כלוחם וכמפקד שגדל והתחנך בחטיבת גולני, שאיבדה מטובי בניה, כאב האובדן מלווה אותך לכל אורך שירותך. זה עובד בניגוד לחוקי הטבע: זה פצע פתוח, מדמם תמידית, ואינו מחליש את הגוף. לעתים אפילו מחזק אותו.
עבורי, יום הזיכרון זה סמ"ר סייף ביסאן, שנהרג ממארב מחבלים כשהפלגה שלי באגוז נכנסה למבצע ברצועת עזה. יום הזיכרון הוא עופרת יצוקה, שם סרן עומר רובינוביץ', מפקד צוות בפלגה שלי, נהרג בהיתקלות עם מחבל מטווח קצר בלחימה בתוך השטח הבנוי.
יום הזיכרון בשבילי זה להגיע לטקס בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה, שם גדלתי והתחנכתי, ולזכור את מיטב בוגרי הפנימייה שנפלו חלל במערכות ישראל. יום הזיכרון בשבילי זה סמל עומרי לוי, לוחם בגדוד 12 שנרצח בפיגוע נתעב בבאר שבע.
יום הזיכרון שלי זה להגיע לחדרה, לביתם של רבקה ודוד, הוריו של סא"ל אמיר מיטל, מג"ד 12 שנפל במבצע כחול וחום, ושם לראות ולשמוע את אחיו לנשק, שגם אחרי כמעט 30 שנה מגיעים לחבק את ההורים.
התרעות פיקוד העורף