מה בעצם מפתיע בסיפור הזה? הנה שאלה שלפחות אחת התשובות עליה צריכה להיות ״שום דבר״.
 

שנה חלפה, ואז עוד כמה ימים, מאז שהעיתונאי ג׳ייסון רזאיין נעצר ונכלא באיראן, ומידע על סיבות מעצרו כמעט ואין. הוא מואשם בריגול, אך מה בדיוק עשה - איש אינו אומר. הוא נאשם בשיתוף פעולה עם ממשלה עוינת. איזו ממשלה, וכיצד שיתף איתה פעו־ לה, גם זאת האיראנים לא אומרים. מן הסתם כוונתם היא לממשל האמריקאי. הוא נאשם גם בתעמולה נגד הממסד. זו עבירה חמורה באיראן. עבירה שאין צורך כנראה לתעד כדי לכלוא את החשוד בה. יותר מ־60 עיתונאים נמצאים במעצר באיראן, מסיבות כאלה או מסיבות אחרות. רזאיין הוא רק אחד מהם. ובכל זאת, מיוחד.
 

הוא עיתונאי של העיתון החשוב ״וושינגטון פוסט״. זה עושה אותו מיוחד. ויש עוד דברים שעושים אותו מיוחד. רזאיין נולד בדרום מערב ארצות הברית לאם אמריקאית ואב איראני לפני כמעט 40 שנה. בבגרותו עבר להתגורר באיראן, לכתוב ממנה, במשך זמן ארוך כעיתונאי פרילנסר ולאחר מכן ככתבו הרשמי של הפוסט. יש לו אזרחות אמריקאית. יש לו גם אזרחות איראנית. ואישה איראנית, עיתונאית גם היא, שנכלאה איתו לפני שנה, ושוחררה לאחר מכן.
 



על מה שקורה איתו בשנה מאז נכלא אין מידע רב. ב-21 ביולי, במלאת שנה למעצרו, הגיש המעסיק שלו - ״וושינגטון פוסט״ - מסמך ארוך לוועדה לזכויות אזרח של האו״ם בדרישה לשחרר אותו. מסמך מרתק לקריאה, המחזיק עמודים רבים, והמגולל לא רק את קורות העיתונאי שנעצר, אלא גם את מעללי המשטר האיראני ודרכי טיפולו בעיתונאים. רזאיין נכלא במתקן הנקרא אווין, ״מתקן ידוע לשמצה בשל התנאים הקשים בו והטיפול הנוקשה - לעתים מסכן חיים - שמוענק בו לאסירים פוליטיים״, נכתב במסמך שהגיש העיתון. אין במסמך הזה שבחים רבים, לא למערכת החוק והמשפט האיראנית, לא לבתי המעצר שלה, לא לשקיפות ולא לרגישות, גם לא לחופש העיתונות. אין באיראן חופש לעיתונות.
 

העיתון מבקש לעזור לרזאיין, אך ידיו קצרות. מעת לעת הוא מזכיר לממשל הנשיא ברק אובמה שבעוד חגיגות הסכם הגרעין בעיצומן, האיראנים ממשיכים להסתיר עיתונאי אמריקאי מעין הציבור. הממשל כבר התחייב, פעם ופעמיים, להעלות את הנושא מול האיראנים.

מן הסתם גם עשה זאת, אך דבר לא קרה. ה״פוסט״ ביקש לשלוח לאיראן נציגות כדי לעקוב אחר גורלו של רזאיין. לבדוק מי מייצג אותו, לנסות להבין מה מתרחש במשפטו שהחל לא מזמן. האיראנים חסמו בקלות את הניסיון הזה. הבקשות לוויזה פשוט לא נענו.
 

