הכומר אנדרו ווייט סיפר שמחלת הטרשת הנפוצה שבה הוא חולה החמירה מאוד לאחרונה. מדובר במחלה קשה שמשפיעה על עצבי המוח ועמוד השדרה, וגורמת לבעיות שרירים ושיווי משקל. הוא זקוק היום לסיוע של עוזרו הנאמן חנא ולכיסא הגלגלים שבו ישב בזמן ששוחחנו. “בסוף, חלק מהחולים נשארים משותקים לחלוטין, לא יכולים לעשות דבר", אמר ווייט בדיבור אטי, אך ברור. “אני מקווה שלא אגיע למצב הזה. הרופאים אמרו ‘אתה לא יכול לעבוד יותר, אבל גם אין לנו דרך לעצור אותך. תעשה רק דברים שאתה יכול, מה שאחרים יכולים לבצע - תן להם'. רק שעדיין לא מצאתי את הדברים האלה".



קצת קשה להאמין שהאדם בן ה–52 שישב מולי הוא כנראה אחד האמיצים שתוכלו למצוא באזור. עד לפני שנתיים ווייט הוביל את הכנסייה האנגליקנית בבגדד והשתתף במבצע להצלת שפחות המין היזידיות. דאעש הציב על ראשו פרס כספי בסך 57 מיליון דולר, וכשביקש להזמין את מנהיגיו לארוחת ערב כדי לנסות להיות ידידותי, אמרו שבכיף, רק שאחרי הקינוח הם ייאלצו לערוף את ראשו.



ב–2014 הכנסייה נאלצה להבריח את ווייט מעיראק, משום שהגיעו יותר ויותר איתותים לגבי סכנת חיים ממשית. אמרו שיועיל להם יותר כשהוא בחתיכה אחת ולא בפרוסות. לכן היום, מחוסר ברירה, הכומר מחלק את זמנו בין ירושלים לאנגליה, שם מתגוררים אשתו ושני ילדיו.



“לא היה לי אפילו יום אחד מפחיד בישראל", הוא חייך. “אומנם מה שקורה כאן לאחרונה ממש לא נעים, אבל לעומת הקונפליקטים במזרח התיכון, זה הכי שליו שתוכלו למצוא. ישראל היא ארץ אדירה, עם הטכנולוגיה הכי משובחת. עתיד העולם תלוי בידע שמגיע מכאן".



למה לך לחיות באזור פרוע שכזה?
“אם אתה רוצה לעשות שלום ולמנוע מלחמות, אתה לא יכול לנסוע למקומות כיפיים. שלום לא עושים בין אנשים נחמדים שאוכלים סלמון מעושן בקוקטיילים חגיגיים. זה ממש לא עובד ככה. ולהגיד לך את האמת? לא אכפת לי מסכנה. אני מת על זה. אני ג'אנקי של אדרנלין".



"שלום לא עושים בין אנשים שאוכלים בקוקטיילים חגיגיים". הכומר ווייט בבגדד. צילום: Getty images



הפלסטינים טוענים שאנחנו מתאכזרים אליהם.
“כאחד שראה הוצאות להורג מול העיניים, אני מבוהל מאיך שאנשים מדברים על מה שקורה כאן. אני מאוד מעורב בקהילה הפלסטינית, משתתף איתה בעבודות הומניטריות, ויודע שהמצב לגמרי אחר".



תן את נקודת המבט שלך.
“קבל סיפור. העוזר שלי חנא הוא ערבי. היה יום בחירות בישראל וטלפנתי כדי להיות בטוח שהוא הולך להצביע. הוא ענה ‘כבר הלכתי'. שאלתי ‘אפשר לדעת בשביל מי הצבעת?'. הוא אמר ‘יש רק אחד, נתניהו'. שאלתי ‘הצבעת בלי להסס?'. אמר ‘כן, הוא היחיד'".



דעת הקהל העולמית רחוקה מלהיות חיובית.
“העולם הוא אנטי־יהודי. זה מאוד קל ללכת לצד של ‘אנחנו לא אנטישמים, אנחנו אנטי־ישראל ומתנגדים למה שהמדינה הזו עושה'. אבל ישראל היא לא חממה לגידול טרור, היא לא מענה מיעוטים. ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שאנחנו, כנוצרים, יכולים לחיות בה בביטחון מלא. אני יודע שבשביל הישראלים אין ממשלה מושלמת, והממשלה הזו לא מושלמת, אבל נתניהו הוא עדיין הכי טוב בסביבה. אין מישהו אחר. אפילו שאני נוצרי, אני די ליכודניק".



