6 במוקדמות יורו 2016 בצרפת, אחרי שרשמה בחודש שעבר הפסד שני לאיי פארו, אחת הנבחרות החלשות ביותר ביבשת. ואילו המתקנים המרשימים שנבנו עבור המשחקים האולימפיים בעלויות של מיליארדי יורו הפכו לפילים לבנים נטושים מלאי צמחייה וריקבון.
אותה שנה היסטורית גם הייתה נקודת הפתיחה עבור ההידרדרות שמגיעה בימים האלה לשיאה, כאשר יוון עומדת על סף תהום כלכלית עם אפשרות ריאלית מתמיד למצוא את עצמה בלי תזרים מזומנים ומחוץ לגוש מדינות מטבע היורו ואף מחוץ לאיחוד האירופי.
בחודש מרץ 2004 זכתה מפלגת "הדמוקרטיה החדשה" השמרנית בבחירות וקוסטס קרמנליס מונה לראש הממשלה. בעקבות אזהרה מצד משרד הסטטיסטיקה האירופי על חשד לאי סדרים בנתונים הכלכליים תחת הממשלה הקודמת "פאסוק" הסוציאל־דמוקרטית, החליטה הממשלה לבדוק את ספרי החשבונות. "הזמנתי את הצוות הבכיר של המשרד וביקשתי מהם לתת לי פרטים על התקציב שאושר בדצמבר הקודם, חודשיים וחצי לפני שנכנסנו לתפקיד", סיפר פטריס דוקאס, שהיה סגן שר הכלכלה, בראיון ל־BBC. "אמרתי להם 'אל תדאגו לגבי תביעה או משהו כזה, רק תנו לי את הסיפור האמיתי'".
אז התברר כי בעוד התקציב היה מבוסס על גירעון של 1.5% מהתוצר המקומי הגולמי, בפועל הוא עמד על 8.3%, וזאת אף על פי שאמנת מאסטריכט של גוש היורו קובעת כי אסור לגירעון להיות גבוה מ־3%. "אמרתי שזה מצב מדאיג ושאנחנו צריכים לקצץ את התקציב", שחזר דוקאס. "אבל התשובה שקיבלתי הייתה 'תקשיב, יש לנו את המשחקים האולימפיים בעוד כמה חודשים ואנחנו לא יכולים להעציב את כל התושבים ושיתחילו שביתות בדיוק לפני המשחקים'".
למרות זאת הודתה הממשלה כי נתוני התקציב בשנים 2000־2003 היו מוטעים ולא עמדו ביעדים האירופיים. אבל המדינה לא נענשה, לא מעט בגלל שתיים מהכלכלות הגדולות ביותר באיחוד – גרמניה וצרפת. גם הן חרגו מהיעד התקציבי בשנת 2003, ועל אף דרישת הנציבות האירופית לקנוס אותן בהתאם לתקנות של אמנת היציבות הכלכלית, החליטו שרי האוצר של גוש היורו לוותר להן.
בטיפול נמרץ
בדיעבד, כמעט כל הפוליטיקאים והכלכלנים באירופה מודים: יוון לא הייתה צריכה בכלל להיכנס לגוש היורו, וייתכן שהמצב הנוכחי היה נמנע אם האמת הייתה ידועה בזמנו. "המשבר הזה נוצר לאורך שנים בשל טעויות שנעשו כאשר היורו נוצר", אמרה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, לפני שנתיים. "לדוגמה, אסור היה לקבל את יוון לגוש היורו. הקנצלר שרדר (קודמה בתפקיד - ח"א) קיבל את יוון והחליש את אמנת היציבות הכלכלית. זה היה שגוי, ואלה הסיבות לבעיות שלנו כיום".
"אסור היה לקבל את יוון לגוש היורו". אנגלה מרקל. צילום: רויטרס
בשנת 1999, כאשר החל לפעול המנגנון הראשוני לקראת הכנסת היורו לשימוש, יוון נשארה בחוץ אף שרצתה גם להצטרף אחרי שנקבע שהיא לא עמדה בכל היעדים הדרושים של אינפלציה, גירעון ממשלתי שנתי, חוב ממשלתי, אחוזי ריבית וחברות במנגנון שער החליפין במשך שנתיים בלי הורדת ערך המטבע המקומי.
