בשנת 1985 עמד בחור בן 31 בראש משלחת סינית שהגיעה לעיירה מוסקטין באיווה כדי ללמוד על שיטות חקלאיות במטרה ליישם אותן במדינה הקומוניסטית. הצעיר, ששימש מנהל התאחדות הזנת החיות במחוז שיג'יאז'ואנג בחבל חביי, סייר בין חוות ומפעלים ואף צפה במשחק בייסבול, ובמשך שני לילות התאכסן בחווה של משפחת דוורצ'ק. "התפקיד שלי היה לתת לו ארוחת בוקר ומקום שקט כדי שיירגע ויחשוב, לתת לו את הזמן לחבר את המחשבות בשביל היום הבא", שחזרה אלינור דוורצ'ק את המפגש שלה עם האורח "הנאה". "היה נחמד מאוד לארח אותו. בכלל לא היו לו דרישות".

28 שנה לאחר מכן הפך אותו צעיר שאמרו עליו כי נועד לגדולות, שי ג'ינפינג, לנשיא החדש של סין, וגם כאשר התמנה למנהיג של אחת המעצמות העולות של העולם, עם כלכלה מתפתחת שמתחרה ישירות עם ארה"ב, הוא המשיך להודות שעדיין יש לו פינה חמה למדינה החקלאית במערב התיכון ולתושביה שפתחו בפניו את דלתותיהם.



ב־2012, כאשר הגיע לביקור רשמי בארה"ב, עדיין בתפקיד סגן נשיא סין, מצא זמן לעצור שוב במוסקטין, גם כדי להיפגש עם מכריו מימים עברו בארוחת ערב אינטימית בחווה של משפחת לאנדה, שגם אצלה התארח ב־1985. "אתם הייתם הקבוצה הראשונה של אמריקאים שאיתם עמדתי בקשר", אמר לאורחים. "עבורי, אתם אמריקה".

בין הנוכחים במפגש החברי היה מושל המדינה, טרי ברנסטד, שגם פגש לראשונה את שי בביקור הראשון. "אנחנו רואים בך חבר אמיתי של איווה", אמר ברנסטד, שארגן ארוחת ערב ממלכתית לנשיא המיועד של סין במהלך ביקורו החוזר באיווה והצטרף אליו לסיור חקלאי בחוות.

לפני כשבועיים הודיע הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ, כי ברנסטד, שמחזיק בשיא שנות הכהונה של מושל אמריקאי (21 שנים בשתי כהונות נפרדות) והיה מראשוני הבכירים הרפובליקנים שתמכו במועמדותו, הוא המועמד שלו לשמש השגריר הבא בסין. עבור השלטון בבייג'ינג, זו הייתה בשורה משמחת, ובמשרד החוץ מיהרו להכריז כי ברנסטד הוא "ידיד ותיק של העם הסיני".

אולם למרות האהדה שלה זוכה ברנסטד בבייג'ינג, נראה כי המשימה שלו - שצפויה להתחיל רק אחרי תהליך האישור הממושך בסנאט - תהיה לא פשוטה והוא יזדקק ללא מעט אקרובטיקה דיפלומטית כדי לפשר בין ידידיו הסינים לבין הבוס הבלתי צפוי שלו, שייכנס לבית הלבן ב־20 בינואר, ולמנוע הידרדרות ביחסים, שהשפעותיה עלולות להיות מורגשות בכל העולם.

יזדקק לאקרובטיקה דיפלומטית. ברנסטד. צילום: רויטרס

טראמפ לא הסתיר את עמדותיו התקיפות נגד המדינה הקומוניסטית במהלך הקמפיין, כאשר האשים את הסינים כי הם המציאו את עניין ההתחממות העולמית, ותקף אותם על הורדת ערך המטבע ועל הטלת מסים כבדים על סחורות אמריקאיות. מאז היבחרותו, ובמיוחד בשבועיים האחרונים, נראה כי טראמפ מאותת על כוונתו לשנות באופן מהותי את היחסים עם המעצמה האסייתית.

זה החל בשיחת הטלפון עם נשיאת טייוואן, טסאי אינג־וון, אשר הפרה מדיניות אמריקאית רשמית של 40 שנה שבמהלכן לא נוצר קשר ישיר בין הממשל בוושינגטון לבין ההנהגה בטייפה, ונמשך בראיון שהעניק השבוע לרשת פוקס ובו הבהיר כי אינו מבין מדוע צריכה ארה"ב להיות מחויבת למדיניות של "סין אחת", שאינה מכירה בהפרדה בין סין לבין טייוואן, גם אם אינה מכירה בדרישה הסינית לריבונות על טייוואן.

