השבוע הזה, ביחסי ישראל עם מצרים, עמד בסימן ביקורו של שר החוץ המצרי סאמח שוכרי בירושלים. תשע שנים לא בא לכאן שר חוץ מצרי - לא במקרה - ובביקור הזה חשקה ירושלים לא פחות מכפי שרצתה בו חברתה. במקור נקבע מועדו לספטמבר, אבל אנשיו של נתניהו ביקשו להקדימו בחודשיים. גם למצרים בערו העניינים. לפני הכל, הם דורשים להפחית במחצית את מאות מיליוני הדולרים שעליהם לשלם לישראל, כפיצוי על שיבוש הזרמת הגז אליה. במקביל, הם מבקשים לזרז רכישה של גז ישראלי כדי שישמש אותם לייצוא. הם גם רצו לדעת, מה חיפש נתניהו במסעו המתוקשר והמוצלח לשבע מדינות שכנות להם במזרח אפריקה; ולא פחות חשוב מאלה, האורח הנכבד הניח בפני נתניהו הצעה להחייאת שיחות השלום עם אבו מאזן. 

עבור המצרים כיום, השלום בין ישראל לפלסטינים הוא הרבה יותר מסתם דאגה לאחיהם בגדה ובעזה. הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי ואנשיו רואים עשור או שניים קדימה. הם סבורים שהסדר שלום בין ישראל לפלסטינים יפתח את הדרך למאבק משולב וכולל בקיצונים מהג'יהאד לסוגיהם. אם המאבק יעלה יפה, אז לשיטתם, ייכון פה מזרח תיכון חדש. ליברלי יותר, חופשי מאיומים קיומיים. במאבק הזה, הם סבורים, למעצמה האזורית ששמה ישראל יש תפקיד מרכזי.   
ביקור השר שוכרי בירושלים עבר בשקט יחסית בדעת הקהל המצרית. יש אפילו ששיבחו אותו. "מצרים תרה אחר פיתוח", אמר חבר הפרלמנט כמאל אחמד, "והפיתוח לא יבוא אלא ביציבות. והיציבות לא תבוא אלא בשלום קבע".

אבל היו גם תגובות הפוכות, מן הסוג המוכר. כמה נערים שרפו את דגל ישראל. הקומיקאי הנערץ באסם יוסף ראה את תמונת שר החוץ שוכרי בבית ראש הממשלה תוקע יחד עמו מבט במסך הטלוויזיה בזמן שידור גמר היורו, והגיב בחשבון הטוויטר שלו: "למה לא השלכת את השלט בפרצופו?". הפובליציסט עימאד א־דין חוסיין כתב בעיתון "א־שורוק": "אני מבין שאיננו יכולים כעת לנתק את יחסינו הדיפלומטיים עם האויב הזה, אבל גם איננו חייבים לחייך מול פרצופם, כמאמר הפתגם הערבי הידוע 'אם לחטוא, אז בשקט'". 
ימים מעטים לפני ביקור השר המצרי, הסתיימה כהונתו של השגריר ה־12 של ישראל בקהיר, ד"ר חיים קורן. בראיון הפרישה ל"מעריב־סופהשבוע", הוא סירב להתרגש מהביקורת בקהיר על ביקור השר בירושלים. 
"במדינה שהובילה הרבה שנים את המאבק בנו בשם הליגה הערבית ופנתה לדרך שלום", הוא מסביר, "לא פשוט לחנך 90 מיליון איש לשנות דעה בתוך יום אחד, אחרי שהתרגלו לתפיסה אחרת. לאורך שנים".

המחלוקת המצרית

בימים אלה פורש קורן ממשרד החוץ בתום עשרות שנות שירות. עד שנחת בכיסא השגריר בקהיר שירת במגוון תפקידים, בהם קונסול ישראל באלכסנדריה, והיה לשגריר הראשון של ישראל בדרום סודן. ההיסטוריה המודרנית של סודן היא גם תחום מחקרו האקדמי. מחרתיים ייצא לקהיר מחליפו, ד"ר דוד גוברין, ויהיה לשגריר ה־13 של ישראל בבירה המצרית. לגוברין מחכה שם הטקס הקבוע, שקורן מספר כי היה הרגע המרגש ביותר במהלך כהונתו: הגשת כתב האמנתו לנשיא א־סיסי. במעמד ינוגן "התקווה" לצד ההמנון המצרי בארמון הנשיאות בקהיר. 
קורן מספר לנו על שינוי מהותי ביחסו של הממשל בקהיר כלפי קיומה ותפקידה של ישראל במרחב. בקהיר של היום, הוא מעיד, כבר אין קונצנזוס סביב העוינות לישראל, אלא ויכוח. וזאת הבשורה החשובה שהוא מביא הביתה בתום כהונתו. 
"יש שם מחלוקת בשאלה אם המצב המשתנה במזרח התיכון וגם מעבר לו, אינו מחייב חשיבה מחודשת, ולפיה ישראל היא איבר בלתי נפרד מהאזור, אולי אף איבר תורם לא פחות מסעודיה ואיחוד האמירויות, כדי לבנות מציאות חדשה, כאשר האויב המרכזי הוא הטרור". 

