"זירת הקרב אסיה", זה היה השם שניתן לקרב האגרוף המסקרן שהתנהל ביום שבת שעבר במומביי, בין שניים מהמתאגרפים הבולטים ביותר של היבשת. מצד אחד היה ויג'נדר סינג בן ה־31 מהודו, המחזיק בחגורה של אלוף אסיה והפסיפיק במשקל סופר בינוני מטעם הארגון העולמי לאגרוף (WBO). יריבו היה זולפיקר מאימאיטיאלי בן ה־23 מסין, בעל החגורה של האלוף האוריינטלי במשקל סופר בינוני מטעם הארגון.

בימים שלפני הקרב מלחמת המילים צברה תאוצה. "אנסה לסיים את הקרב מוקדם ככל האפשר, אבל אי אפשר לצפות את הסינים", אמר המתאגרף ההודי. "מוצרים סינים לא ידועים ככאלה ששורדים לאורך זמן". "אני אראה לוויג'נדר ממה עשויים הסינים, כפי שהראינו שוב ושוב להודו מה סין מסוגלת לעשות. הגיע הזמן שהוא ילמד לקח", ענה יריבו הסיני. "אני מגיע אליך הביתה, ויג'נדר, ואני אקח את החגורה שלך עם שלי. אני אפיל אותך בסיבובים הראשונים".
מאחר ששני המתאגרפים היו בלתי מנוצחים בקריירה המקצוענית שלהם - סינג החזיק ברקורד של שמונה ניצחונות בהם שבעה בנוקאאוט, בעוד ליריבו הסיני היה רקורד של שוויון אחד ושמונה ניצחונות, בהם חמישה בנוקאאוט - ההתרברבויות ההדדיות שלהם היו מובנות וכך גם הציפיות הגבוהות לקרב איכותי שלא יוכרע בקלות.



אבל קשה היה להפריד בין המתח שהתגבש על מזרן האגרוף לבין המתח הממשי ששתי המדינות של היריבים נתונות בו בשבועות האחרונים. פרויקט סיני לסלילת כביש במישור דוקלם (דונגלנג לפי הסינים) שבהרי ההימלאיה, שם נמצא הגבול הבלתי מסומן בין סין לבין בהוטן, הממלכה הקטנה שהיא בת ברית קרובה של הודו השכנה, הוביל לשליחתם של חיילים הודים לאזור. הסינים האשימו את ההודים בחדירה בלתי חוקית, ומאז מבוצרים שני הצדדים בעמדותיהם ועל אף ניסיונות דיפלומטיים להרגיע את המתיחות, נשמעים לא מעט איומים באוויר, בעיקר מהצד הסיני.

בהתאם לציפיות המוקדמות, הקרב בין שני המתאגרפים אכן היה צמוד עד הרגע האחרון. שניהם נותרו על הרגליים עד תום הסיבוב העשירי והאחרון, ובסופו של דבר היה זה סינג שהוכרז מנצח, לפי החלטה פה אחד של שלושת השופטים, אם כי בפער זעום על מאימאיטיאלי. אחרי שסינג קיבל את שתי החגורות, הוא הפתיע את כולם כאשר הכריז במיקרופון כי הוא מוכן להשיב את החגורה של התואר האוריינטלי ליריבו הסיני. "אני לא רוצה את התואר הזה ואחזיר אותו לזולפיקאר", אמר. "אני לא רוצה מתיחות בגבול. זה מסר חשוב של שלום". החגורה נותרה בסופו של דבר אצל סינג, שקיבל בתמורה ממאימאיטיאלי את כובעו לאות כבוד בשל הצעתו, אבל גם המחווה הספורטיבית הנדירה לא סייעה להגשים את משאלתו של המתאגרף ההודי ולסיים את המשבר.

גבולות האיפוק

באופן טבעי, תשומת הלב הבינלאומית הופנתה גם השבוע למשבר המסלים בחצי האי הקוריאני בין קוריאה הצפונית לבין ארצות הברית. השבוע עלה המשבר מדרגה נוספת, או אפילו קפץ קומה, עם ההסלמה של הסנקציות במועצת הביטחון, בשל המשך ניסויי הטילים הצפון קוריאניים. מול ההתבטאות הדרמטית של הנשיא דונלד טראמפ כי פיונגיאנג "תעמוד בפני אש וזעם כפי שהעולם לא ראה אי־פעם", עלה האיום הצפון קוריאני לשגר טילים לעבר הטריטוריה האמריקאית של האי גואם, שם שוכן בסיס אווירי של מפציצים גרעיניים.

