זיידן, לוחם בצבא עיראק שנפצע באורח קשה בקרב מול דאעש בשכונת חי אל־ערבי שבמזרח מוסול, מסיים את סיפורו בחיוך מלא סיפוק. הוא מראה לי תמונה של האיש שאותו הרג. זקן עבות שחור מבצבץ תחת גולגולתו המנותצת. לאחר מכן הוא מראה לי תמונה של דרכון רוסי שנמצא על הגופה.
"הוא בטח היה צ'צ'ני", אני אומר, "רוב אזרחי רוסיה בשורות דאעש הם לא רוסים, אלא מהקווקז".
"הוא רוסי", זיידן מתעקש. "הוא דיבר רוסית", אני מתחיל לומר, אבל מבין שאין בשביל מה לטרוח.
כוחות המשטר החלו להתפרס בשכונות מזרח מוסול, ולוחמי דאעש נסוגו כדי לתכנן את מאבקם האחרון בסמטאות הצרות של מערב העיר. חי אל־ערבי הפכה לכאוס אחד גדול. המכתשים הענקיים שנוצרו בהפצצות התמלאו במי גשמים, ותוצאות ההפצצות האוויריות הן דרך טובה להזכיר לאדם את ממדיו הצנועים אל מול כוח ההרס העצום, ואת העובדה שאם השם שלך רשום על הפצצה, לא תוכל לברוח.
הקרב על חי אל־ערבי נוהל רחוב אחר רחוב, בית אחר בית. ברחוב עוד נותרו שלדי מכוניות התופת שחסמו את הכבישים. גם האנשים ברחוב נותרו המומים. יש להם דרך מיוחדת להביט בך - מבט ישיר, תקיף. לא מבט עוין ולא מבט ידידותי. כאילו הם מנסים לשאול אותך שאלה אבל פשוט לא מוצאים את המילים.
הוא חייך בעצבנות וצעק: "רגל! רגל!". ושם היא הייתה - רגל שחורה וחרוכה. רגל של בן אדם. ככל הנראה רגלו של האיש שנהג במכונית התופת אל תוך שיירת הצבא העיראקי. אף אחד לא טרח לפנות אותה. "יש לך פייסבוק?", הצעיר שאל בעודו מתרחק מאיתנו. "לי יש", המשיך. "קוראים לי LOVE YOUR SMILE".
מזרח העיר מחולק כעת בין שלושה כוחות - הצבא העיראקי, המשטרה הפדרלית והכוחות למבצעים מיוחדים (ISOF), שהוקמו ואומנו על ידי האמריקאים. הממשל העיראקי אומנם לא מפרסם נתונים רשמיים, אך לפי הערכות ה־ISOF ספגו את מספר האבידות הגדול ביותר במערכה לכיבוש מזרח העיר.
ניתן לראות את נוכחות יחידות ההתגייסות העממית בעיר. אף על פי שהכוחות המדוברים לא מגיעים מהמיליציות הנתמכות על ידי איראן, הנוכחות השיעית אכן משמעותית. הקבוצה הראשונה שבה אנחנו מבחינים מורכבת מאנשי המיעוט השבאקי - קבוצה אתנית שיעית ברובה המגיעה ממחוז נינווה, שאליו משתייכת העיר מוסול. הם שייכים לכוחות המישור של נינווה ומוצבים 13 ק"מ מזרחית לעיר מוסול, באזור בארד'אללא. הבסיס שלהם נמצא כמה מאות מטרים ממתקן של הכוחות המיוחדים האמריקאיים.
מעניין לראות איך ממשלת עיראק, המליציות השיעיות שלה והאיראנים, שתומכים בשבטים, נמצאים עכשיו באותו עסק. הם ודאי מודעים לשיעור שקיבלו האמריקאים בזמנו - הנאמנות של השבטים תלויה בכסף ובמשאבים ותימשך ככל הנראה כל עוד אלו מסופקים. או כמו שאמר פעם איש ציבור ישראלי שמכיר את הדינמיקה - "השבטים הבדואים הם לא למכירה. ממש לא. לעומת זאת, הם תמיד ניתנים להשכרה".
ערב אחד, בדרכנו החוצה מהעיר, נתקלנו בשיירה של משוריינים ותותחים אמריקאיים שניסו למצוא את דרכם אל הכביש המוביל לעיר ארביל. השיירה אורגנה על ידי אחת היחידות ההיסטוריות והמדוברות ביותר בצבא ארה"ב - השם לא חשוב כרגע. ניסינו לדבר עם הקצינים שבראש השיירה העצורה, מצפים שיאמרו לנו להסתלק. להפתעתנו, הקצינים בירכו אותנו בחום לשלום ושאלו אם אנחנו דוברים ערבית. אמרנו שכן, והם הוסיפו, "נהדר, אז אולי תוכלו לעזור לנו?".
המלחמה על עתיד השליטה באזור מתרחשת בין הריסות המבנים הישנים, ומוסול כרגע היא אחד המוקדים המרכזיים. עוד שפיכות דמים רבה עתידה לבוא. דאע"ש יוצאו בכוח אל מחוץ למערב מוסול. באשר למה שיגיע בהמשך, הרבה מכך תלוי בשאלה אם המערב יצליח סוף־סוף להבין את מפת המזרח התיכון.
התרעות פיקוד העורף