נתניהו עם שר החוץ המצרי שוקרי, השבוע. צילום: חיים צח, לע"מ
עם כל היותה של ישראל סדין אדום?
"כן. אנשים חושבים כי יש להגדיר יעדים חדשים, וכי האיום הגדול על מצרים הוא מלוב, מסודן ומסיני, מידי חמאס ודאע"ש, ולכן צריך לשלב ידיים עם השכנים, שכולם בסירה אחת, ולהילחם יחד. בקרב שדרות העם אתה יכול לשמוע את התפיסה הזאת כתגובה להתנהלות של האחים המוסלמים. העם בא לאחים ואומר - אם אתם פוגעים במוסדות שלטון, העם יכול איכשהו להכיל את זה. אבל אם פוגעים במזיד באזרחים תמימים, זה בלתי נסלח".
הדימוי של שגרירנו בקהיר הוא כשל דיפלומט גלמוד שאיש אינו פוגש בו.
"לא כך היה בתקופתי. יצאתי ונפגשתי עם כל מי שמצאתי לנכון, כולל במקומות מרכזיים, כמו האופרה, במסעדות וחנויות ספרים. לא מצאתי כל מניעה או בעיה מצד בני שיחי. כמובן שאלה שאינם בעד מגע עם ישראל, לא פגשו אותי". 
איך זה לשבת בקהיר ולקרוא בעיתון שעמוס גלעד היה שם, ולא לדעת על זה? 
"עד שהגעתי לתפקיד, גם אני סברתי שזה המצב, אבל בפועל, התפקיד של השגריר הוא מרכזי מאוד. הוא שותף בכל הנושאים. גם בענייני ביטחון, שהם אינטרס מרכזי של המדינות - גם שם, השגריר מעורב, יודע, מעודכן, וגם נשאל על ידי המצרים. לא הייתי אומר שהשגריר בקהיר הוא מחוץ לעניינים". 
***
 
ד"ר קורן מתעקש על כך שהמצרי הממוצע אינו מתגעגע לימי מובארק. להגנתו של הנשיא הנוכחי, עבד אל־פתאח א־סיסי, ייאמר כי הוא נטל לידיו מדינה במצב בכי רע. ביטחון אישי רעוע, קופה ציבורית מדולדלת, ציבור רעב וזועם.  
במה א־סיסי שונה ממובארק?
"הוא מדבר לעם בגובה העיניים. משתדל להראות שאינו מנהל אורח חיים בזבזני. שותף למצוקות של האזרח. מבין היטב שעליו לשפר את המצב הכלכלי. עובד מאוד קשה. מבין ששינוי בירוקרטיה שהתבססה שנים זו משימה קשה. הוא מאוד נסמך על הצבא ודעתו, אבל בסופו של דבר, חותך לבדו". 
מה מנחה אותו ביחסיו עם ישראל?
"האינטרס הלאומי המצרי הוא לשמור על שני יעדים מרכזיים: יציבות וכלכלה טובה. לאור ההגדרה הזאת, הם זקוקים למדינות באזור שיפעלו יחד באתגרים משותפים מבית ומחוץ. התפיסה הזאת שונה מאוד ממה שהיה קודם, ובתוכה אנו משתלבים היטב. הנה הוכחה קטנה: השלטון הכניס את הסכמי קמפ דיוויד לתוכנית הלימודים בחטיבות הביניים". 
ובכל זאת, באחרונה אתה רואה שם ביטויים הולכים וגוברים של ספק וגם לעג כלפיו. האם זו ראשיתה של דרך שסופה כישלון, כשל קודמיו?
"ברור לו היטב שהזמן אינו בלתי מוגבל, ולכן הוא נחפז ועובד קשה. גם בתחום השלום עם הפלסטינים. הוא פועל להקמת כורים גרעיניים לייצור חשמל ולשיפור המצב האנרגטי על ידי מיזמים גדולים של אנרגיות סולריות, וכן מיזמים בנושא גידולים". 
אתה רואה תסריט שבו האחים המוסלמים עולים על הבסטיליה וכובשים את השלטון?
"היום לא. העם מזוהה עם השלטון בהתנגדות המאוד נחרצת שלו להתנהלות של האחים. לפי סקרים שנעשו, לו היו הולכים לבחירות, במקרה הטוב, רק 20% מהאוכלוסייה היו תומכים באחים". 
תראה מי הידידים שלנו. המשטרים הכי נוקשים במזרח התיכון. פעם כמעט צירפנו את אסד.  
"אתה מזכיר לי את הסיפור על זוג הקשישים שפוגשים זוג חברים ששואלים אותם לשלומם, והם עונים: 'יחסית לאלטרנטיבה, הכל נהדר'. אתה מכיר משטרים באזור שאינם כאלה? כולל שכנינו הפלסטינים? לעתים אתה נמצא במציאות שמאוד קשה לך לברור. גם שושלות המלוכה אינן דמוקרטיות, ובכל זאת יש איתן יחסים. זה המצב, ועלינו להשכיל ללמוד לחיות עם המשטרים האלה. אנחנו לא חיים בין מקסיקו לקנדה".