איראן האנושית


הוא עיתונאי ששווה היה לעקוב אחריו, דווקא משום שרבות מכתבותיו הציעו לקוראיהן איראן אנושית מאוד, לעתים נוגעת ללב, לעתים מפתיעה, לעתים קרובות משעשעת. אולי דווקא זה מה שהפריע למשטר. כתבתו האחרונה עסקה בשיגעון הבייסבול שעובר על איראן. מתברר שיש לא מעט שחקנים שרוצים לשחק את המשחק הכל כך אמריקאי הזה. מתברר שיש מחסור מסוים בציוד, בגלל הסנקציות. השחקנים מחפשים בשיחים כדורים אבודים, את המחבטים מייצרים לבד, אבל ״הם לא מאוד טובים״, כמו שאמר לרזאיין אחד ממרואייניו. כפפות ליד שמאל פשוט אין בנמצא.
 

רזאיין שיגר לעיתונו סיפורים רבים מהסוג הזה. סיפורים שתמצתו את הפרדוקסים של הקיום האיראני, את קשייה של חברה שיש בה רבים שאינם בדיוק מזדהים עם מגמותיו התרבותיות של המשטר, אך נאלצים להיכנע להן. כאשר עוד כתב כפרילנסר, עסק אחד מסיפוריו המצוטטים ביותר בניסיון להציע לאיראנים אבוקדו, פרי שאינם אוכלים. ב־2014, בערך חצי שנה לפני מאסרו, מצאו עוקביו בטוויטר הודעה מצולמת: רזאיין מצא ירקן שמוכר אבוקדו שגדל באיראן. מחירו של כל אחד 1.65 דולר - במטבע איראני כמובן.
 

מה חושב נשיא איראן, מה חושבים בממשלת איראן, על מעצרו של רזאיין, אין לדעת. כעיתונאי, סיקר את עלייתו של רוחאני לשלטון, ואת התקוות שנלוו לעלייתו. רבים מבכירי המשטר הכירו אותו אישית, תקשרו איתו כאשר כתב על נושאים פוליטיים. אבל מרגע שנעצר, חבריו בממשלה האיראנית השתתקו. גם להם לא כדאי להרגיז את מי שבאמת שולטים במדינה, מי שיכולים לדפוק על הדלת בלילה ולהעביר כל אזרח הישר אל בין כותלי הכלא הידוע לשמצה. שר החוץ האיראני, מוחמד זריף, לא הצליח לחמוק משאלה של עיתונאי על אודות המעצר והמשפט, אך הסתפק בתשובה אלגנטית. הוא אמר שהוא מקווה ש״חברי ג׳ייסון״ - עד כדי כך - לא יורשע, אך במקביל רמז כי ייתכן שאולי המודיעין האמריקאי ״ניצל אותו״.


ידוע לשמצה. כלא אווין. צילום: WhisperToMe CC BY-SA 2.0
 

הממשל האמריקאי מגדיר את ההאשמות האיראניות ״אבסורד״. באפריל שעבר, בארוחת הערב המסורתית של הבית הלבן לעיתונאים, דיבר אובמה על עיתונאים שנשלחו למאסר משום שעשו את חובתם - ״לנסות ולשפוך אור על כמה מהפינות האפלות ביותר של העולם״. הוא הזכיר אישית גם את רזאיין ״שלנו״. במשך ״תשעה חודשים״ - מאז עברו עוד כמה - ״ג׳ייסון כלוא בטהרן מכיוון שעשה לא יותר מאשר לכתוב על התקוות והפחדים של העם האיראני״. אחיו של ג׳ייסון, עלי, הוזמן לארוחת הערב החגיגית, ואובמה הבטיח לו ״שלא ננוח עד שנביא אותו הביתה למשפחתו, בריא ושלם״.
 

