דונלד טראמפ לא המציא את המונח ״אלט־רייט״ – הניסיון לאחד תחת הגדרה אחת את הימין הקיצוני. טראמפ גם לא המציא את המונח ״אלט־לפט״ – הניסיון לאחד תחת הגדרה אחת את השמאל הקיצוני. טראמפ אינו היחיד שטוען שאינו יודע מהו בדיוק האלט־רייט, כפי שהסביר במסיבת העיתונאים הדרמטית שלו בשבוע שעבר. ובדומה לו יש גם מי שיטען שאינו יודע מהו בדיוק ה״אלט־לפט״. כך, משום ששני ה״אלטים״ – אלט הוא קיצור של המילה אלטרנטיב - הללו הם בעיני המתבונן.
ובמילים אחרות: בעיניו של מי שנמצא בשמאל, חלק ניכר מהימין הוא אלט־רייט (כלומר, גזעני, קיצוני, לא מוסרי). בעיני מי שנמצא בימין, חלק גדול מהשמאל הוא אלט־לפט (כלומר, קיצוני, אנרכיסטי, לא פטריוטי).
ואומנם טראמפ לא היה הראשון לזהות, אך אין זה אומר שזיהה לא נכון: ההקצנה של השיח הפוליטי האמריקאי, עלייתן של קבוצות שוליים, הבולטות של פעילים זועמים, לעומתיים, לעתים אלימים, אינה ייחודית לימין. יש בימין קבוצות כאלה, ויש גם בשמאל. בימין התייצבו הקבוצות הללו לצדו של טראמפ והתנגחו בממסד המפלגתי הוותיק והשמרני. בשמאל ניכרו הקבוצות הללו בקרב תומכיו של הסנטור ברני סנדרס והפגינו תיעוב לא רק כלפי טראמפ, אלא לעתים קרובות גם כלפי המועמדת של מפלגתם, הילרי קלינטון.
ג׳יימס וולקוט הקדיש מאמר נרחב לאלט־לפט במגזין "ואניטי פייר" – הנוטה שמאלה - כבר בחודש מרץ. על הימין הקיצוני כתב שהוא ״חזק, אכזרי, רווי אידיאולוגיה ניאו־נאצית, תיאוריות של עליונות לבנה, שנאת נשים״. את האלט־לפט, כתב וולקוט, לא צריך להשוות לקבוצות המתועבות הללו. ומצד שני, לא צריך להכחיש את קיומו ולטשטש את חסרונותיו. אחד העיקריים שבהם, כך טען, הוא נטייתו ״לעוות את המציאות״. מדובר בשמאל טהרני, מחנאי, חסר
יכולת לקבל מציאות מורכבת או להתפשר עם מציאות מורכבת.
אבל בשמאל אין הסכמה על קיומה של תנועה הזכאית לתואר ״אלט־לפט״. שרה ג׳ונס כתבה ב"ניו ריפבליק", גם הוא מגזין שמאלי, ש״אין דבר כזה״. על וולקוט אמרה שהוא מבלבל חוסר נימוס – לא כל השמאל מוכן להיות מנומס – עם קיצונות גזענית ואלימה. בעצם, היא טענה כלפיו את מה שרבים טוענים כעת כלפי הנשיא טראמפ: שעצם הניסיון להשוות בין קיצונים מימין לקיצונים משמאל הוא מעשה פסול מוסרית, משום שאין מקום להשוואה כזו. ״המטרה כאן היא ליצור השוואה שקרית בין קבוצות בקצוות הימני והשמאלי״, טענה אמה גריי אליס במגזין (כן, שמאלי) ״ויירד״.
אבל התחזקותן של קבוצות שמאל אלימות אינה אשליה. נוכחותם בשרלוטסוויל של פעילי שמאל חמושים באלות, מכוסי פנים, שוחרי מהלומות, אינה אשליה. הבחירה בטראמפ לנשיא הביאה חלק מראשי קבוצות השמאל למסקנה שרק בכוח אפשר יהיה למנוע מאמריקה לנוע לכיוון בלתי רצוי, מסוכן, פסול מוסרית. חמושים בכלי מלחמה – במקרה הטוב מגאפונים שמטרתם להשתיק, במקרה הרע אגרופנים שמטרתם לשתק – הם יוצאים לקרב הפוליטי.
פרסום לא רע
הקבוצה השמאלנית שבלטה באירועי שרלוטסוויל מכנה את עצמה ״אנטיפה״ (Antifa), קיצור של ״אנטי־פאשיסט״. כלומר, זו קבוצה שקמה במובחן כדי להילחם במה שנראה בעיני חבריה כהתעצמות של תופעות פאשיסטיות באמריקה. חבריה נוטים לחשוב שהם ממשיכיהם של אנשי השמאל המיליטנטי שיצאו לרחובות כדי להחליף מהלומות עם פאשיסטים בגרמניה, בספרד ובאיטליה בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. הם נוטים לזהות את עצמם עם הקבוצות שהתעמתו עם גלוחי הראש בבריטניה בשנות ה־80. מספר המזדהים עם ״אנטיפה״ אינו גדול – על פי סקר מהשבוע האחרון, הוא עומד על כ־5% מהאמריקאים. אבל נדמה שמאז בחירתו של טראמפ המספר בעלייה, ונדמה שאירועי שרלוטסוויל מאפשרים ל״אנטיפה״ סיבוב נוסף ונרחב של גיוס המונים.
