התוצאה: כיום מתגוררים בגרמניה כ־20 אלף ישראלים, רובם יושבים בברלין. התשוקה הישראלית לבירה הגרמנית היא מורכבת. מצד אחד, נופיה הם נוף ילדותם של יהודים רבים, והתגבשה בה הגות ציונית, ומנגד היא הייתה מקום מושבם של צוררי העם היהודי. ובכל זאת, ישראלים רבים כאמור בוחרים לחיות בה. “מעבר לסוגיית יוקר המחיה, אפילו יחסית לבירות אירופה אחרות, האווירה בברלין היא מאוד משוחררת ונינוחה”, מסביר פרופ’ גד יאיר מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שמאמר שכתב עם רעות מירום על ישראלים בגרמניה התפרסם לאחרונה בכתב העת “מגמות” שבהוצאת האוניברסיטה הפתוחה ומכון סאלד. “ברלין מושכת אליה הרבה ישראלים שמחפשים את היכולת להתנתק מכל לחץ. אמנים ישראלים מוצאים כאן הערכה גבוהה לאמנותם, שקשה למצוא בישראל”.
“רוב אלו שמגיעים להתגורר כאן מאוד רוצים להשתחרר מזה ולנטרל את הדעות הקדומות. הם כל הזמן מצהירים על כך. אבל בסופו של דבר, בין אם ירצו ובין אם לאו, השאלות ממשיכות ללוות אותם: כיצד זה היה יכול לקרות כאן? מה אפשר את זה? האם מה שהם רואים היום יכול להסביר את מה שהתרחש בין 1933 ל־1945? ישראלים עסוקים בפענוח של העניין הזה”.
“במידה רבה התרבות הגרמנית היא תמונת מראה לזו הישראלית. המקום שבו הטראומה הישראלית פועמת הכי חזק הוא המקום המעניין לבחון מי אנחנו בעצם. באמצעות מה שתופס את העין לישראלים אנחנו לומדים בעצם על הזהות שלנו ועל מה שחשוב לנו”.
מאמרם של פרופ’ יאיר ומירום מבוסס על מחקר שערך פרופ’ יאיר בשנים 2010־2014, ובו בדק את המבט הישראלי על התרבות הגרמנית וראיין 80 ישראלים שחיים בגרמניה ועוד 100 אנשים אחרים שענו על שאלון ברשת. רוב משתתפי המחקר הם ישראלים שחיים בברלין מעל חמש שנים. רובם חיים בזוגיות עם גרמני/ גרמנייה, כשליש מהם הורים לילדים וכשליש סטודנטים. רובם בעלי מקצועות חופשיים. שם המאמר המבוסס על המחקר, “סרט לבן, פדגוגיה שחורה: המבט הישראלי על דפוסי גידול הילדים בגרמניה”, קיבל השראה מיצירתו הקולנועית משנת 2009 של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה, “סרט לבן”, שעסקה באירועים שהתרחשו במשך שנה בכפר קטן בצפון גרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה וחשפה את השורשים החינוכיים שעמדו ביסוד האכזריות הגרמנית שנצפתה בשתי מלחמות העולם. “מדובר בפרקטיקות נוקשות של צייתנות, חוסר אמפתיה, פיקוח על דחפים, אימון לשליטה ברגשות וענישה אלימה”", מסביר פרופ' יאיר.
ובהגותם של אנשי חינוך גרמנים מן המאה ה־18. היסטוריונים ופסיכולוגים גרמנים מכנים זאת ‘פדגוגיה שחורה’ או ‘רעילה’. המחקר בן זמננו בפירוש מראה כי בגרמניה עדיין קיימת אחיזה לא מבוטלת במורשת הזאת”.