"עדיין הכי טוב בסביבה". בנימין נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90




לימודים במאה שערים

הכומר ווייט הוא טיפוס, בזה אין בכלל ספק. הוא נולד בדרום–מזרח לונדון לאב פקיד ממשלתי ולאם אחות בבית חולים, משפחה מאוד דתית. בתחילת הדרך דווקא חשב להיות רופא והחל ללמוד רפואה. “התרגלתי להתעסק עם גופות מגיל צעיר", הוא מסביר. “הרי אנטומיה הכי טוב ללמוד על אנשים מתים".


אולם למרות המשיכה לחלוקים לבנים, די מהר הוא נשאב למחוזות הדת, ולא רק לנצרות אלא גם לחקר היהדות. פעם תיאר את עצמו כנוצרי בעל נטיות יהודיות. ווייט למד יהדות באוניברסיטת קיימברידג' ואת הדוקטורט עשה בתחילת שנות ה–90 באוניברסיטה העברית בירושלים - התמחה בתפקידה של ישראל בתיאולוגיה הנוצרית, בכתבי הבעל שם טוב ובתנועת ההשכלה.



“הצטרפתי, בין היתר, ללימודים בישיבה במאה שערים", הוא מספר. “הם קיבלו אותי מאוד יפה. אפילו בימים אלה אני מבלה הרבה זמן עם החבר החרדי שלי וקורא למורה מאותם ימים ‘הרבי'. חנא, מתי אנחנו הולכים לראות את הרבי?". חנא עדכן שלמחרת מתוכננת להם פגישה.



“כל המורשת שלי באה מכאן, מישראל", הכומר מדגיש. “אני אוהב את ירושלים, רואה אותה כבית שלי. אני מעדכן בפייסבוק ‘חזרנו לארץ המובטחת'".


רק שווייט הבהיר כבר בתחילת הדרך שאם הוא מגיע למזרח התיכון, הוא חייב להכיר גם את האסלאם. כששהה באזור יצר קשר עם יו"ר הרשות יאסר ערפאת.



באפריל 2002, בתחילת מבצע חומת מגן, השתלטו חמושים מגדודי חללי אל–אקצא על כנסיית המולד בבית לחם, אחד המקומות החשובים לנצרות. כ–200 איש, ביניהם 46 נזירים, נלקחו כבני ערובה. הוותיקן הביע אז חשש מאפשרות של הסלמת המצב, והכומר ווייט הוזעק מאנגליה, שם טופל במחלתו, כדי לסייע בניהול המו"מ.



הסכנה כבר לא הייתה זרה לו. ארבע שנים קודם לכן הכומר הגיע בפעם הראשונה לבגדד. החיים הובילו אותו לעמוד בראש סיינט ג'ורג', הכנסייה האנגליקנית היחידה בעיראק, שממוקמת ברחוב חיפה בעיר הבירה. “בקהילה שלנו היו 6,500 מאמינים, ובשלב מסוים התגוררו רבע מיליון נוצרים בעיראק", הוא מספר. “המספרים ירדו היום לכמעט אפס אחרי שדאעש התחיל לרדוף אחריהם. מאמינים נהרגו ומי שנותר בחיים העדיף לברוח. הכנסייה שלי עדיין פועלת על ידי מי שהיה עוזרי. יש שם כ–40 איש".



ווייט סיפר שבמשך הזמן גם לקח על עצמו לטפל בקהילה היהודית הקטנה בבגדד. “שישה יהודים נותרו, השגחתי עבורם גם על בית הקברות", הוא מספר. “אני עדיין בקשר, מתכנן להביא אותם לביקור בארץ. הם לא יעשו עלייה. יש שם ארבע נשים זקנות, שלא מתכוונות לעזוב את עיראק".



מה שלומם?
“אף אחד לא ממש יודע עליהם, הם שומרים על שקט, והנוצרים המעטים משגיחים עליהם. הנוצרים מאוד קרובים לקהילה היהודית. בשיא העימות שנאו בבגדד את ישראל, אבל לא את יהודי עיראק".



