מי שציפה להודעת קבלת אחריות מטעם ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) - התאכזב. היורה, ירדני בן 49, לא נשלח מטעמם. אומנם הוא שימש לעתים בקודש - נהג לשרת את אלוהיו כאימאם מפעם לפעם, שליח ציבור במסגד - אבל לא היה הטרוריסט בעל הרקע הטיפוסי. בסך הכל היה אזרח מודאג, כנראה מודאג מדי, ברנש שלא הצליח לכבוש את יצריו - והחליט לעשות מעשה.
"אינני סלפי, ואין לי קשר עם אף מפלגה או ארגון", סיפר בחקירתו, "אני נגד דאעש ואף תקפתי אותם בדרשותי". החוקרים המופתעים, שציפו לראות מולם בחור צעיר שחזר משדות הרצח בסוריה, גילו מהנדס במקצועו, נשוי ואב לילדים, עובד במשרד החינוך והתרבות הירדני, השוכן סמוך לאולם המשפט. "בימים שלפני הרצח קניתי אקדח", המשיך וגילה, "עקבתי אחר הדיונים החדשותיים, ומהם למדתי על מועד הדיון במשפטו".
ברית בין כופרים
הכל, לא ייאמן, החל בגלל קריקטורה שכותרתה "אלוהי הדאעשים", שמקורה ככל הנראה בסוריה, ובעליה הוא מאייר אלמוני. בקריקטורה, שנפוצה בחודשים האחרונים ברשתות החברתיות, נראה פעיל דאעש שוכב באוהל בגן עדן בתנוחה נהנתנית, מוקף נשים ואלכוהול. מתוך הפתח מציץ אלוהים בכבודו ובעצמו.
"ערב טוב, אבו סאלח", פונה אליו הכל יכול, "אתה זקוק למשהו?" אבו סאלח עונה לאלוהים בזלזול, כאילו היה משרתו, ומשמיע באוזניו רשימת דרישות; שיגיש לו את כוסית היין שנמצאת לא הרחק ממנו, על שולחן קטן בחדר, שיבקש מן המלאך גבריאל שיביא מעט פיצוחים, שיסלק את צלוחיות המזון המשומשות, ואם אפשר - ישלח מישהו שינקה את האוהל. "ואל תשכח, ישתבח שמך", חותם אבו סאלח את דבריו לאלוהים, "להתקין דלת לאוהל, כדי שבפעם הבאה תוכל להתריע לפני הופעתך".
70 גולשים לפחות שיתפו את הקריקטורה בעמודי הפייסבוק שלהם, אבל נאהד חתר אינו ככולם. זה מכבר הפך הפובליציסט השמאלני בן העדה הנוצרית לסדין אדום בעיני החוגים השמרניים ופעילי "חזית ההצלה האסלאמית", הסניף הירדני של האחים המוסלמים. חתר נהג לבקר במאמריו את הרדיקליזם הדתי ואת רעיון הג'יהאד הפוליטי. כאילו לא די בכך, הביע תמיכה פומבית במשטרו של הנשיא בשאר אסד בדמשק. אסד, שאינו מוסלמי, ירש מאביו בדין את עוינותם של החוגים האסלאמיים. אז, בשנות ה־70, ראו הדתיים באב, הנשיא העלאווי חאפז אסד, כופר שהגיע למלוכה - וניסו לשווא להפילו. והנה, מכיוונו של העיתונאי הירדני־נוצרי עולה תמיכה במשטר הסורי. אין זאת - טענו האסלאמיסטים - כי מדובר בברית בין כופרים.
השיתוף שעשה חתר לקריקטורה חולל סערה רבתי, שלובתה בידי גורמים פוליטיים והמחישה לבסוף עד כמה חזק הוא כוחה של הלשון האלימה. פעילים מחוגי השמרנים טענו כי הקריקטורה מבטאת ביזוי של רעיון האלוהות - סעיף בחוק העונשין הירדני - ודרשו להעמידו לדין. היו שהרחיקו לכת. משלושת עמודי הפייסבוק שהוקמו במסגרת המסע להשחרת פניו של חתר, כונה אחד מהם "הוצאתו להורג של נאהד חתר - דרישה עממית". עמוד אחר הוביל דרישה מרוככת מעט ונקרא "העמדתו לדין של נאהד חתר - דרישה עממית". אומנם חבריו של העיתונאי הקימו עמוד נגדי שנקרא "יד ביד בהגנה על נאהד חתר", אבל קולם של המוחים גבר, והאלימות המילולית שברה שיאים. לשיא הגיעו הדברים כאשר מתוך הפרלמנט עלו קריאות להוציא את חתר להורג.
"האינך מסוגל לעמוד בגאון ולנקוט את האמצעים החמורים ביותר נגד משחיתי הצורה האלה?" כך פנה חבר הפרלמנט ד"ר עסאף שובאכי לראש הממשלה האני אל־מולקי. בפוסט שכתב בעמוד הפייסבוק שלו, כינה שובאכי את חתר ודומיו "כנופיה השמחה ועולצת כרצונה", והמליץ לראש הממשלה "לשלוח אותם לבית המשפט, שיטיל עליהם לא פחות מעונש מוות שהם ראויים לו, שיבוצע ברחבת מסגד אל־חוסיין הגדול".