“רעות מירום, הכותבת השנייה של המאמר, שעובדת בגן ילדים בברלין, העידה שהייתה בהלם מכך שילדים בגן, גם בגילים שנה וחצי או שנתיים, קמים בשקט בסוף הארוחה, צועדים אל הגננת, מגישים לה מגדל של צלחת מקרמיקה, כוס וסכו”ם וניגשים לשטוף ידיים. הורים ישראלים היו גם המומים מכך שילדים בגילאי שלוש, ארבע וחמש יוצאים למחנות ביער לשבוע־שבועיים בלי ההורים ובכל מזג אוויר. גם אם הם עדיין מרטיבים, וגם כשמושלג”.
“הסמכות של הגננת אינה ניתנת לערעור. נדיר שלהורים יש מספר טלפון שלה, והם לא נתפסים כחלק מהמשוואה החינוכית. אם ההורים מאחרים להגיע עם ילדם לגן, הם ימתינו בחוץ גם בסופת שלג עד שהפעילות תסתיים. אם האיחור גדול, הם ישובו עם הילד הביתה. כל זאת כדי שלא להפריע לסדר של הפעילות בגן ולא להוציא את הילדים מריכוז”.
“נכון מאוד. ההורים צריכים ללמוד לשלוט בדאגות שלהם וללמוד להדחיק געגוע ואהבה. בגנים מסומן קו אדום על הרצפה, שאסור להם לעבור כשהם נפרדים מהילד. לא אחת הורים נדרשים לשלוח את הילד עם סכין לקמפינג כדי שילמד להשתמש בו ביער. באותה מידה אין מקום להתלונן על נדנדות לא בטיחותיות. הורים יינזפו אם יחליטו על דעת עצמם להעניק לילד יום חופש מהגן. כמו כן, ההורים והילדים מאומנים שלא לבכות. אין לזה מקום. שלל העדויות שלנו מדגים כי כבר מגיל ינקות התינוקות הגרמניים מאומנים שלא לבכות. בכי זוכה להתעלמות מצדם של ההורים. הוא נחשב התפרצות רגשית בלתי ראויה. כפי שהעידה אחת האמהות: יש נוהג שמיניקים כל שלוש שעות. התינוק בוכה או לא - זה לא משנה. בעדויות רבות חזר המשפט: ‘בכי זה אצל האוסלאנדרים (זרים), ילדי המהגרים’. ילדים גרמנים אינם בוכים, כמו שכלבים גרמניים לא נובחים”.
“אחת הגננות הישראליות שעובדות בגן בברלין סיפרה שהגננות מאוד מאופקות. הן אינן מרימות את הקול. מקפידות לשמור דיסטנס. הילדים אינם פונים לגננת בשמה הפרטי, אלא בשם משפחתה. היא מצדה יכולה ללטף ראש של ילד, אבל לא תחבק אותו”.
“המשמעת מועברת דרך ‘הסדר השקט’. כפי שהעידה אחת האמהות, זה מתחיל מגיל אפס. נדהמתי לראות ילדים בני שנה יושבים לארוחת בוקר של כחצי שעה בשקט. הרצפה נותרה כמעט נקייה. כשהבת שלי הזיזה צלחת, אמרו לה: ‘זה אסור’. כאשר שיחקה בהתלהבות עם ילד אחר והרימה את הקול, אמרו לה: ‘כאן לא צועקים’”.
“בהרבה מקרים כן. הציות לכללים והסדר ההיררכי נשמרים גם בבית. אחת המרואיינות סיפרה שבעלה הגרמני מקפיד על שקט מוחלט בשעת ארוחת הערב עם הילדות. פשוט דממה. הוא לא יכול לסבול טיפת רעש. הילדים מגיל צעיר לומדים לארגן את המערך הרגשי־גופני שלהם ולהתאימו לצורכי תרבות ואיפוק”.
מאמרם של פרופ’ יאיר ומירום מבוסס על ספרו של פרופ’ יאיר, “אהבה זה לא פרקטיש”, שיצא בשנת 2015 (הקיבוץ המאוחד) ומביא התייחסויות לתרבות הגרמנית הנוקשה שלא רק מתוך השדה החינוכי. לדברי פרופ’ יאיר, אחד הדברים שהדהימו ישראלים היה היכולת של גרמנים להפנות מבט. כמה מהם ציינו בפניו, למשל, שהם לא אחת החליקו בשלג, ואיש לא ניגש לעזור להם. לדבריו, חלקם ימשיכו לצעוד ברחוב מתוך מחשבה שזה עניינו של האדם, והם לא רוצים להביך אותו.