הכי רעים



ווייט הספיק לחיות בבגדד תחת משטרו של סדאם חוסיין. הוא יצר אפילו קשר טוב עם טארק עזיז, מי שהיה שר החוץ העיראקי ומקורב מאוד לרודן. עזיז, שנפטר בחודש יוני בשנה שעברה, היה נוצרי קתולי, אבל לדברי הכומר הקשר שלו לדת היה מקרי בהחלט.



“הוא היה רק על הנייר", הסביר. “הכרתי אותו היטב. לא עניין אותו שום דבר שקשור לנצרות. כשהוא נאסר על ידי כוחות הקואליציה והוחזק בכלא על ידי הממשלה העיראקית, נהגתי לבקר אותו בקביעות ועדיין הוא סירב להתחבר לדת. רק כשחלה באופן רציני, משפחתו התקשרה מירדן ואמרה ‘אבינו גוסס, האם תוכל לשחרר אותו?'. ניסיתי להפעיל את קשרי, אבל לא הצלחנו לשחרר אותו, אלא רק לארגן טיפול רפואי טוב יותר".



עזיז סבל בשנותיו האחרונות מדיכאון, מבעיות לב ומסוכרת. “התקשרו שוב מהמשפחה אחרי שנפטר ושאלו אם אוכל לסייע להעביר את גופתו לירדן, כדי שתיקבר שם", ווייט נזכר. “הצלחנו לסדר הכל, אבל בשדה התעופה בבגדד הגופה נחטפה. היינו צריכים לדבר שוב עם האנשים הרעים כדי שיעזרו לנו להשיב אותה, ואכן למחרת היא הוחזרה. עזיז נקבר בירדן".



"היה נוצרי על הנייר". טארק עזיז. צילום: רויטרס



הכרת הרבה חלאות במשך השנים.
“כן, פגשתי הרבה אנשים רעים בחיי. אספר לך מקרה. יום אחד איש הקשר שלי בעיראק צלצל ואמר ‘אנדרו, מתוכננת לך פגישה עם האנשים החשובים ביותר שפגשת בחייך'. שאלתי מי זה, הרי הייתי במשך כל היום עם טארק עזיז. הוא ענה ‘יותר חשוב ממנו'. אמרתי לו ‘זה בטח לא סדאם, הוא לא יפגוש אותי'. הוא אמר ‘עוד יותר חשוב'. מלמלתי ‘זה הבן שלו, נכון? עודאי או קוסאי?'. אמר ‘שניהם. הם הזמינו אותך לארוחת ערב'. אמרתי לו ‘אני לא הולך'. הוא ממש התחנן, ‘אם לא תלך הם יהרגו אותי ואת משפחתי'. לא הייתה לי ברירה וזה היה איום ונורא. זו הייתה המסיבה הגרועה ביותר שהייתי בה בחיי. להיות בחברת אנשים כל כך רעים, שאנסו והרסו נשים, אין בזה שום הנאה. זה היה במועדון שלהם שנקרא ‘מועדון הציד'. המקום הכי יוקרתי בעיראק. מי שהיה אז מישהו, הסתובב שם".



ווייט תמך בהפלת משטרו של סדאם חוסיין. יש תמונה באחד מספריו שבה הוא יושב בכיסא מפואר. “זה מצחיק, זה היה עוד בימים שסדאם הסתתר באדמה כשברח מכוחות הקואליציה", הוא מסביר, “וזה אני, יושב בכיסאו. החדר שלו הפך לכנסייה שלי והכס לכיסא. כיסא מאוד נוח, בטח הכי נוח שהיה לי אי פעם בכנסייה".



אלא שהיום, עשר שנים אחרי מותו של סדאם, ווייט כבר לא משוכנע שהמהפך השלטוני היה הדבר הנכון מבחינת המדינה המוכה. “אהיה כן איתך", הוא עצר לרגע. “הייתי בעד הפלת המשטר, אבל מתברר שטעיתי לחלוטין. אז היה הרבה יותר טוב. היית יכול ללכת ברחוב בחופשיות, הכנסיות לא היו צריכות לחיות בפחד. מאז שהכל השתנה המצב הפך להרבה יותר גרוע. אם סדאם היה נשאר, זה היה יותר טוב לעם העיראקי".



