סטפן דונטייה פתח אתמול את הביסטרו ברחוב בישה לראשונה מאז מתקפת הטרור בפריז. הוא ידע שלמרות כל מה שעיניו ראו ביום שישי המדמם הוא חייב לחזור לשגרה מהירה, והוא עשה זאת כשעל הבר ישבו הוריו, שבאו במיוחד מהצפון לוודא שהוא בסדר.
"זה היה כל כך מפחיד", סיפרה אן מארי, אמו של בעל הביסטרו, "ישבנו בבית וראינו את המקום שאנחנו מכירים בלב המתקפה. אבל סטפן התקשר מיד ואמר שהוא בריא, והעיקר שאשתו ובתו לא נפגעו. באותו יום הם לא הגיעו, נשארו בדירה. אני חושבת שזה מה שמחזיק אותו רגוע יחסית".
הביסטרו של דונטייה נמצא אולי 20 מטר ממסעדות לה פטי קמבודג' וקריון, שם השאירו המחבלים בסוף השבוע 15 הרוגים וערימה ענקית של פצועים, מרחק עשר דקות הליכה מאולם הקונצרטים בטקלאן, שספג את המהלומה הקשה מכולן.
"כל הסצנה שרצה לי עד עכשיו בראש לגמרי הזויה", סיפר דונטייה, "כמה דקות לפני המתקפה סיפר הקופאי של המרכול הצמוד למסעדות שהיה אצלו שוטר שבא לקנות. אולי כל האירוע היה יכול לקבל תפנית. באותם רגעים המכונית של הטרוריסטים כבר חנתה בהמשך הרחוב. לא יודע כמה זמן הם המתינו. אולי שתי דקות, אולי מהבוקר, אבל הם פשוט יצאו מהרכב, פתחו את תא המטען, הוציאו רובים והחלו לרסס לכל עבר".
אמו שאלה אם הוא פחד וסטפן אמר שלא. "באותו רגע אתה לא מבין מה קורה מסביב. כמה שזה נשמע אירוע ענק, לדעתי זה אפילו לא לקח דקה. עצרנו, התחבאנו, ואז ראינו אנשים רצים היסטריים, פצועים. מראות לא נעימים. אבל אתה מישראל, אתה בטח מכיר".
אמרתי לו שגם בממדים ישראליים מדובר באירוע חריג, ובכלל, לכו תדעו למה המחבלים החליטו לבחור דווקא ברחוב הזה. לא מדובר באזור בילויים מוכר בעיר האורות או במרכז קניות המוני. זה רחוב צדדי, שכונתי. "מקום כל כך שקט", אמר סטפן, "אפילו עכשיו אתה מרגיש באופי הרגוע שלו, ואני מקווה שכשהסערה תחלוף אנשים יחזרו לשגרה. כבר היום בצהריים היו קליינטים. אומנם לא כמו תמיד, אבל לתקופה כזו זה בהחלט מעודד".
עוד לקוח ביקש להיכנס בשעת אחר הצהריים, אבל סטפן אמר שהוא סוגר תוך כמה דקות. ליום הראשון של הפעילות זה היה מבחינתו מספיק בהחלט. "אני מקווה שהמראות האלה לא ירדפו אותו בעתיד", אמרה אמו בדאגה, "זו מציאות שלא חלמנו שנחווה".
סטפן דונטייה
"יחי החיים"
פינת הרחובות בישה ואליברט הפכו למקום עלייה לרגל. נראה שכל פריזאי רוצה להגיע להשתתף באבל הלאומי. אנשים השאירו שם ערימה ענקית של זרי פרחים ונרות, ציורים. מישהו כתב על פתק: "אולי הפסדנו אתכם, אבל הם לא ניצחו אותנו".
מקסים שרלרואה, בחור בן 20 מהרובע ה־11, עלה על אחת הגדרות מול המסעדה ותלה כרזה שהכין עם חבריו, טימותי זורבישווילי ואנה טוזונה, שמיניסטים מהתיכון הסמוך. על הפלקט מצוירת יונה פצועה ולידה נכתב "ויו לה ליברטה" (יחי החופש). מתחת החבורה הוסיפה: "דאע"ש בתחת שלי".
