ב-13 בפברואר 2006 חשפו עוברי אורח צעיר כפות וללא בגדים שגסס ליד פסי הרכבת האזורית בסן ז’נבייב דה בואה, מדרום לפריז. אותו צעיר, אילן חלימי, יהודי צרפתי שהיה אז בן 23, נפטר לאחר שהובא לבית החולים, והניתוח שלאחר המוות חשף סימני התעללות נוראה שעבר במשך יותר משלושה שבועות שבהם הוסתר במרתף בפרבר באנייה. שומר הבניין נתן לחוטפים מפתחות, בני משפחה וחברים ידעו ושתקו, הדיירים טענו שלא הבחינו בשום דבר מוזר בבניין, והחוטפים, חלקם מוסלמים וחלקם נוצרים, שזכו לכינוי "כנופיית הברברים", לא הצליחו לסחוט ממשפחתו של חלימי ומהקהילה היהודית את הסכום של חצי מיליון יורו שדרשו. 

המשטרה, שסמכה על הצלחותיה בפיענוח מעשי חטיפה תמורת כופר נפש, יעצה אז למשפחה לשמור על המתרחש בסוד. היא התעלמה מהרקע האנטישמי למעשה ושגתה באורח טרגי. ראש היחידה שהייתה אחראית לחקירה אף התאבד ב־2013. אלא שלא רק המשטרה סירבה תחילה להכיר בעובדה שמדובר באירוע על רקע אנטישמי, אלא גם גורמים בצמרת המדינה ובדעת הקהל בצרפת.
"הם לא היו מוכנים לקבל שהבעיה האנטישמית החלה לעלות מעל לפני השטח", טוענת כעת האם רות חלימי בראיון ל"מעריב המגזין". "הם לא היו מוכנים לשמוע. עבורם היה מדובר בחטיפה על רקע פלילי של ניסיון סחיטה. אבל אני כאמא ידעתי מההתחלה. כמה מהחוקרים החלו לשאול את עצמם שאלות. היו להם עדויות. אבל המפקדה הכללית לא רצתה לשמוע על כך. הם פחדו לעורר פאניקה כללית אצל היהודים. הם בכל זאת השקיעו אמצעים גדולים, 200 שוטרים עבדו על הפרשה, אבל נכשלו שוב ושוב. הם לא היו מוכנים".

אילן חלימי. פרשת הרצח שטלטלה את צרפת

לפני החטיפה עבד חלימי תמורת שכר צנוע בחנות לטלפונים סלולריים בצפון פריז. ב־21 בינואר 2006 הוא פותה על ידי נערת פיתוי, שכינויה היה "ילדה" ושמה האמיתי סורור ארבזדה, ללוות אותה לדירתה לכאורה בפרברי דרום פריז. שם הוא הוחזק על ידי חברי הכנופיה במשך 24 ימים ועונה למוות. הרצח של חלימי נרשם לא רק בהיסטוריה הפלילית של צרפת, אלא גם בהיסטוריה הפוליטית והחברתית שלה. רבים בצרפת, בתוכם גם חוגים יהודיים, התאמצו תחילה להכחיש שמדובר בפשע על רקע אנטישמי. עבור הקהילה היהודית בצרפת הרצח היווה קו שבר, שלאחריו הדברים לא שבו להיות כשהיו: האמון בצרפת כבית חם ובטוח עבור היהודים התערער. 
שבועיים לאחר מותו של חלימי, ב־26 בפברואר 2006, נערכה צעדה המונית בפריז נגד האנטישמיות בהשתתפות כ־100 אלף איש. חלימי עצמו הובא כעבור שנה לקבורה בהר המנוחות בגבעת שאול בירושלים, לבקשת משפחתו.
רוב המשפט של חברי הכנופיה נערך בדלתיים סגורות משום שחלק מהנאשמים היו קטינים. ראש הכנופיה, יוסוף פופאנה, נמלט לאחר החטיפה והרצח לארץ הולדתו חוף השנהב והוסגר לצרפת. הוא הועמד לדין עם שאר חברי הכנופיה ונידון למאסר עולם כשהוא קורא: "אללה ינצח". חברי הכנופיה האחרים קיבלו עונשי מאסר שלא עלו על 20 שנה. על הבחורה שפיתתה את חלימי נגזרו בערכאה ראשונה תשע שנות מאסר, שבערעור נשארו על כנן.

 

"שלא יעלו מפחד"



חלימי, אישה חזקה ועדינה, מיעטה להיחשף ולדבר מאז החטיפה והרצח של בנה, אך חשפה את סיפורה בספר שפרסמה ב־2009 בשם "24 ימים: האמת על מותו של אילן חלימי". לבקשתה, אנו נפגשים בבית קפה שכונתי הומה, שבו קל לשמור על אלמוניות.
 