זה היה באפריל, עכשיו כמעט אוגוסט. בינתיים, רזאיין לא חזר למשפחתו, אבל חלק ממשפחתו בא אליו. אמו, מארי רזאיין, הורשתה עד היום לבקר אותו פעמיים, לזמן קצר. היא נמצאת באיראן כדי לעקוב אחר משפטו, אבל בינתיים זה לא בדיוק מצליח לה. לבית המשפט הכניסה אסורה, והדיונים חסויים. ניסיונה של האם להמתין בפתחו של בית המשפט, כדי לאפשר לבנה לפחות לראות שהיא שם, שהיא תומכת בו, גם הוא לא עלה יפה. השלטונות מקפידים להביא את הנאשם ברכב אטום, ולהגניב אותו פנימה מדלת כניסה אחורית, הרחק מעיניה של האם.
 

כלא האינטלקטואלים


על מה ולמה החליט המשטר האיראני להיטפל אליו? הדעות מרובות והמידע, כאמור, מועט. את הכלא שבו הוא נמצא מתפעלת זרוע של משמרות המהפכה האיראניות. הוא זכה לתואר המפוקפק אוניברסיטת אווין, לא בגלל התנאים הנוחים לשוהים בו, אלא בגלל המספר הגבוה של אינטלקטואלים שנכלאו בו לאורך השנים. במסמך שהגיש ה״פוסט״ לאו"ם מתוארים תנאי הכליאה בלשון שאינה מכובסת.

זה כלא ששורה עליו רוח של אכזריות, שאסיריו מעונים, שלא כולם יוצאים ממנו שלמים בגופם ובנפשם. כך או כך, אליו נשלח העיתונאי. ביולי נעצר, בדצמבר הוצגו סעיפי האישום, באופן כללי מאוד, במאי החל משפט, אם אפשר לקרוא לזה כך. לרזאיין מונה עורך דין מטעם המדינה שפגש אותו רק לזמן קצר. השופט ביקש ממנו להשיב ב"כן" ו"לא" על מספר שאלות. לא הובאו עדים, לא הוצגו ראיות.

זה לא משפט, זו בדיחה. ״מעשה כזב״, מכנה זאת ה"פוסט" בתזכירו המקיף. ״סיעות נוקשות של ממשלת איראן משתמשות במערכת המשפטית לעתים קרובות למטרות פוליטיות״, קובע התזכיר המופנה לאו״ם. אולי זה גם מה שקרה הפעם. בעצם - כנראה שזה מה שקרה. יש מי שסבורים שמדובר בניסיון של משמרות המהפכה להביך את הנשיא רוחאני, הנשיא שנבחר כדי לערוך רפו־ רמות מסוימות בשלטון. יש מי שסבו־ רים שהמעצר היה ניסיון לחבל בשיחות הגרעין, שמשמרות המהפכה לא תמכו בהן. כבר באוגוסט שעבר, רק מעט לאחר המעצר, כתב המומחה היילה אספנדיארי ממרכז וילסון בוושינגטון ש״מר רזאיין היה מטרה מפתה״ עבור משמרות המהפכה ״המתקשות להבין מדוע אזרח המחזיק באזרחות כפולה ויכול לחיות באמריקה בוחר לחיות ולעבוד באיראן״.
 



מתי ישוחרר, אין איש יודע. מכיוון שסיבת המעצר האמיתית לא הובהרה מעולם, לא בטוח שהמערב יודע לחזות את הנסיבות שיאפשרו שחרור. הממשל האמריקאי לא התנה את הסכם הגרעין בשחרורו של העיתונאי. איראן ודאי לא חשה כעת בלחץ דרמטי המאלץ אותה לעשות זאת. אולי בקרוב תשחרר אותו כמחווה של רצון טוב מטעם מישהו תמורת משהו. אולי תחזיק אותו כקלף מיקוח מול הממשל האמריקאי, או מול ממשלת רוחאני, או כסימן לציבור האיראני שהתחכמות, חשיבה עצמאית וגישה משוחררת הן דבר מסוכן. אפילו אם אתה אזרח אמריקאי, אפילו אם אתה כתב של אחד מהעיתונים החשובים בעולם, אפילו אם כל העולם עוקב אחר הסיפור שלך.