עבור סין האירועים בחצי האי הקוריאני מהווים מקור משמעותי לדאגה. סין, שהיא פחות או יותר הנתיב היחיד מהמדינה המסוגרת לעבר העולם החיצון, יודעת שכל הסלמה, בייחוד על אף שסין תמכה בהחרפת הסנקציות הכלכליות והבטיחה כי תיישם אותן במלואן, עדיין יש לא מעט שמטילים ספק אם אכן כך יהיה בפועל, בשל החשש הסיני מפגיעה אנושה מדי שתביא את קים ג'ונג־און ואנשיו למצב של "תמות נפשי עם פלישתים" ושיישרף העולם.



באופן טבעי מערכת השיקולים הבלתי רציונלית (באופן זה או אחר) של המשטר בפיונגיאנג, וגם האופי הבלתי צפוי של הנשיא האמריקאי שיושב בבית הלבן (או באתר כלשהו של מותג טראמפ) רק הופכים את ההתרחשויות בחצי האי הקוריאני למסוכנות יותר. לכן הן גם זוכות לכותרות גדולות יותר בכלי התקשורת ברחבי העולם. אבל במקביל בצד השני של סין מתנהל בשבועות האחרונים משבר נוסף - מתוקשר פחות - שמציב שתי מעצמות גרעיניות זו מול זו ומשלב לא מעט איומים, שגם עלולים להפוך להתנגשות שתאיים על שלום העולם.

הכל החל בסוף יוני, כאשר משרד החוץ של בהוטן פרסם מחאה דיפלומטית, אחרי שהתברר כי הסינים החלו בעבודות של סלילת כבישים באזור דוקלם. לטענת הרשויות בממלכה הקטנה מדובר בהפרה של הסכמים בין הצדדים, שאוסרים על פגיעה בסטטוס קוו עד שייקבע קו הגבול המדויק.

מי שלא הייתה יכולה לשבת בשקט לנוכח ההתרחשויות הייתה הודו. אזור דוקלם קרוב מאוד למעבר סיליגורי הצר, שמחבר את המדינות הצפון מזרחיות של הודו עם שאר שטחה של המדינה. כל התקרבות של סין למקום תאפשר לה לסגור את המעבר בזמן עימות. נוסף לכך, בהוטן הקטנה, שבמשך שנים הייתה מנותקת מהעולם החיצון, תלויה בהודו על מנת להגן על ריבונותה. מלבד הודעה רשמית של משרד החוץ ההודי שגינה את סין על הפרת הסטטוס קוו, נשלח לאזור כוח צבאי של עשרות חיילים על מנת להפסיק את עבודות הסלילה.

כעת הגיע תורן של הרשויות בבייג'ינג להביע את מורת רוחן. משרד החוץ דרש כי ההודים יסיגו מיד את כוחותיהם מהשטח שאותו הסינים רואים כשייך להם. כמו כן, בחודש שעבר ביצעו הסינים תמרונים באש חיה באזור צ'נגהאי־טיבט, לא הרחק מאזור המחלוקת. כיום נמצאים 3,000 חיילים באזור (מול 3,000 חיילים בצד ההודי של הגבול).

על אף שהצדדים ניהלו מהלכים דיפלומטיים הרחק מאור הזרקורים, כולל הצעות שונות לנסיגה, בינתיים לא חל שום שינוי, ושתי היריבות עדיין עומדות זו מול זו. סגן ראש המשלחת הסינית בשגרירות בדלהי, ליו ג'ינסונג, טען בשבוע שעבר כי ההודים אומנם צמצמו את כוחותיהם לכ־40 חיילים, אחרי שהמספר עמד על כ־400 חיילים בשבועות האחרונים, אבל זה עדיין לא מספק את הסינים. "המספר חשוב, אבל חשוב יותר שהם בתוך שטח סיני", אמר לאתר The Wire. "אפילו אם יש חייל הודי אחד בדוקלם, זו הפרה של הריבונות הסינית ומשהו שלא ניתן לסבול".

השבוע המשיך משרד החוץ הסיני להבהיר כי סין לא תתפשר בשום אופן על שטחה הריבוני, כאשר התקשורת הרשמית הסלימה את הטון. "אם ממשלתו של נרנדרה מודי ממשיכה להתעלם מהאזהרה שמגיעה ממצב שיוצא מכלל שליטה, צעדי התגובה מצד סין יהיה בלתי נמנעים", נכתב ביומון "גלובל טיימס".
"עד כה הכוחות המזוינים הסיניים גילו רצון טוב מרבי ואיפוק. אבל לאיפוק יש גבולות, ובכל יום שחולף הוא הולך ואוזל", הוסיפה סוכנות הידיעות הרשמית שינחואה. "אסור להודו לזלזל בסין. צבא השחרור העממי נבנה כדי להגן על שלום ולהגן על הריבונות הלאומית, הביטחון והאינטרסים להתפתחות. בסופו של דבר, סין תעשה מה שנדרש כדי להגן על האינטרסים שלה. הודו חייבת להיפטר מכל האשליות ולהימנע מהשלכות הרסניות".