הממשלה הירדנית התגלתה בחולשתה, ובמקום לבלום את הקולות האלימים, נכנעה להם. אל־מולקי לא שעה לתביעות המחנה הליברלי להגן על חופש הביטוי בממלכה - ונאלץ להורות על פתיחת חקירה נגד העיתונאי על שימוש בקריקטורה כדי לבזות את שמו של האל. חתר נעצר ונשלח לכמה ימי חקירה במעצר, ובעקבותיהם הוגש נגדו כתב אישום. הסעיפים: עידוד לקנאות דתית וביזוי הרעיון הדתי. עבירות שהעונש המרבי עליהן הוא שלוש שנות מאסר.
ביום הירצחו הגיע לדיון במשפטו. היד עם האקדח שחיכתה לו שם הייתה קורבן חלש אופי של הסתה פרועה. אבל עוד בטרם מצא את מותו, ניסה העיתונאי המותקף להפחית מגלי הזעם כלפיו. הוא פרסם הבהרה בעמוד הפייסבוק שלו, שנועדה להרגיע את הרוחות. "שיתפתי פרסום שבו קריקטורה תחת הכותרת 'אלוהי הדאעשים'", כתב חתר. "האיור מלגלג על הטרוריסטים ותפיסתם את אלוהים ואת גן עדן. הוא לא נועד לפגוע באלוהות באף מובן, אלא לתפוס מרחק מאופן האמונה באל שעולה ממעשי הטרוריסטים".
כוונתו הייתה לומר כי פעילי דאעש מבזים במעשיהם את האמונה הדתית; הם משתמשים בה לצורכיהם במקום לציית לה ולשרת אותה. הוא מחה על מעשי הרצח, האונס והסחר בנשים, על האלימות ועל השימוש הציני בדת כדי להצדיק את מעלליהם. אבל חתר המשיך ועמד על שלו, וכך יצא שבמקום להרגיע, חוללו דבריו זעם גובר.
"אלה שזעמו על האיור נחלקים לשני סוגים", המשיך וכתב באותו פוסט, "האחד - אנשים טובים, שלא הבינו כי מדובר בסאטירה כלפי הטרוריסטים, בטיהור התפיסה האלוהית מן החשיבה הטרוריסטית, וכלפיהם אני רוחש כבוד והערכה; ואחרים, תואמי דאעש, הלוקים באותה מחלה בנוגע ליחסים בין האדם לאלוהיו. הם ניצלו את האיור לחיסולי חשבונות פוליטיים, שאין להם קשר לטענותיהם (על ביזוי האמונה)".
עמיתו למקצוע של חתר, ששוחח איתנו מרבת עמון בעילום שם, בטוח שמוצאו שימש דלק למתנגדיו. בחוגי הנוצרים ברבת עמון אכן שוררים מתיחות רבה וזעם רב כלפי המשטר, שמפקיר אותם לחסדי הקנאים. "המיעוט הנוצרי בירדן סובל זה שנים מרדיפות ומהצקות, והקריאות להרוג אותו ברשתות החברתיות היו טבולות רמזים דתיים", סיפר אותו עמית אתמול, שעות מעטות לפני שליווה את חתר בדרכו האחרונה, "הלשון שהם השתמשו בה הייתה ברורה מאוד. הם אמרו עליו שהוא פעל מתוך קנאות דתית".
פיצוי לשמאל
חבריו של חתר כינו אותו "שהיד". "אתה החי והם המתים, אתה הפטריוט והם הסוכנים, גן העדן מחכה לך ולדומיך, ולהם - גיהינום ושפל, כי הם חלאת המין האנושי", נכתב על כרזה שהופצה ברחבי הבירה הירדנית. רבים הגיבו על הירצחו, ובהם גם חוגים שיעים, בעלי בריתו של משטר אסד. "הוא היה לוחם גדול במאבק בפרויקט הציוני ומגן הסוגיה הפלסטינית וציר ההתנגדות", הכריזה תנועת חיזבאללה בהודעה שפרסמה. בפנייתה לממשלת ירדן, קראה חיזבאללה להטיל את העונש המרבי על הפושעים, "כדי שלמילה החופשית יישמר מקום באזורנו".
כמה שעות בלבד אחרי הרצח, הודיעה ממשלת האני אל־מולקי על התפטרותה, פחות מארבעה חודשים אחרי שהושבעה. מעתה היא תכהן כממשלה זמנית, עד למינוי קבינט חדש. מדובר, כמובן, בהדחה שמקורה בארמון המלכותי. פיזורה אומנם היה צפוי, בעקבות הבחירות לפרלמנט שהתקיימו ביום שלישי שעבר, והוא נועד לסלול את הדרך להקמת ממשלה ברוח הפרלמנט שנבחר. אבל סמיכות הזמנים בין הרצח להדחה מכוונת היא. מיד לאחר ההתנקשות דרשו גורמים בשמאל הירדני את התפטרות ראש הממשלה ושר הפנים, האחראי לביטחון, סלאמה חמאד. סיום כהונתה של הממשלה נועד לספק לבני עדתו של חתר ולחוגי המחאה הליברלית אתנן מסוים בעקבות הטלטלה.
בעוד כמה ימים תיהפך הטרגדיה הזאת לנחלת העבר, אבל הירדנים, הטובעים בבעיות של יציבות כלכלית, גלי פליטים ואיומים אזוריים - יישארו עם שתי סוגיות מרכזיות שלא ייפתרו בקרוב. הראשונה היא שאלת מעמדו של המיעוט הנוצרי, שמונה כיום 200 אלף נפש בלבד, ובניו הולכים ובורחים תוך הבעת אי־אמון במשטר וביכולתו להבטיח את עתידם; הבעיה השנייה היא חופש הביטוי, והיא ספגה השבוע מכה אנושה, באדיבותה הרופסת של הממשלה.