"זה יחי החיים בכלל", הסביר מקסים את הכוונה שמאחורי השלט, "אנחנו רוצים שהם יחזרו להיות כמו שאנחנו אוהבים. לצאת עם חברים, לשמוע מוזיקה, ללכת סתם ברחוב. כל זה הולך ונעלם בגלל פנאטים ברברים. יש פתרון, אבל לא אנחנו צריכים לתת אותו".
טימותי שמע שאני מישראל ואמר מיד: "הפחד הוא שאנחנו נצטרך להתרגל לחיים תחת טרור, כמו שאתם חיים. עובדה שגם בישראל ממשיכים, אבל השאלה איך. היום היינו בבית הספר וכל מה שעשינו היה לדבר על הנושא. אנחנו הצרפתים לא צריכים לפחד מכלום, אבל זה כואב שכבר בגיל צעיר יש לנו ניסיון מר עם המוות".
החבורה סיפרה שדווקא בבית הספר אין הבעיה שחווה הרחוב בפריז. "אנחנו לומדים מוסלמים יהודים ונוצרים, ויש חברות בינינו", דיווחה טוזונה, תלמידת שמינית. "כל עוד אנחנו מנהלים - אפשר לחיות בלי בעיות. הבעיה מתחילה כשהדת מתערבת".
שאלתי את נציגי הדור הצעיר איך הם רואים את צרפת בעתיד. "אני יודע שעכשיו הכל נראה שחור ומפחדים אצלנו מהשתלטות האסלאם הקיצוני, אבל אני מאמין שלצרפת מחכים ימים טובים", הכריז מקסים, "אני נולדתי כאן ומרגיש שהצעירים הם שיעשו בסוף את השינוי".
על מציאות החיים הפריזאית, שבה כבר קשה להבדיל בין צרפתי למהגר, אולי תעיד התמונה הבאה: בעל מלון קריון, שהבר שלו הותקף בפיגועי יום שישי, הוא מהגר מאלג'יריה. אתמול הוא עמד בפתח המלון הצנוע ורשמי הפיגוע עדיין ניכרים עליו. הוא סיפר לחברים אלג'יראים איך אנשים רצו אליו מדממים והוא לא היה יכול לעשות דבר.
מישהי מהנוכחים באה ללחוץ את ידו ואמרה שהתרשמה מהעובדה שלמרות הטראומה הוא שמר על החיוך ועל חוש ההומור, אבל אחד ממקורביו אמר לה: "עכשיו הוא בהיי, אבל זה בטח עוד יתפוס אותו. מה שראה הוא לא היה צריך לראות".
שאלתי את בעל המלון אם יש לו קליינטים בימים עגומים אלה אבל הוא הצביע על זרי הפרחים שלצדו ואמר: "הקליינטים שלי מתו. אלה הם החיים, יום אחד אתה חי ולמחרת מת".
הגנים ננעלו
לא נעים להיות בפריז בימים אלה. העיר בלי הפסקה נמצאת תחת עננים קודרים של מזג אוויר סגרירי ומחנק של טרור שמשפיע מאוד על חיי הרחוב, ובטח על מצב הרוח.
בתחנת המטרו שאטלה, התחנה הגדולה בפריז, הלכו אתמול פלוגות של חיילים עם כלי נשק שלופים, מוכנים לפעולה. גני הלוקסמבורג, חלק בלתי נפרד מנוף העיר, היו סגורים ונעולים. זה רחוק מאוד אפילו מהמציאות המטורפת שאנחנו מכירים.
בתוך ההמון שהתאסף ליד מקום הפיגוע מצאתי את פייר מטונה, שאפילו התווכח עם כמה מהנוכחים. "צרפת צריכה להיות שייכת לצרפתים", אמר בקול את מה שחלק גדול כאן חושבים, ולאו דווקא בשקט, "זה השעון המעורר שלנו. אנחנו צריכים לפעול ולא להמשיך לשבת בצד, אחרת המדינה הזאת לא תתקיים".
מטונה איבד את כללי הנימוס האירופיים ואת הסבלנות ועושה רושם שהוא לא היחיד. "זהו, זה נגמר", אמר, "צריכים לחוקק פה חוקים ולא לתת לקיצונים לעלות. להפעיל כוח, לסלק. די, סבלנו מספיק. מה שהיה לא יחזור".
מעניין מאוד איזו פריז נמצא בעוד חודש או שנה. אם היא תחזור לימי השאנסונים המוכרים, לצבעי השלכת ולתיירים במגדל אייפל או שתהפוך לחשדנית, מבוהלת ובעיקר מובסת.