"הם רוצים לדעת עלינו הכל"

האירוע הקולני ביותר במהלך כהונתו של קורן אירע דווקא לקראת סופה. גיבורה הוא תוופיק עוכאשה, חבר פרלמנט עצמאי אוהד ישראל ואיש טלוויזיה בעל ערוץ משלו. עוכאשה הזמין את קורן לארוחת ערב בביתו. עד כאן אין חריגה, אבל עוכאשה לא הסתפק בכך. בעוד קורן וצוותו עושים את דרכם הביתה, הפיץ עוכאשה הפעלתן את התמונות מתוך המפגש, והתגאה לספר על תוכני שיחתם. חברי הפרלמנט התאגדו נגד עמיתם, ובהצבעה זריזה ומתוקשרת היטב, שכללה גם השלכת נעל לעברו - גרמו לסיום כהונתו טרם זמנה".
מה מסקנתך בפרשה?
"זה לא סוד שפגשתי גם חברי פרלמנט אחרים, אבל לא בצורה פומבית. הטיעון כלפיו היה שהוא דיבר איתי על עניינים שאינם מתפקידו. הוא לא חבר בוועדת חוץ וביטחון". 
אתה בקשר איתו?
"כן. דיברנו כמה פעמים. אני משוכנע שהוא יחזור לזירה. פוליטית ותקשורתית. אבל אני לא יכול להתערב בעניינים פוליטיים פנימיים. הוא משך את האש והזמין אותה אליו. הוא אגב התריס נגד יו"ר הפרלמנט בעניין אחר, ועורר עליו ביקורת בכמה סוגיות, וזו הייתה הזדמנות מבחינתם לפגוע בו". 
מניח את דעתך, שזו הדרך להיפטר מחבר פרלמנט סורר במדינה ידידותית?
"אנחנו כמדינה לא חושבים שיש לנו מנדט להתערב במדיניות פנים של מדינות אחרות. כאשר עשינו את השלום עם מצרים, לא זכור לי שאנואר סאדאת היה מראשי הדמוקרטים בעולם באותה תקופה, ובכל זאת פעלנו יחד. גם כשדובר לפני חמש־שש שנים על שלום בלי רמת הגולן, איש לא העלה את האפשרות שאסד הוא דיקטטור במובן הגרוע ביותר. צריך להיזהר מהטפת מוסר למדינות אחרות ולתת להן לנהל את התרבות הפוליטית שלהן בכלים שבהם הן מאמינות, ולא לעמוד עם מד־דמוקרטיה. כי הדבר מקומם את המשטר ואת האזרחים ומזמין מיד מחאה: מי הם שיגידו לנו מה לעשות". 