בבייג'ינג לא אהבו את ההתנהלות והזהירו כי המהלכים של טראמפ עלולים לגרום לפגיעה אנושה ביחסים בין המדינות. היומון "גלובל טיימס", שנחשב לשופר של המשטר הקומוניסטי, כינה את טראמפ "תינוק בכל הקשור לדיפלומטיה" ואיים כי "בייג'ינג עשויה לספק תמיכה, אפילו סיוע צבאי, לאויבותיה של אמריקה".

אולם היו פרשנים סינים שתהו אם לא מדובר בסך הכל בניסיון של איש העסקים, שכתב את רב המכר "האמנות שלי - איך לעשות עסקים", לגרום לוויתורים מצד סין בתחום הסחר. "אני חושב שזו יכולה להיות טכניקה של מו"מ כי הוא יודע שהסוגיה של טייוואן רגישה מאוד", אמר וו שינבו, מנהל המרכז ללימודים אמריקאיים באוניברסיטת פודן בשנחאי, לסוכנות הידיעות הצרפתית. "אנחנו צריכים לחכות עד שיושבע לתפקיד, ואז לבחון שוב את הפעולות המוחשיות שלו".

אויב משותף

האירועים האחרונים סיפקו תזכורת לכך שהאי הטייוואני הקטן ממלא תפקיד מרכזי ורגיש במיוחד במארג היחסים המורכבים בין ארה"ב לבין סין בשבעת העשורים האחרונים מאז תום מלחמת העולם השנייה.

באוקטובר 1949, אחרי כארבע שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם, הכריז מאו דזה־דונג על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין, בעוד הכוחות הלאומניים של הרפובליקה של סין בהנהגתו של צ'יאנג קאי־שק נמלטו לאי השכן. הממשל האמריקאי של הארי טרומן החליט כי הממשלה הגולה של צ'יאנג היא שתמשיך להיות הנציגה הלגיטימית של סין, והרפובליקה של סין גם המשיכה לשמש אחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון.

בשנים הבאות המשיכה ארה"ב לסייע באופן כלכלי לטייוואן, שהייתה מוכרת גם בשם "פורמוזה", והבטיחה כי תגן עליה מול כל ניסיון פלישה של סין. במקביל, מלחמת קוריאה הביאה לעימות צבאי ישיר בין כוחות אמריקאים לכוחות של סין העממית, ובמלחמת וייטנאם סייעו הסינים לכוחות של צפון וייטנאם.
במרץ 1969 פרץ עימות צבאי בין שתי המעצמות הקומוניסטיות - סין וברה"מ - שניהלו חילופי אש בגבול המשותף. כתוצאה מכך, הפכו הסובייטים בעיני הסינים לאויבים הראשונים במעלה, והם החלו להושיט יד לעבר ארה"ב, בבחינת "אויבו של אויבי הוא ידידי".

למזלם של הסינים, באותו זמן ישב בבית הלבן הנשיא ריצ'רד ניקסון. באוקטובר 1967, במהלך הקמפיין שלו לבחירות לנשיאות של 68', הוא פרסם מאמר בכתב העת "Foreign Affairs", שבו התייחס לחזון שלו לסיום מלחמת וייטנאם ואותת לבייג'ינג על נכונותו לשנות את הגישה כלפיה. "אנחנו פשוט לא יכולים להשאיר את סין לנצח מחוץ למשפחת האומות, שם היא תטפח את הפנטזיות שלה ואת השנאה שלה, ותאיים על שכנותיה", כתב. "אין סיבה לכך שבכוכב הלכת הקטן הזה, מיליארד מתושביו ימשיכו לחיות בבידוד מעורר זעם".

גם בפגישות שקיים מיד אחרי השבעתו בינואר 1969, הדגיש ניקסון כי "אנחנו לא רוצים 800 מיליון בני אדם שחיים בבידוד מכעיס. אנחנו רוצים קשר. אנחנו רוצים סין שתהיה חברה משתפת פעולה בקהילה הבינלאומית וחברה בקהילה הפסיפית".

בעקבות זאת, הנחה היועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, את משרדי החוץ וההגנה ואת סוכנות הביון להתחיל לבחון גישות שונות ליחסים אפשריים עם סין, תוך ניתוח כל הסוגיות שנמצאות על הפרק. במקביל החלו גישושים באמצעות נציגים בכירים מפקיסטן, מפולין, מרומניה ומצרפת, שהעבירו מסרים בין שתי המדינות.

