"ברמת גן הרגשתי בין אחים": הדיפלומט העיראקי שהעז לבקר בישראל

את היום ההוא באוגוסט 2005 לא ישכח חאמד אל־שריפי כל חייו. הוא ישב אז במעון השרד שאותו שכרו עבורו האמריקאים בבגדד. כיועץ מיוחד למושל האמריקאי הזמני, פול ברמר, תפקידו היה לבוא במגע עם אזרחים עיראקים, לחלץ מהם דבר או שניים בענייני ביטחון, ולהניח בפני מעסיקיו דוחות מודיעיניים. אלא שמפעיליו סיגלו עבורו שיטת עבודה מוטעית, שכמעט עלתה לו בחייו: במקום לפגוש את בני שיחו הרבים במקומות שונים, הוא נהג להזמינם אליו הביתה.

"השואה איננה זרה לי. כתבתי בעבר מאמר 'השואה בעיניים עיראקיות'. למה עיראקיות? כי בעיראק, כמו בשאר מדינות ערב, התנחלה תפיסה מכחישת שואה. אומרים: 'זה שקר ציוני'. ב'יד ושם' הרגשתי כאילו אני באושוויץ. עדויות, סרטים, פסי רכבת. ישמור האל. היה לי קשה מאוד שם".

ואז הוא שוב אומר: השלום נמצא קודם בידיהם של העמים. גם העם שלכם. אם תשבו ותחכו עד שהערבים יתפכחו ויבינו שאינכם אויבים, יחלפו עשרות שנים. אז מה עלינו לעשות, שאלתי. "להתעלות על עצמכם", משיב האורח, "פגשתי הרבה ישראלים שאמרו לי 'לא ראינו מהצד השני צעדים בוני אמון'. אני אומר להם, 'אחי, דמיין שיש לך אח נכה קצת, אז תעזור לו, אחרי הכל הוא אחיך'. הערבים עברו טראומה מתמשכת מן השליטים שלהם. לכן אני קורא לישראל להבין את זה וליזום בעצמה צעדים בוני אמון. היוזמה מצדכם היא הכי אפקטיבית".

"חבר פלסטיני אמר לי פעם, 'הרבה דברים רעים יצאו לנו מן הממשלות הערביות'. האו"ם הציע תוכנית חלוקה, הם דחו את החלוקה. הציעו שיחות שלום ונורמליזציה, הערבים ענו בשלושת הלאווים של חרטום. העם הישראלי בתחילה היה חיובי עם הפלסטינים, אבל שלחנו להם טילים וסכינים, והפסדנו אותם".

לא בלבלו אותך קצת המארחים במשרד החוץ? ערבים, דרוזים, יהודים־אשכנזים, יהודים־עיראקים. שואה, מזרח ירושלים. הצלחת להבין מה קורה פה?

"בהחלט, יש לי הרבה חברים יהודים בלונדון, רובם עיראקים, ואני מכיר את המציאות הזו. ביקרתי ברמת גן. אלה עיראקים אמיתיים, למרות שהם יצאו משם לפני 60 שנה. מדברים ערבית, מתעניינים במולדת שלנו. אמרו לי - אתה חלק מאיתנו. הרגשתי שאני בחברת אחים".

"ברחוב בנצרת פגשתי מישהו, ערבי מישראל. שאל אותי, מה אתה יודע עלינו? עבורי זה דבר מוזר. ערבי מוסלמי שחי בתוך הישראלים. אמרתי לו: אתה נרדף? אמר לי, לא. אתה פוחד? החיים שלך בסכנה? אמר לי, לא. עניתי: גם אם קשה לפעמים עם השלטון כאן, אני עדיין מקווה שכל הערבים באזור ייהנו מחיים כמו שיש לך. אתה נהנה מחופש ביטוי, מביטוח רפואי, מביטחון אישי. תגיד פעמיים תודה לאלוהים, ואנא התפלל בשביל שאר הערבים שגם הם יחיו ככה".

לחאמד אל־שריפי שני בנים. אחד חי איתו בלונדון, השני עושה עסקים במדינה ערבית. לעתים הוא חרד לו. שני הבנים קיבלו למעשה את חינוכם בבריטניה, שאליה ברח אביהם ב־1980, זמן קצר אחרי כניסת סדאם חוסיין לארמון הנשיאות. עבור צעיר שיעי מעורב פוליטית, החיים בבגדד בזמן המלחמה עם איראן לא היו חוויה בטוחה במיוחד.

הניסיון שלו עם האמריקאים מריר. "הם לא מבדילים בין ידיד לאויב. עד היום אני לא מבין אותם. אחרי הפציעה, הם לא דאגו לי בכלל. שכבתי בבית חולים ממשלתי, המחסלים שלי הבינו שאני עדיין חי. בא אלי מנהל בית החולים, אמר לי: 'הגיע אלינו מידע, שהם עלולים לבוא להרוג אותך כאן'. לא יכולתי לנוע, הייתי פצוע כולי, ומדמם. מצאו רופא נוצרי שטיפל בי מהר, והעבירו אותי לניתוח בבית חולים פרטי. כל זה, והאמריקאים לא התעניינו ולא עזרו במאום".

הדיפלומט הישראלי חסן כעביה, סגן דובר משרד החוץ לענייני ערבים, ליווה את אל־שריפי בחמשת הימים שבהם שהה בישראל.