קורן עם עוכאשה. "הוא משך את האש והזמין אותה אליו". צילום: שגרירות ישראל במצרים
למה השלטון לא נרתם לעזור לו? בית המשפט יכול היה להטיל וטו על הסילוק. 
"השלטון מאז המהפכה ב־2011 מאוד רגיש לדעת הקהל. הוא לא יכול להרשות לעצמו להתעמת עמה, ומגיע למצב שהיציבות מצויה בסכנה. אם דעת הקהל הגיבה בסערה, אין ביכולתו להתעלם מזה. עד 2011 השלטון חש שהוא חזק יותר והכתיב יותר מדיניות. היום המחושים שלו רגישים. התחושה שלי היא, משיחות עם אנשים מרבדים שונים במצרים, שמתנגדי השלום מכתיבים בתקשורת טון מאוד תקיף, אבל ברחוב - בחנויות, במסעדות, עיתונאים - הם הרבה פחות בעד החרם, ומבינים שישראל יכולה להיות אמצעי תועלתי למצרים, וכדאי לשתף עמה פעולה. אבל הם פחות קולניים".
אתה שומע מסר אחד בפומבי, ומסר הפוך בשטח. 
"אין זה תפקידי לתת ציונים לתקשורת באף מדינה. אבל לאור היכרותנו רבת השנים את התקשורת המצרית, ידוע לנו כי בצד כמה אמצעי תקשורת אמינים, יש כאלה המשקרים, ואף בצורה בוטה. ממציאים דברים ומשווקים אותם כאמת. אנו נתקלים בזה הרבה, שכותבים על ישראל דברים שלא היו ולא נבראו. אפילו במצרים יודעים שהם משקרים. אבל יש גם עיתונאים אמיצים שמוכנים לקום ולחשוף אמת". 
במהלך כהונתו של ד"ר קורן הקימה השגרירות עמוד פייסבוק בערבית, שמופעל על ידי עובדים מצרים, ומשמש ערוץ תגובות עבור הציבור במצרים ובמדינות ערביות. קורן מזכיר שהתעניינות המצרים בחברה הישראלית גבוהה מאוד. בניגוד לקודמיו, רבים מעיתוני מצרים אירחו אותו לראיונות. הוא 
מצדו נהג בממלכתיות המתבקשת: בחג הקורבן ובחג אל־פיטר הקליט בווידיאו ברכות לעם המצרי.
"הם רוצים לדעת עלינו הכל", הוא מספר, "איך אנחנו חיים בתל אביב. מה המעמד הכלכלי של הישראלים ושל הערבים בישראל. שואלים על אפשרויות תעסוקה כאן. הם נפעמים מן היכולת הטכנולוגית שלנו. לא הייתה שיחה עם דיפלומטים או עיתונאים שלא העלו בה על נס את ההפתעה שהם חוו כשהם למדו מה מדינת לאום צעירה הספיקה לעשות ב־70 שנה. הם מתעניינים בתיאטרון, בספרות ערבית, בסרט של יום שישי, באמנים ישראלים שמתחברים לתרבות הערבית". 
התעניינות עצומה, אבל איש לא יבוא לכאן לצרוך אמנות או יזמין הקרנה של סרט ישראלי בקהיר. 
"נכון, אבל כשתי תרבויות עתיקות שמכירות אחת את השנייה משחר ההיסטוריה - קשה לצפות שאחרי חינוך של כמה עשרות שנים, בבת אחת ייצא לך דור שחושב אחרת מכפי שהוא חונך אחרי מלחמות". 
יש סקרנות רבה, אבל היא מדוכאת על ידי הפוליטיקה. 
"אבל זו פוליטיקה ישנה. ושנתיים בסך הכל אחרי שהשלטון הנוכחי עלה, הוא לא יכול לשנות הרגלים במחי יד". 
הוא רוצה?
"היה מאוד רוצה. אתן לך דוגמה. לפני הבחירות א־סיסי לא התבייש לומר שהוא רוצה למנוע טרור, שטילים לאילת לא יישלחו. וזה לא מנע ממנו להיבחר. הנאום שלו לפני כמה שבועות, שבו הוא קרא למפלגות בישראל לפעול לקידום התהליך המדיני, ביטא אומץ לב מצדו". 
גם חתירה לשלום היא גילוי אומץ במצרים של היום?
"לאור האווירה הנוכחית, כן. כשהוא בא עם אמירה כזו - בואו נקדם יוזמה אזורית, שבה לישראל תפקיד נכבד, פירושו שהוא מערער על התפיסות שירש, שיש להקטין ככל האפשר את ישראל. כמו שהוא עשה עם קהלים לא מבוטלים בסוגיית היחס לקופטים. בתקופת הנשיא מורסי שרפו כנסיות ורצחו קופטים, ואילו א־סיסי בא ואמר: לא רק שעלינו לקרבם אלינו, אלא הוא גם ביקר בחג המולד בכנסייה הקופטית, בפומבי, שזה חריג מאוד. 
"הלכתי לנחם את הארכיבישוף הקופטי על רצח 21 קופטים בלוב בידי דאע"ש. הוא כינס את כל הבישופים לשבת איתנו, הזמין את התקשורת ואמר: 'יבוא היום שבו אני אבקר בישראל ולא אמנע מצליינים לעלות לרגל'. בשנה שעברה בפסחא הגיעו 5,000 קופטים לירושלים, והשנה הגיעו 7,000, זה חדש, ולא דבר של מה בכך".
למה תתגעגע?
"להומור שלהם. לאוכל. וכמובן לכמה אנשים יקרים".