הממשלה הסוציאליסטית בראשותו של קוסטס סימיטיס לא התייאשה וביצעה שורה של צעדים שנועדו לשנות את המצב. בין השאר הובטחה עצמאותו של הבנק המרכזי, יוון הצטרפה למנגנון שער החליפין האירופי, הורדו אחוזי הריבית לטווח ארוך והחוב הלאומי הצטמצם. בעקבות זאת, ביוני 2000 הזמינו ראשי מדינות האיחוד את יוון להצטרף לגוש היורו החל מ־1 בינואר 2001, עם שער חליפין קבוע של 340.75 דרכמות ליורו אחד, וזאת אף שהאינפלציה עדיין הייתה גבוהה ממרבית המדינות החברות האחרות. אבל ההחלטה התקבלה ושנה לאחר ההצטרפות, ב־1 בינואר 2002, נפרדה יוון מהדרכמה.
סימיטיס עדיין סבור שההחלטה להיכנס לגוש היורו הייתה נכונה, אם כי ייתכן שהייתה צריכה להיעשות אחרת. "היה צריך להיערך יותר על מנת לבצע עוד רפורמות", אמר בראיונות שהעניק לתקשורת היוונית בימים האחרונים. אולם תאסוס ג'יאנטסיס, שהיה יועצו של סימיטיס, הודה כי הממשלה לא פעלה באופן הגון ביותר כדי לקדם את מטרתה. "לא שיחקנו לפי החוקים", אמר.
אוטמר איסינג, שהיה הכלכלן הראשי של הבנק האירופי המרכזי בין 1999 ל־2006, ציין כבר לפני ארבע שנים שדרכה של יוון לתוך גוש היורו לא הייתה נקייה. "יוון רימתה כדי להיכנס וקשה לדעת כיצד עלינו לטפל ברמאים", אמר איסינג, שמתח בזמנו ביקורת גם על מנהיגי אירופה שלא הטילו סנקציות אמיתיות על אתונה.
אוזלת ידם של ראשי האיחוד הביאה לכך שהבועה היוונית המשיכה להתנפח עד אשר התפוצצה ברעש גדול באוקטובר 2009. ראש הממשלה הסוציאליסט החדש, יורגוס פפנדראו, הכריז כי הייתה חוסר התאמה בספרי החשבונות, כי הגירעון הציבורי עומד להגיע בפועל ליותר מ־12% מהתל"ג וכי הכלכלה היוונית תתכווץ ב־1.2%. "הכלכלה שלנו בטיפול נמרץ", אמר פפנדראו, שבוע בלבד לאחר השבעתו. "זה בלי ספק המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז חזרתה של הדמוקרטיה בשנת 1974".
חודשיים לאחר מכן, הציג פפנדראו תוכנית כלכלית שנועדה לצמצם את הגירעון של המגזר הציבורי, בין השאר באמצעות פיטורים וקיצוצים עמוקים בהוצאות. "יש רגעים בהיסטוריה של אומה שבהם נעשות החלטות שמגדירות את העשורים הבאים", אמר ראש הממשלה. "היום זה רגע כזה".
כעבור חצי שנה הסכימו שרי האוצר של גוש היורו להעניק ליוון חבילת סיוע ראשונה בסך 110 מיליארד יורו, וזאת על מנת להציל אותה מפשיטת רגל בשל אי יכולתה להשיב חוב של 8.5 מיליארד יורו. אולם המחיר היה כבד, כשהמחוקקים אישרו שורה של צעדי צנע נוקשים עם קיצוצים עמוקים במשכורות ובפנסיות והעלאת המע"מ. ההפגנות ההמוניות מול הפרלמנט הפכו למחזה שגרתי והאלימות שטפה את רחובות אתונה, כאשר אחד השיאים היה מותם של שלושה עובדי בנק אחרי שבקבוק תבערה הושלך לתוך הסניף.
גם המערכת הפוליטית הפכה לפחות יציבה. פפנדראו התפטר בנובמבר 2011 לטובת הקמת ממשלת קואליציה זמנית בראשותו של הכלכלן לוקאס פפדמוס. במאי 2012 נערכו בחירות שהסתיימו ללא הכרעה, וכעבור חודש התקיים סבב נוסף שאחריו הקים מנהיג מפלגת הדמוקרטיה החדשה, אנטוניס סמראס, ממשלה חדשה. אולם קשה היה שלא לראות את התסכול של המצביעים כאשר מפלגות השוליים שהתנגדו לצעדי הצנע ולהמשך החברות באיחוד – סיריזה בשמאל הקיצוני והשחר המוזהב הניאו־נאצית בימין הקיצוני – רשמו הישגים חסרי תקדים.