"בפעם הראשונה שהגעתי למטה המשטרה, ראיתי כרזה עם צילומי האנשים שנחטפו ואז אמרתי לעצמי: אני לא אראה שוב את אילן לעולם", חוזרת כעת חלימי לרגעים הקשים ההם. "זו הייתה תחושה של אמא. הוא לא היה זהיר כי צרפת הייתה עבורו הבית. כשחיים במדינה זרה, נזהרים יותר. היום אני כועסת על עצמי ששלחתי אותו ללמוד בבית ספר יהודי. אילו שלחתי אותו לבית ספר כללי, אולי היה מודע יותר לסכנה. כעסתי על אילן שלא נזהר ולא הבין והתפתה על ידי הבחורה ההיא. השוטרים אמרו לי: ‘הוא משלם ביוקר על השטות שעשה’".
 
הבחורה ההיא הצליחה לפתות אחר כך את כל מי שרצתה, כולל מנהל הכלא שהעניק לה יחס מיוחד ופוטר מתפקידו. זה עלול היה לקרות לכל אחד.
 
"צעיר שפגשתי אחרי כמה שנים אמר לי: ‘גברת חלימי, גם אחרי מה שקרה, גם היום, היה נמצא מי שהיה הולך לפגישה כזאת. כי אנחנו הגברים עשויים ככה’".
 
מתי התברר לך שמדובר במעשה על רקע אנטישמי?
"מהרגע שפופאנה פנה לרב ודרש שהקהילה תשלם, היה ברור שמדובר במעשה אנטישמי. הסברה הייתה שליהודים יש כסף, אבל זה לא היה נכון במקרה של אילן. היה צריך למצוא יהודי ברובע יהודי כדי לקבל כופר נפש. מעבר לכך, באחת משיחות הטלפון של פופאנה הוא השמיע תפילות מוסלמיות. זה היה ברור".
 
בסופו של דבר, החלה ההכרה שמדובר באנטישמיות לחדור לדרגים הגבוהים ביותר.
"נשיא הרפובליקה ז’אק שיראק אמר: זה פשע אנטישמי. בסוף הם הבינו, אבל לא ידעו איך לקלוט את זה. ואחרי שאילן הלך, החלה ההידרדרות של הפעולות האנטישמיות שהתרבו פי שלוש".
 
איך זה השפיע על הרצון בקרב יהודי צרפת לעלות לישראל?
"מיד אחרי הרצח גדלה העלייה לישראל. כך היה גם מיד אחרי הפיגוע בהיפר כשר בינואר 2015. הייתי באיטליה לקידום הספר. יהודים איטלקים צעירים שאלו אותי: ‘גברת חלימי, האם צריך לעזוב ולעלות?’ עניתי להם שהם צריכים לעלות רק אם הם רצו והתכוננו לכך, אם יש להם שם משפחה, אבל שלא יעלו מפני שהם מפחדים".
 
האם היום גורמים בצרפת מכירים בבעיית האנטישמיות יותר?
"בכנות, אני לא יודעת. נראה לי שעכשיו כשכל צרפת נפגעה, כשאנשים מכל סוג נפגעו, אמצעי המניעה הם אחרים. מתייחסים לאיומים, משום שהיו הרבה הרוגים ופצועים".
 
פסקי הדין במשפט הכנופיה עוררו בשעתם מחאה בגלל קלות העונש. לאחר שהמדינה והמשפחה הגישו ערעור, העונשים הוחמרו. "הילדים אמרו לי שאסור על הסבל שגרמו. עשרה מחברי הכנופיה נשארו בכלא לזמן רב".
 
להסכים לעונשים והגשנו ערעור מיד", היא מספרת. "בארצות הברית מקבלים מיד 20 שנה על פחות מזה, אבל אני מתנגדת לעונש מוות. צריך לכלוא אותם ביקורת כבדה הופנתה בתקופת המשפט נגד התובע הכללי פיליפ בילגר בטענה שניסה למצוא נסיבות מקלות לחברי הכנופיה והאשים את המוסדות היהודיים בכך שהתערבו כדי להחמיר את העונשים. עו"ד פרנסיס שפינר, שייצג את משפחת חלימי, תקף את בילגר באופן חריף ואפילו הועמד על כך לדין בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. "התובע הכללי היה בן של משתף פעולה עם הנאצים", אומרת חלימי. "זה היה נורא. וכשהוא הופיע לפני בית המשפט, אמרתי לעורך הדין פרנסיס שפינר: יהיה לנו פסק דין גרוע מאוד. שפינר הוא מענטש. איש קטן וחזק. תודה לאל שיש אנשים כאלה".