“ישראלים הופתעו מאוד מהיכולת של גרמנים לסיים קשר בלי שיחת פרידה”, מספר פרופ’ יאיר. “פשוט להיעלם ולהתנתק. וזה הולך גם יותר עמוק, אל חיי המין. הישראלים שהתראיינו טענו שלבני הזוג שלהם יכולת להיות לא רגשיים בזמן הפעילות המינית. כלומר, גם הפעילות המינית היא נשלטת. אם הגרמני רוצה לאבד שליטה, זה במסיבות טכנו וסמים, שמתקיימות הרבה פעמים במרתפים. המקלחות בחדרי הכושר ובבריכות והסאונות הן משותפות לגברים ולנשים. השליטה היא גם בגירוי המיני. המין הוא דבר מעניין, אבל בזמן ובמקום הנכון. אין קשר בין מין לבין חדר כושר”.
“בני הזוג הגרמנים נתפסים כמנומסים, מתחשבים, נותנים ספייס ומאורגנים על עצמם. זה קוסם להרבה ישראלים וישראליות. אגב, יש ישראלים ממוצא יקי שמבינים את עצמם באמצעות המחקר”.
“יכול להיות שהממצאים שמעלים הישראלים הם מוקצנים. עם זאת, הממצאים אינם יש מאין. הם קולעים לנתונים ממחקרים ומסקרים משווים, שמצביעים על דפוסים שמזהים המשכיות תרבותית. כך, למשל, למרות החקיקה שהתקבלה בגרמניה בשנת 2000, האוסרת על הכאת ילדים בידי הוריהם, סקר שנערך ב־2012 הראה כי 40% מהגרמנים מכים את ילדיהם באחוריהם ו־10% סוטרים להם. מחקר שהשווה בין חמש מדינות במערב אירופה הראה כי שליש מההורים בגרמניה אינם יכולים להעלות על דעתם שיטת חינוך שאינה כוללת ענישה פיזית. כמו כן, שליש מההורים דיווחו שחוו אלימות קשה מצד בני זוגם”.
“הרבה ישראלים במהלך הראיונות אמרו לי: ‘מכיוון שגרמנים לא מסוגלים להיות מחוברים רגשית, עכשיו הבנתי איך קרתה שואה’. ישראלים רבים עושים קישור ישיר וקפיצות חדות. חלק מהמרואיינים טענו שמה שהיה יכול לחזור. אחת מהן אמרה לי: ‘הם אוגרים הכל מבפנים ופעם ב־200 שנה הם מתפוצצים’. אבל צריך לזכור שגרמניה בת ימינו הצליחה להיות חברה שוחרת שלום. אין מלחמות, הצבא הוא וולונטרי, יש דגש על ערכים של צדק ושוויון. בצד זה אני מזהה גם כיום המשכיות של ההגות הגרמנית, המבדילה בין הסדר האלוהי הטוב, שחובה לציית לו, לבין הרגשות, שהם נוכחותו של השטן במציאות, ושל הנטייה של הגרמנים לנוקשות וצייתנות גבוהה לכללים ולסדר. כמה שהגרמנים מנסים לשנות מהיסוד את התרבות שלהם, תרבות היא דבר מאוד חזק, והיא חומקת פנימה באלף ואחת צורות”.
“הטרור האסלאמי סותר את התפיסה הגרמנית, שלא יכולה לשאת בלגן. המהגרים המוסלמים שתוקפים מינית, נתפסים כמי שאינם שולטים בדחפים שלהם וכמי שמפרים את הסדר. להערכתי, אנגלה מרקל, שנתנה למוסלמים להיכנס לגרמניה, תיפול ביום שהגרמנים יחושו שהבלגן כבר בלתי נסבל”.
התרעות פיקוד העורף