מה שעיניו של הכומר ווייט ראו במהלך השנים אף אדם לא אמור לראות. פצצות התפוצצו מחוץ לכנסייה, גופות באמצע הרחוב, כדורים שרקו לידו, וב–2004 הוא בעצמו נחטף. “נחטפתי אבל לא עוניתי", הוא מדגיש מיד. “נחטפתי על ידי אנשים רעים שאני לא יכול להגיד לך מי הם, כי לא השאירו אצלי כרטיסי ביקור. הם פשוט שמו אותי בחדר חשוך. מאיזושהי סיבה הם לא לקחו את הסלולרי שלי, אז בעזרת הפנס הצלחתי להסתכל מסביב, לראות מי נמצא איתי. היו שם אנשים בלי אצבעות בידיים וברגליים. אני חייב להגיד שמכל החוויות שעברתי בעיראק, זה היה היום היחיד שבו פחדתי. הייתי משוכנע שאני הבא בתור".



"לעם האמריקאי היה טוב יותר איתו". סדאם חוסיין. צילום: רויטרס



איך יצאת משם?
“שוחררתי אחרי יום. למזלי היו לי בחגורה 50 אלף דולר שניתנו לי כסיוע על ידי כנסייה מארצות הברית. פשוט שילמתי על השחרור".



הצלחת להבין את מקור הרוע של דאעש?


“כל הטרוריסטים משוכנעים שהם מכירים את אלוהים, אבל הם לא מבינים ולא אוהבים את אלוהים. הטרור תמיד מערב אנשים שאיבדו משהו. האנשים האלה היו בעבר נאמני סדאם, וכשכוחות הקואליציה נכנסו הם איבדו את הזכויות והחלו ליצור ארגוני טרור. אמרתי אז שהדרך היחידה לעצור אותם תהיה לקנות אותם. אז פשוט שילמו להם להיות בני עיראק, אלה שנלחמים במפגעים. כשכוחות הקואליציה עזבו, הזרמת הכסף נפסקה. הם שוב היו צריכים להוכיח שיש להם כוח, ואיך עושים את זה? מתחילים לפוצץ ולהרוג".



הכומר ווייט הפך לסדין האדום של דאעש. נוצרי, כופר, שהיה בקשר הדוק עם חוגי השלטון הנוכחי ואפילו האמריקאים העניקו לו משקל. הנשיא ג'ורג' בוש שלח לו מכתב הוקרה על פועלו למען הבראת עיראק. לכן הוצב על ראשו פרס כספי גדול, ובשיא המתח היו סביבו 35 שומרי ראש שניסו להבטיח את שלומו.


לפני שנתיים הארכיבישוף מקנטרברי ביקש ממנו לעזוב את התפקיד המסוכן, רצה להקדים את הכדור או הסכין. “אתה אף פעם לא מסיים את העבודה, לא מוותר", הכומר ווייט הדגיש. “האמונה שלי לא הועמדה במבחן. ואגיד דבר נוסף, שמעון פרס היה ידיד גדול, אהבתי אותו ולמדתי ממנו הרבה. אתה יודע איזו ראייה דתית הייתה בחזונו? לפעמים אתה צריך להיות נאיבי מאוד, אחרת לא תשיג דבר".



מחכה למשיח


נפגשנו באולם הפיס ארנה בירושלים, בכנס סוכות שערכה השגרירות הנוצרית הבינלאומית. היו שם 5,000 נוצרים אוהבי ישראל מ–90 מדינות. כנס שמתקיים כבר 37 שנים ונחשב לאירוע התמיכה הנוצרי הגדול ביותר בארץ.



בחדר האח"מים ווייט הבחין בכריס מיטצ'ל, כתב CBN, תחנת הטלוויזיה הנוצרית הגדולה בעולם. מיטצ'ל משמש כשליחה במזרח התיכון, סיפר שרק לפני מספר שבועות חזר מעיראק והודיע שהוא חייב לראיין את הכומר. ווייט אמר שאין בעיה, יקבעו מועד וישוחחו. בחור מאוד תקשורתי, מכיר היטב את המדיה. כתב לא מעט ספרים ופרסומים על חוויותיו בעורף האויב. “אמרתי היום בבוקר, בדברים שנשאתי בכנס, שהקטע הקשה בעיראק היה כשילדים נהרגו, והיו ימים שילדים מהקהילה נלקחו על ידי דאעש ונרצחו בדם קר", ווייט אמר וטון דיבורו הפך נוגה.