"המנעול שנפרץ"



 מאז הרצח חלימי לא עברה דירה והיא טוענת כי אינה חוששת לחייה, אבל כן חוששת לחייהן של בנותיה – יעל שחיה בישראל ואן לור רחל – ושלושת נכדיה: עדן, בנימין ונתן. היא מסכימה עם התבטאותו של ראש הממשלה הצרפתי מנואל ואלס על כך שהרצח של חלימי בישר את התפרצות האנטישמיות בצרפת, שמאז ידעה כבר שלל פיגועים נגד יהודים, בהם גם הפיגוע בבית הספר בטולוז ב־2012. “אילן היה המנעול שנפרץ", היא אומרת. "צעיר צרפתי סבל התעללות איומה, ולמרות הכל אמרו תחילה שלא מדובר בפשע אנטישמי. אני הבנתי אחרי יומיים־שלושה שהוא לא יצא מזה בחיים משום שהוא היה יהודי".
 
במבט לאחור, האם את שותפה להערכה שהטרגדיה האישית הנוראה שלך הביאה להתפכחות היסטורית בחברה הצרפתית ובקהילה היהודית?
"היום זה חלק מההיסטוריה של צרפת, אפילו יותר מ'אני שרלי' (ססמת המפגינים אחרי הפיגוע במערכת 'שרלי הבדו' בינואר 2015 - ג"ק). כולם מודעים לכך שנכנסנו לתקופה קשה מאוד ושצרפת בסכנה. מאז הרצח של אילן אנשים נזהרים הרבה יותר. לא רק בצרפת. בת של חברה שלי גרה בסן פרנסיסקו. ביקרתי אותה באוניברסיטת ברקלי, שבה יש דוכנים של חמאס שקוראים לאלימות נגד ישראל. הרבה דברים השתנו בעולם, שלא יכולנו לתאר לפני 40 שנה. אנשים פוחדים, ממשלות פוחדות. קודם הייתה תחושה שיש מי ששומר, שאנחנו מוגנים. אין יותר תחושה כזאת. הכל יכול לקרות. בין 23 חברי הכנופיה היו צרפתים, פורטוגזים, מוסלמים, שחורים. כולם נגד אילן ונגד היהודים. משהו קרה, משהו התחיל כאן. אני פחדתי שהם יפגעו באילן כששמעתי את הקומיקאי האנטישמי דיידונה. נבהלתי מאוד משום שהמילים הן כמו פגיון".
 
דיידונה עצמו פנה אל חלימי בעבר במהלך ציני, אמר לה שהוא רק קומיקאי ואינו אחראי לסבלה, וביקש להיפגש איתה כדי שיצאו ביחד עם הצהרה משותפת למען הסובלנות. "מעולם לא עניתי לו", היא מספרת כעת. "אמרתי מה שיש לי להגיד עליו בתוכנית רדיו. אפשר לפגוע באנשים האלה רק באמצעות הכיס שלהם. אם נוגעים ביקר להם מכל, חשבון הבנק שלהם, אז הדברים משתנים".
 
האם משפחות הרוצחים ניסו ליצור איתך קשר או להתנצל?
"במהלך המשפט בני משפחה של הנאשמים רצו לדבר איתי. למשל, אמו של פופאנה. סירבתי. מה אני יכולה לעשות שיש לה ילד כזה", היא אומרת ואז מסננת בעברית: "משוגע". "כשהיה בבית הסוהר על עברות קודמות, כמו סחר סמים, הוא השתנה מסתם משוגע. הוא שמע אימאמים שאמרו לו שצריך להרוג יהודים. נערת הפיתוי היא איראנית. אמה והמשפחה שלה הסתכלו עלינו בשנאה. היא, לעומתם, הביטה עלינו ואמרה במשפט שאילן היה נער נחמד, אבל היא לא הצילה אותו".
 
במאי 2015 חיללו אלמונים את האנדרטה שהוקמה לזכרו של אילן חלימי בפרבר באנייה בפריז. "מי שעשה את זה אלה צעירים מוסלמים, עבריינים קטינים", אומרת חלימי. "ראשת העירייה של באנייה פנתה אלי לא מזמן וסיפרה שהם משלימים גוש בניינים חדש במקום שבו נרצח והיו רוצים לקרוא לגן שיוקם שם על שמו של אילן. לא התלהבתי, אבל המשפחה אמרה לי: ‘אמא, זה מעשה טוב, צריך להסכים’. אבל אני לא משתתפת בשום אזכרה. הייתי ב־2009 בפתיחת הגן שנקרא על שמו לא רחוק מהבית שלנו".
 