דיפלומטיית הפינג פונג

אבל למפנה הגדול גרם ענף ספורט מפתיע ופופולרי מאוד בסין, וגם זה במקרה. בתחילת אפריל 1971, בעת שנערכה ביפן אליפות העולם בפינג פונג, פספס חבר הנבחרת האמריקאית גלן קוואן (19) את האוטובוס של קבוצתו וכדי להגיע לאולם התחרויות הוא עלה על אוטובוס אחר, שהתברר כשייך לנבחרת הסינית. במשך עשר דקות שררה דממה בתוך האוטובוס, וקוואן ושותפיו לנסיעה לא ידעו כיצד להתמודד עם המצב החריג, במיוחד לנוכח האיסור של הסינים לדבר עם האמריקאים.

לבסוף קיבל אלוף העולם, ז'ואנג זדונג, החלטה חסרת תקדים. "הבטתי עליו וחשבתי 'הוא לא אחד שקובע מדיניות לאומית, הוא רק אתלט, אמריקאי רגיל", שחזר ז'ואנג בשנת 2008. הוא קם ממקום מושבו בקצה האוטובוס וניגש לספורטאי האמריקאי והחל לשוחח איתו באמצעות מתורגמן, והשניים אפילו החליפו מתנות.

כאשר הגיע הסיפור לאוזניו של מאו, הוא מיהר להורות על הזמנת הנבחרת האמריקאית לביקור בסין. ב־10 באפריל נכנסה למדינה הקומוניסטית המשלחת האמריקאית שכללה תשעה שחקנים, ארבעה מנהלים, שתי בנות זוג וחמישה עיתונאים, ובמשך שבוע הם קיימו משחקי ראווה, סיירו ליד החומה הגדולה וצפו בהופעת בלט. "פתחתם פרק חדש ביחסים בין העמים", אמר להם ראש הממשלה צ'ו אן־לאי. "אני בטוח שההתחלה הזו ביחסים בהחלט תזכה לתמיכת הרוב בעמים שלנו".

לדיפלומטיית הפינג פונג הייתה הצלחה מיידית. עוד במהלך הביקור הודיע ניקסון כי החליט לאפשר לאזרחים סינים לקבל ויזה לארה"ב, להקל את השימוש הסיני בדולרים ולסיים חלק מהאמברגו הכלכלי על המדינה הקומוניסטית. הנשיא וקיסינג'ר הודו כי ההתקרבות לסין היא על חשבון טייוואן, אולם קיסינג'ר הבהיר כי "זה טרגי שזה קורה לצ'יאנג בשלהי חייו, אבל עלינו להתייחס לכך בקור רוח". על כך השיב ניקסון כי "עלינו לעשות את מה שטוב ביותר עבורנו".
שלושה חודשים לאחר מכן שוב נרשמה היסטוריה כאשר קיסינג'ר עצמו הגיע לביקור חשאי בסין - אחרי שנטען כי הוא חלה בביקור בפקיסטן - ונועד עם ראש הממשלה צ'ו. השניים סיכמו על הרצון לקדם את היחסים בין המדינות, גם אם הבכיר האמריקאי הבהיר כי הם לא מוכנים לוותר לחלוטין על חבריהם בטייוואן.

אחרי חזרתו של קיסינג'ר, חשף ניקסון את דבר הנסיעה הסודית והודיע כי הוא עצמו צפוי להגיע לביקור ממלכתי בסין. ההכרזה עוררה גלים בינלאומיים, והמרוויחה הגדולה הייתה סין, שהצליחה לגייס תמיכה בינלאומית ולסלק את טייוואן מהאו"ם ולקחת לעצמה כיסא רשמי במועצת הביטחון באוקטובר 1971.
בפברואר 1972 הגיע ניקסון לסין לביקור היסטורי שנמשך שבוע, במהלכו סייר ליד החומה הגדולה ונועד עם בכירי השלטון ובראשם היו"ר מאו. "ההיסטוריה איחדה בינינו", אמר הנשיא האמריקאי למנהיג הסיני. "השאלה היא אם אנחנו, כבעלי פילוסופיות שונות אבל עם הרגליים על הקרקע, וכמי שצמחו בקרב פשוטי העם, יכולים לגרום לפריצת דרך שתשרת לא רק את סין ואמריקה, אלא את כל העולם בשנים הבאות. זו הסיבה שאנחנו פה".

בהודעה המשותפת שפורסמה עם תום הביקור הסכימו המנהיגים להמשיך להתקדם לעבר נורמליזציה של היחסים הדיפלומטיים, לצמצם את הסיכונים לעימות צבאי ולקיים דיאלוג גם על הסוגיות השנויות במחלוקת.

בשאלת טייוואן, הדגישו הסינים כי מדובר בסוגיה "קריטית לבניית הנורמליזציה ביחסים", הכריזו כי "שחרור טייוואן הוא סוגיה פנימית של סין שבה אסור לאף מדינה אחרת להתערב", והזהירו כי "הממשלה הסינית מתנגדת נחרצות לפעולות כלשהן שנועדו ליצור 'סין אחת, טייוואן אחת', 'סין אחת, שתי ממשלות', 'שתי סין', 'טייוואן עצמאית' או לתמוך בעמדה ש'מעמדה של טייוואן עדיין צריך להיקבע". האמריקאים מצדם, הכירו בכך בעמדה שלפיה "יש סין אחת וטייוואן היא חלק מסין", וקראו ל"פתרון בדרכי שלום של שאלת טייוואן על ידי הסינים עצמם".