בהודו בינתיים ממשיכים לשלוח מסרים של שלום, ושרת החוץ, סושמה סווראג', אמרה לחברי הפרלמנט כי "מלחמה אינה פתרון לשום דבר. אפילו אחרי מלחמה צריך להתקיים דיאלוג. לכן צריך לקיים דיאלוג בלי מלחמה. סבלנות, בקרה על תגובות ודיפלומטיה יכולות לפתור בעיות". אבל מעבר לכך, בדלהי עדיין לא הביעו נכונות לנסיגה למצב שלפני פרוץ המשבר הנוכחי.

בתחילת החודש הבא יארח נשיא סין, שי ג'ינפינג, את פסגת מנהיגי מדינות הבריקס (BRICS) - חמש הכלכלות הצומחות המובילות בעולם (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה), שאליה יגיע גם ראש הממשלה ההודי. אם המשבר לא ייפתר, הוא צפוי לעמוד ברקע הדיונים ובמיוחד בפגישה בין שני מנהיגי המדינות. אולם אם מודי ושי לא יצליחו גם הם למצוא פתרון, המתיחות עלולה להחריף ולהגביר את הסיכון להתקלחות פתאומית.

הזיכרונות של 1962

הגבול בין הודו לבין סין מתפרש על פני 3,500 קילומטר וכולל מספר אזורים שעדיין נמצאים במחלוקת בין המדינות. אחד מהם הוא אזור אקסאי צ'ין, שנמצא מערבית לחבל שינג'יאנג שבמערב סין. כיום הוא נשלט על ידי סין, אולם ההודים טוענים כי האזור מהווה חלק ממדינת ג'אמו וקשמיר. האזור השני נמצא במדינת ארונצ'אל פרדש, אך הסינים טוענים לבעלות על האזור שאותו הם מכנים דרום טיבט.

ב־20 באוקטובר 1962, אחרי סדרת התנגשויות בגבול, המחלוקת בין המדינות הביאה למלחמה ישירה. הצבא הסיני תקף במפתיע עמדות הודיות מעבר לקו מקמהון, שהגדיר את הגבול באזור ארונצ'אל פרדש. במקביל בוצעה מתקפה גם באזור אקסאי צ'ין. למוחרת הרגו ההודים כ־200 חיילים סינים בהתקפת מרגמות.

הקרבות נמשכו חודש שלם, ובמהלכם נהרגו יותר מ־1,300 הודים ולמעלה מ־700 סינים, עד שב־21 בנובמבר הכריזו הסינים על הפסקת אש כשהם מחזיקים בשני האזורים השנויים במחלוקת. אקסאי צ'ין נותר תחת שליטה סינית, אולם באזור ארונצ'אל פרדש נסוגו הכוחות של הצבא העממי חזרה לעמדות של טרום המלחמה.



כעת בתקשורת הסינית לא מהססים להזכיר להודו את התבוסה של 1962. "ממשלתו של ג'ווהרלל נהרו באותה תקופה האמינה באופן ברור שסין לא תגיב", נכתב ביומון "גלובל טיימס" השבוע. "ממשלתו של נהרו העריכה באופן שגוי את הנחישות של הממשלה הסינית להגיב על השלמות הטריטוריאלית של סין, אפילו כאשר המדינה נמצאת בפני בעיות פנימיות ודיפלומטיות. 55 שנה חלפו, אבל הממשלה ההודית נאיבית כפי שתמיד הייתה. הלקחים של מלחמת 1962 נשכחו כעבור חצי מאה. בדרך כלל אף ממשלה לא מעיזה להרגיז שכנה עוצמתית".

בעיצומה של מלחמת 1962 פנה נהרו לנשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, וביקש ממנו סיוע במטוסי קרב על מנת לעצור את הפשיטה הסינית, אולם הסיום המהיר של הלחימה לא אפשר לממשל האמריקאי לקבל החלטה אם להיענות לתחינות ההודיות. עם זאת, ממשל קנדי פעל בזירה נוספת כאשר הצליח לשכנע את השלטון בפקיסטן לא לנצל את המצב הרגיש של ההודים על מנת להשתלט מחדש על אזור קשמיר השנוי במחלוקת.

במצב רגיל, משבר בין סין לבין הודו היה יכול להוביל לניסיון אמריקאי לקיים מאמצים דיפלומטיים שירגיעו את המצב. אבל אנחנו חיים בעולם שבו מי שמוביל את הממשל בוושינגטון הוא אדם בלתי צפוי שמנסה לצמצם את מעורבותה של ארצות הברית במשברים מסביב לעולם, ואף עיקר באופן משמעותי את כוחה של מחלקת המדינה, ולכן קשה לראות את האמריקאים ממלאים תפקיד במשבר הנוכחי. על כן, התקווה היא ששי ומודי הם שיידעו כיצד למנוע מהרטוריקה המסוכנת להפוך ברגע אחד לאלימות בשטח.