בתך יעל אמרה בעבר שהסיבה שרצית שאילן ייקבר בארץ הייתה שלא יתעללו בו בצרפת שוב, גם אחרי מותו. 
"רציתי מהיום הראשון לקבור אותו בארץ, אבל בעלי לשעבר ובנותי אמרו לי: לא. נשאיר אותו כאן לשנה. שם נהיה רחוקים. אני רציתי אז לעלות בעצמי, אבל ילדי שכנעו אותי שלא לעשות זאת. רצו שאשאר איתם. עכשיו אני מחכה. בת אחת כבר עלתה ויש לה דרכון ישראלי. היא למדה עברית. אני יודעת שבסופו של דבר צריך להיות שם".



"נידונו להיות אופטימים"

 


במשך השנים המשיכה חלימי לעבוד במוסדות הקהילה היהודית ולעסוק בהחזרת הרכוש היהודי שנגזל בשואה. "אני רואה שליחות בעבודתי", היא אומרת. "אני בקשר עם ישראל ומרגישה בבית. אלה דלתות לישראל, ואנחנו נמצאים בכל העולם. צריך לסייע לישראל בכל מקום וכל אחד צריך לתרום את חלקו".
 
על הרבה מהאופטימיות שלה הצליחה חלימי לשמור לאורך השנים בזכות אמונתה הדתית. "אנחנו היהודים נידונו להיות אופטימים", היא אומרת. "להביט קדימה. כל מה שקורה לא מפתיע אותי יותר. התחנכנו כך שלעולם לא צריך לוותר". 
 
אחרי הרצח היא ובני משפחתה שוכנעו לקבל סיוע פסיכולוגי כדי לנסות ולסייע להם להחזיק מעמד ולמנוע את הסיכון להתרחשויות טרגיות. לאחר שיחה איתה, הפסיכולוג נרגע לגבי הסיכון. "הפסיכולוג אמר לי אז: את יותר חזקה מכולנו", היא מספרת. "את אופטימית ותמשיכי לחיות, אבל האבל יישאר".
 
את מוצאת נחמה במשפחה?
"יש לי מזל שיש לי ילדים ונכדים. יש אנשים שאיבדו את ילדיהם ואין להם יותר שום דבר. זו מתנה גדולה. בנוסף לבנותי ונכדי, יש לי בני משפחה מצד אמי שחיים בדימונה, רחובות, באר שבע, חיפה. אני נוסעת לארץ לפחות פעם בשנה. אילן נולד בשמחת תורה. אני תמיד מדברת על אילן כאילו היה עדיין איתנו".
 
איך השפיע הרצח על בני משפחתך האחרים במשך השנים?
"הנכד הצעיר, נתן, הולך מכות כל הזמן בבית הספר. המורה שאלה אותו: ‘נתן, למה אתה רוצה להילחם כל הזמן?’ והוא ענה: אני רוצה להילחם כדי שלא יקרה לי מה שקרה לדוד אילן. הם כולם הושפעו ממה שקרה".
 
האם חשת גם בגילויי אהדה כלפייך?
"אני ממשיכה לקבל הודעות מאנשים שאני לא מכירה. הפגינו כלפי אהבה בכל מקום: גם שרים, כאן בצרפת, וגם מנהיגי הקהילה היהודית בארצות הברית. הוזמנתי להונג קונג להקרנת הסרט '24 ימים' שיצר הבמאי אלכסנדר ארקדי על הפרשה. התקשר אלי שר מממשלת חוף השנהב כדי להתנצל, להביע הזדהות ולשאול איך יוכל לעזור. בנוסף, אישה מוסלמית שלא אפשרו לה לשכור דירה, ואילן טלפן לבעלים ושכנע אותם, שלחה לי את חוזה הדירה למזכרת כדי להראות מה עשה בשבילה". 
 
בספרך השווית את ההתעללות באילן ואת גורלו לגורל היהודים בשואה.
"השוויתי את זה לשואה כי זו הייתה אותה תפיסה. רצח של יהודים משום שהם יהודים. זה קירב אותי לשואה. אנחנו נולדים עם החרב מעל לראשנו בכל מקום שבו אנחנו נמצאים. היום נרצחים ילדים בארץ מדי יום. איני חשה סכנה לעצמי, אבל אני כן חוששת לילדים שלי, לישראל, לצרפת. ראיתי בטלוויזיה אמא בישראל ששני ילדיה נהרגו. שאלתי את עצמי: איך היא מחזיקה מעמד? הכוח של העם היהודי הוא באמונה. אמונה זו מתנה. צריך להתקדם, ואחרי הצעד הראשון יבוא השני. אסור להתייאש. זה גורלנו כיהודים לקבל מכות, והיום גם להחזיר אותן. אנחנו מתקיימים בכוח הרוח והשכל".