ככל שיותר אמריקאים יחשבו שסכנת הפאשיזם ממשית, יותר ייטו למחשבה שאין מנוס מהפעלת כוח, לעתים ברוטלי, כדי למנוע התפתחות כזו.
זו לא הקבוצה הרדיקלית היחידה בשמאל האמריקאי, לא היחידה שטראמפ מן הסתם מסמן כאשר הוא מדבר על ״אלט־לפט״. קבוצת השחורים ״בלאק לייבס מאטר״ (Black Lives Matter) – גם היא קשוחה, גם היא תוקפנית, גם היא לעתים אלימה. מה הצמיח אותה? אלימות משטרתית נגד שחורים, תחושת חוסר אונים של צעירי הקהילה הזו, אכזבה מעידן ברק אובמה, שלא הביא לשחורים באמריקה את הגאולה המיוחלת. יותר ממחצית האמריקאים סבורים שיחסי לבנים ושחורים באמריקה הידרדרו בשנים האחרונות – לא שנות טראמפ, שנות אובמה, הנשיא השחור הראשון. בהתאם, רבים
מהאמריקאים מסכימים באופן כללי למסרים של ״בלאק לייבס מאטר״, גם אם לא תמיד לאופן הפעילות שלהם.
באחד האירועים מהשנה האחרונה, שבו נעשה שימוש נרחב במונח ״אלט־לפט״, נמנע מדובר של הימין – פרובוקטיבי, בלי ספק – לשאת נאום באוניברסיטת ברקלי הליברלית. מילו יאנופולוס אמור היה לבוא לברקלי ולדבר בפני כמה מאות מאזינים. סטודנטים המתנגדים לעמדותיו החליטו למנוע את הנאום, וגם הצליחו בזה. הם יצאו להפגנות סוערות, חלקן אלימות. הם השתוללו, צרחו ושרפו רכוש. יאנופולוס לא בא, אך הפרסום שזכה לו באותם ימים בזכות המפגינים היה גדול בהרבה מכפי שהיה זוכה לו אם הרצאתו הייתה מתקיימת בשקט.
ההפגנות בברקלי הבהירו, נכתב באחד מפרסומי הימין, כי ״'האלט־לפט' עובר לטרור מקומי... להשתיק רעיונות מתחרים״. באפריל שוב הייתה סערה בברקלי. האוניברסיטה החליטה לא לאפשר הרצאה של אשת הימין אן קולטר בגלל מה שכינתה ״בעיות אבטחה״. בעצם, הוכיחה בכך שהאלימות של קבוצות השמאל במטרה למנוע את ביקורו של יאנופולוס הייתה טקטיקה מוצלחת. אלא שהפעם, כוונה לאוניברסיטה ביקורת נוקבת, כולל מבעלי דעה בצד השמאלי של המפה. קמפוס של אוניברסיטה אמור להיות מקום שמאפשר ריבוי דעות, כולל כאלה שאינן נעימות להאזנה. היכולת של קבוצות רדיקליות משמאל להפוך אותו לשטח סטרילי שאין בו חופש ביטוי לאנשי ימין החלה להטריד לא מעט אמריקאים.
קטטה במקום פשרה
טראמפ היה בלי ספק אחד האמריקאים המוטרדים הללו. הוא פוליטיקאי שהרוויח מעליית המתח הפוליטי ומהפלגנות המחנאית שתוקפת את כלל־החברה. בזכות המחנאות קיבל יותר קולות מחבריו במפלגה, שחילקו ביניהם את שאר השלל. בזכות המחנאות ניצח את הילרי קלינטון, שהפסידה בשוליים לא מעט בוחרים למועמדי שמאל רדיקלים ממנה, כמו ג׳יל סטיין. טראמפ מבין היטב את המשחק של היזון חוזר בין הימין הקיצוני לבין השמאל הקיצוני. ככל שהימין מאיים יותר, השמאל מקצין. ככל שהשמאל מקצין, הימין מקבץ אליו אוהדים. גזענות הייתה כמובן תמיד, אבל קבוצות רדיקליות של שחורים המשתוללים ברחובות ומאיימים באלימות מגדילה את כוח המשיכה של קבוצות המבקשות לחזק את אמריקה הלבנה. רדיקליות משמאל הייתה כמובן תמיד, אבל נסיקתו של טראמפ ומפגני שנאה כמו זה של שרלוטסוויל מגדילים את כוח המשיכה של קבוצות שמבקשות להילחם בעוצמה להגנת ערכים ליברליים.
כמה אירוני, כמה מוזר לגלות, שהציבור הרחב מוכן לשקול עמדות הרבה פחות רדיקליות כאשר הוא נשאל שאלות פשוטות. מחצית האמריקאים מסכימים עם ״בלאק לייבס מטר״ (50% בסקר NPR) משום שאינם רוצים שאמריקה תתנכל לשחורים. רוב ניכר מהאמריקאים (62%) סבורים שאין להסיר מהכיכרות פסלים של מנהיגי הקונפדרציה, משום שמדובר ב״סמל היסטורי״. כלומר, יש רוב באמריקה שסולד מהגזענות הלבנה שנצפתה בשרלוטסוויל. מצד שני, יש רוב באמריקה המקבל את טענתם המקורית של יוזמי ההפגנה – שלא צריך לוותר על הפסל של המנהיג הדרומי החשוב רוברט אי. לי בכיכר.
כמו שקורה לא פעם, באמריקה וגם בישראל, השיח הפוליטי המתלהם מתנתק עד מהרה ממה שרוצים האזרחים. במקום להרגיע, הוא מסית. במקום לחפש פשרה, הוא מחפש קטטה.