הפשע, ההתבוללות ולטרמן - שלושה עניינים אמריקאיים שאולי החמצתם ב–2015

1. הבעיה אינה הפשע, הבעיה היא השוטרים: זו הייתה השנה שבה הפסיקו האמריקאים לחשוב שצריך מלחמה קשוחה יותר נגד הפושעים, והחלו לחשוב שצריך קצת יותר שליטה בשוטרים. זו השנה שבה פוליטיקאים אמריקאים, כולל מועמדים של הימין, החלו לדבר יותר על אנשים שיושבים בכלא על לא עוול בכפם, ופחות על הצורך להחמיר את הענישה ולהסתער על הרחובות. זו כמובן תוצאה ישירה של שינוי במציאות: אחוזי הפשיעה באמריקה גבוהים הרבה פחות מאשר בעבר, אולם אחוזי הכליאה באמריקה הם מן הגבוהים בעולם.

זו גם תוצאה של שינוי בהלכי הרוח הכלליים: תשומת לב הממוקדת באפליית מיעוטים. עניין מופחת עד כדי אדישות בכל מה שנוגע למאבק בסמים (כמעט 90% מהאמריקאים אומרים שאינם רוצים לראות מכורים לסמים וחולים במחלות נפש בבתי הכלא).

הנה משימה אפשרית לנשיא או לנשיאה הבאה.

2. לחצי מהיהודים הצעירים באמריקה יש הורה לא יהודי. חוזר: לחצי מהיהודים הצעירים באמריקה יש הורה לא יהודי. וכמובן, אי אפשר לדעת אם זה בדיוק חצי. אבל לפי החישובים שעשו כל מיני אנשים שמבינים בחישובים, השנה, בערך, חוצה יהדות אמריקה קו פרשת מים חשוב, דרמטי, שהשלכותיו ארוכות הטווח על העולם היהודי עשויות להיות גדולות. לחצי מהיהודים בני ה–18 - הדור הבא של יהודים - יש הורה אחד יהודי, ואחד שאיננו יהודי. לפעמים האב, לפעמים האם. כך או כך, היהודים האלה לא יהיו בדיוק כמו היהודים שהיו לפניהם.

3. דיוויד לטרמן הולך הביתה: נכון, העזיבה של ג’ון סטיוארט, בשיא כוחו, הייתה מעניינת יותר, וההתרוצצות סביב זהות מחליפו הייתה מסעירה יותר. גם זו של סטיבן קולבר זכתה לתשומת לב מוגברת, וגזלה תשומת לב מאירועים אחרים. אבל עם כל הכבוד לסטיוארט ולקולבר, לטרמן כבר היה שם כשהם עוד בקושי ידעו לספר בדיחה. יותר מ–30 שנה באוויר. יותר מ–30 שנה שלטרמן סימל את הלייט–נייט האמריקאי. ונכון, כבר כמה שנים שברור שהטלוויזיה היא כבר לא אותה טלוויזיה, וכנראה לעולם לא תהיה (ורק להבהיר: היא אחרת - אך לא בהכרח פחות טובה). אבל לפחות לכמה מבינינו נדמה היה שלטרמן היה מי שנשאר אחרון כדי לכבות את האור.

דיוויד לטרמן. צילום: רויטרס

דונלד דק: העולם לא יודע איך לאכול את דמותו של טראמפ

הוא הכריח את האמריקאים לחשוב מחדש, העלה את השיח ודרדר אותו בה בעת ונמצא בעמדת זינוק מצוינת קדימה, בדרך (אולי) לבית הלבן. השנה הייתה, ובגדול, השנה של דונלד טראמפ