הביקור ההיסטורי של ניקסון לא הביא מיד לכינון יחסים מלאים בין שתי המדינות, אם כי עדיין נמשכו קשרים בדרג הגבוה ביותר כולל ביקור של הנשיא ג'רלד פורד ב־1975. רק ב־1 בינואר 1979, בזמן כהונתו של הנשיא ג'ימי קרטר, חנכו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים מלאים, וארה"ב ניתקה את קשריה הרשמיים עם טייוואן.

למרות זאת, הקונגרס העביר חוק שחייב את הממשל להמשיך לספק ציוד צבאי הגנתי שיאפשר לאי הקטן להגן על עצמו מול האיום של המעצמה מעבר למצרי טייוואן. עדות נוספת למחויבות האמריקאית להגן על טייוואן הגיעה ב־1996, כאשר הנשיא ביל קלינטון הורה לשלוח שתי נושאות מטוסים לאזור המצרים בתגובה לשיגורי טילים סיניים שנועדו לשלוח מסר הרתעתי לקראת הבחירות לנשיאות טייוואן.

עוינות ושיתוף פעולה

סוגיית טייוואן, כמו גם היחס הסיני לזכויות אדם ואזרח, המאבק על ההגמוניה הפוליטית והצבאית באסיה והפסיפיק, סוגיות מסחריות וכלכליות וההאשמות על פריצות של האקרים סינים למחשבים של חברות אמריקאיות, המשיכו להוות מקור למתיחות ביחסים בין וושינגטון לבין בייג'ינג, אולם שתי המדינות גם הצליחו להפגין יכולת לשתף פעולה. סין הסכימה לתמוך בסנקציות חריפות נגד בת בריתה, קוריאה הצפונית, בשל הניסויים הגרעיניים ושיגורי הטילים, ושתי המדינות הגיעו להסכם היסטורי על צמצום פליטת גזי החממה שהיווה צעד משמעותי לקראת אימוץ הסכם פריז בדיוק לפני שנה (שכעת נמצא תחת איום בשל הכרזת טראמפ כי יפרוש מהאמנה).

מעבר לכך, לקשר בין הכלכלה הסינית לאמריקאית יש יסודות עמוקים. לפי נתונים שפורסמו השבוע בסוכנות רויטרס, יותר מ־30 ממדינות ארה"ב מייצאות ביותר ממיליארד דולר לסין, ויש עסקאות בשווי כולל של יותר מ־500 מיליארד דולר של חברות אמריקאיות בסין. בין השאר, שליש מכלי הרכב של ג'נרל מוטורס נמכר בשנה שעברה בסין, וולמארט וסטארבקס פתחו מאות ואלפי חנויות של הרשתות שלהם ברחבי סין, וגם בואינג מתכננת להקים בסין מפעל שיסייע לספק לחברות התעופה המקומיות אלפי מטוסים חדישים בשני העשורים הקרובים.

כעת, יושבים המנכ"לים והנשיאים של כל אותן חברות שמושקעות בסין, כמו גם בכירי השלטון בבייג'ינג, ומנסים לפענח אם אירועי השבועות האחרונים מעידים על מה שצפוי להיות גם אחרי שטראמפ ייכנס לבית הלבן ב־20 בינואר. בעוד הנשיא הנבחר הקפיד לאורך הקמפיין להדגיש את רצונו בשיתוף פעולה עם רוסיה, והמינוי של רקס טילרסון למזכיר המדינה רק חיזק את המגמה הזו, הוא לא הסתיר את עמדותיו התקיפות כלפי סין, ומעשיו האחרונים מעידים כי לא היה מדובר רק בתעמולת בחירות.

אם הוא ימשיך בכך גם כאשר יישב בחדר הסגלגל (או בלשכתו במרומי מגדל טראמפ במנהטן), גם הנוכחות של ברנסטד בבייג'ינג תתקשה לאחות את הקרע שעלול להיווצר במרקם היחסים שנבנו מאז תקופתו של ניקסון. ההשלכות צפויות להיות מורגשות הרבה מעבר לקו וושינגטון־בייג'ינג, ולא נראה שזה יהפוך את אמריקה לנהדרת שוב, כפי שמבטיח טראמפ, אבל זה בהחלט עלול להפוך את העולם למקום פחות יציב ופחות בטוח.

hayim30@gmail.com