בחודשים האחרונים הכומר ווייט נמצא בעיצומה של פרשה שנויה במחלוקת. הוא הושעה על ידי חבר נאמנים של הקרן לסיוע ופיוס במזרח התיכון, שאותה הוא ייסד ומנהל. הקרן מסייעת לנוצרים ולמיעוטים שנרדפים על ידי דאעש בצפון עיראק ולאלפי הפליטים שהגיעו לירדן בגלל הקרבות. מדובר בעזרה הכוללת מזון, תרופות ומחסה.



אנשי הקרן הודיעו שווייט מושעה מפעילות משום שהמקרה שלו נמצא כעת בחקירה. פורסם שהוא ואיש העסקים היהודי–קנדי, סטיב ממן, העבירו כסף לדאעש כדי לשחרר נשים יזידיות ששימשו כשפחות מין. ההערכות הן ששחרור של כל אחת עלה בין 1,000 ל–3,000 דולר. ממן, יהודי חרדי ממונטריאול, סיפר בראיון לסוכנות ידיעות מרוקאית שהוא והכומר ווייט סייעו לשחרר 128 נשים ונערות, יזידיות ונוצריות, והמספר רק עולה. “עבדנו בהרמוניה מלאה למען ההצלחה", ממן סיפר בראיון. “הקשר ביני לבין ווייט נוצר על ידי אנשי האבטחה שמלווים את הכומר בשנים האחרונות".



אבל מבחינת לא מעט אנשים באנגליה, מדובר בחשד להעברת כסף לארגון טרור, ולא משנה הסיבה, לכן הנושא נמצא בבירור. בהודעה שפרסם חבר הנאמנים של הקרן נכתב: “בתקשורת הופיעו מספר ידיעות שקישרו בין הארגון של ממן והקרן לסיוע ופיוס, שווייט עומד בראשה. הקשר בין ממן לווייט הוא אישי, והקרן שלנו לא משתפת פעולה עם ארגונו של ממן בשום צורה".



ווייט לא אוהב לשמוע את הטענות שהופנו כלפיו. “השעו אותי כי אף קרן צדקה לא עושה עבודה כזו", הוא ירה. “אמרו שאני משלם כסף לטרוריסטים, אבל הנשים שוחררו בעזרת חבר יהודי חרדי מקנדה - ממן. הוא זה ששילם. אני רק סייעתי להוציא את הנשים. לא שחררנו את כולן, אבל שחררנו הרבה. מה שעשו להן היה איום ונורא. הפכו אותן לשפחות מין, ומי שלא הסכימה שמו אותה בכלוב ושרפו בחיים".



מי שעוד היה מעורב בעסקה הוא דאוד, בחור שהכומר ווייט מחשיב כאחד מששת בניו המאומצים. מדובר בצעירים עיראקים שהוא סייע להם לעזוב את המדינה המדממת. אחד מהם גר בקנדה, אחר בארצות הברית, שלושה מהם נשואים, שניים אבות לילדים.



כמה ימים אחרי שקיימנו את הראיון הכומר ווייט המריא לאנגליה כדי להיפגש עם אשתו קרוליין ועם שני בניו הביולוגיים, ג'ייקוב ויוסי, שגם הוא סטודנט באוניברסיטת קיימברידג'. מדי כמה חודשים ווייט מקפיד על ביקורי מולדת משפחתיים.



“מה שקורה כעת במוסול זה טוב", הוא אמר כששמע על החדשות האחרונות מעיראק. “יש שם 6,000 אנשי דאע"ש והם נמצאים במרכז העיר ולא בפרברים. צריכים להגיע למרכז כדי להכריע אותם. מקווה שזה מה שיקרה".



שאלתי אותו אם כאיש דת, אחרי כל מה שחווה בשנים האחרונות, לא נפגעה אצלו האופטימיות לתיקון העולם, שנראה לאחרונה כמקום מרושע ומחניק. “צריך להאמין בתקווה ואני מאמין, כמו שאני מאמין ומחכה לבואו של המשיח", הוא הסביר. “אבל גם כמו שההיסטוריון, פרופ' דוד פלוסר, אמר בזמנו, כשהמשיח יבוא נצטרך לשאול: האם זו הפעם הראשונה שלו כאן, או שזו כבר השנייה?".