פצצת המשאל
המציאות היוונית בשנתיים וחצי הבאות התאפיינה בצעדי צנע נוספים של הממשלה, כולל סגירה פתאומית של רשות השידור הממלכתית ביוני 2013 בתמורה לחבילות סיוע נוספות של האיחוד האירופי וקרן המטבע העולמי, ומנגד הפגנות המוניות, אלימות ושביתות נרחבות ששיתקו את המדינה.
באפריל 2014 הייתה תחושה שהמשבר עומד להסתיים, כאשר יוון מכרה לראשונה אגרות חוב ממשלתיות למשקיעים זרים וגייסה שלושה מיליארד דולר. "לא רק ניצלנו מפשיטת רגל ואסון, אלא אנחנו גם הופכים שוב ליוון שאנחנו מכירים", אמר סגן ראש הממשלה, אוונגלוס וניזלוס. "אנחנו נשיב את איכות החיים שהייתה לנו".
אבל השמחה הייתה מוקדמת. בסוף דצמבר, אחרי שהפרלמנט לא הצליח לבחור נשיא חדש, הוקדמו הבחירות והזעם הציבורי על צעדי הצנע הגיע לידי ביטוי בקלפיות ב־25 בינואר, כאשר מפלגת סיריזה בראשותו של אלכסיס ציפראס זכתה ברוב הקולות והקימה את הממשלה החדשה. "היום העם היווני נקרא לבצע בהחלטיות את הצעד הנותר לעבר השבת התקווה, סיום הפחד, חזרת הדמוקרטיה והכבוד של המדינה שלנו", אמר ציפראס בנאום הניצחון. "העם היווני ישיב את הלכידות החברתית שלו והכבוד. והמסר הוא שהעתיד המשותף שלנו באירופה אינו עתיד של צנע, זה עתיד של דמוקרטיה, סולידריות ושיתוף פעולה".
ראש הממשלה ציפראס. צילום: רויטרס
במשך חמישה חודשים, ניהלו ציפראס ושר האוצר שלו, יאניס ורופאקיס, דיונים עם עמיתיהם באירופה בניסיון לגבש הסכם שיאפשר הזרמת כספים נוספת, עד שב־17 ביוני הודיעו היוונים רשמית כי לא יוכלו להחזיר את ההלוואה בסך 1.6 מיליארד יורו עד 30 ביוני. זה היה האות לעשרה ימים של שיחות
קדחתניות בבריסל בניסיון למנוע פשיטת רגל יוונית, שעשויה להביא גם ליציאתה מגוש היורו. באמצע השבוע שעבר נראה היה כי הצדדים דווקא עשויים להגיע להסכם המיוחל על חבילת סיוע חדשה, אחרי שהיוונים הציגו הצעת פשרה עם העלאות מסים ושינויים בגיל הפרישה לפנסיה. אבל שרי גוש היורו המשיכו לדרוש קיצוצים גם בפנסיות ובמשכורות עובדי המגזר הציבורי, עמדה שלה מתנגדת הממשלה לחלוטין.
בשלב זה החל ציפראס לקדם את הפצצה האמיתית – העברת ההכרעה לתושבים במשאל עם. חברי המשלחת היוונית נטשו את השיחות עם שרי האוצר של גוש היורו, וכדור השלג המשיך להתגלגל עם סגירת הבנקים היווניים לשבוע והגבלות על משיכות כספים. אתמול ציפראס הציג בפני האיחוד האירופי חבילת חילוץ שלישית, ללא קרן המטבע הבינלאומית, ואמש שרי האוצר של גוש היורו היו אמורים להחליט אם לקבל את החבילה החדשה.
ביום ראשון הקרוב ילכו תושבי יוון - מולדת הדמוקרטיה - לקלפיות כדי להכריע אם לקבל את ההצעה האירופית, ומנהיגי האיחוד כבר הבהירו כי אם התשובה תהיה "לא", המשמעות היא סוף דרכה של יוון במוסדות הגוש המשותף. איש לא מוכן להמר מה יהיה מצבם של היוונים בעוד שבוע מהיום, אבל דבר אחד ברור: את המחיר האמיתי של משחקי המספרים של הכלכלנים היוונים ואת עצימת העין של הפוליטיקאים האירופים ב־15 השנים האחרונות ישלמו בראש ובראשונה האזרחים הפשוטים של יוון, שרק רוצים לחזור לחיות בשקט ובכבוד.