יש הוריקן ויש הוריקן. יש כזה שבא והולך, כמו למשל ההוריקן הארווי שהכה בטקסס בסוף השבוע, ויש הוריקן שנשאר, כמו למשל קתרינה, שהכה בלואיזיאנה בקיץ של שנת 2005. וגם, כמובן, ההוריקן דונלד טראמפ, שהכה בוושינגטון לפני כחצי שנה. אבל זה כבר לא ממש הוריקן, רק מטפורה מתבקשת לשיחה על הסערות שמתחוללות בארצות הברית בעונה הזו.



ההוריקן שהכה בחופיה של טקסס בשנת 1900 פגע בעיר גלווסטון והותיר אחריו חורבן, הרס וכ־8,000 הרוגים, אם כי קשה לדעת מספר מדויק. זה היה ההוריקן הקטלני ביותר בתולדות האומה, תוצר של עידן שהבנייה בו הייתה אחרת, והתחזיות בו היו עוד הרבה פחות מדויקות. גלווסטון הייתה עיר בעלייה, משגשגת, אך איבדה את מעמדה לאחר שההוריקן הכה בה. שקיעתה בישרה, בין השאר, את נסיקתה של העיר הממוקמת מעט עמוק יותר לתוך היבשת – יוסטון. שיר עם ידוע סיכם את שעבר על גלווסטון כך: "האם לא הייתה זו סופה אדירה / שהעיפה את כל האנשים כולם / המוות בא מיילל על האוקיינוס / וכשהמוות קורא, צריך ללכת".



הארווי לא מתקרב לדרגה הזו. הוא הוריקן גדול שיותיר רושם קטן. העיר קורפוס כריסטי שניזוקה ממנו קשה, היא עיר יפה לחופו של מפרץ מקסיקו. אזור התיירות המשגשג שלה נמצא בחלקו על רצועת אי ארוכה המקושרת ליבשת בגשרים. האזור הזה בוודאי ידרוש שיקום ממושך, ואוכלוסיית בעלי החיים המתרוצצת בו מן הסתם הידלדלה בימים האחרונים. אבל בטקסס, בשונה לדוגמה מפלורידה, הערים הגדולות אינן ממוקמות על החוף ממש. על כן הן מצליחות לחמוק בדרך כלל ממלוא עוצמתן של הסופות הקשות. ומלבד זאת, לסופות יש איכות מתעתעת. ישנן השאלות מתי וכיצד הן מכות; ישנה השאלה באיזו מהירות הן נחלשות; וישנה השאלה לכמה ימים הן נשארות.



הארווי העפילה עד לדרגה ארבע בסולם המדידה של עוצמת הסופות, אך נשחקה במהירות לדרגה נמוכה יותר. זה כמובן לא נעים, וכמובן מצדיק סיקור ואפילו התרגשות לרגע; אבל נראה כבר עתה כאירוע שמסדר עניין לשבוע אחרון של אוגוסט, יותר מאשר ככזה שיותיר חותם לזמן ארוך יותר.



הההוריקן שפגע בטקסס יותיר אחריו כמה הרוגים – מצער, אך גם בתאונות דרכים מתו אתמול כמה אמריקאים - וגם יותיר נזק כלכלי שידרוש מאמצי שיקום. הוריקנים מאפשרים לערים פגועות לחדש ולתכנן מחדש אזורים פגועים בהליכים מזורזים, כך שיש בהם לעתים גם תועלת. הארווי הוא הוריקן של שגרת הוריקנים. בכל שנה בטקסס, בפלורידה ובקרוליינה מחכים לרוחות, ויחד איתם לכתבים החרוצים של רשתות הטלוויזיה במעילי הגשם הצהובים, שעומדים עם המיקרופון ביד כששערם מתבדר ברוח.



דונלד טראמפ בתדרוך על ההוריקן הארווי. צילום: רויטרס



מתחת לפני השטח



בין סופות ההוריקן הקטלניות ביותר קתרינה מדורגת שלישית, והיא אף הזכורה מכולן מאחר שהתרחשה לפני קצת יותר מעשור. ויש עוד סיבה לכך שקתרינה הייתה מיוחדת: היא גבתה את חייהם של כ־1,800 אנשים בעיקר בעיר ניו אורלינס, שם הכתה הסופה בעוצמה הגדולה ביותר ונשאה נזקים כלכליים בשווי 80 מיליארד דולר, נתון שהפך אותה לאסון הטבע היקר בהיסטוריה של ארצות הברית. וכל זאת בעידן שבו לסופות כבר אין סיבה להרוג ולפגוע: הבתים חזקים יותר, התחזית הרבה יותר מדויקת, שירותי ההצלה יודעים לעבוד ותוכניות הפינוי משופשפות.



מבין עשר הסופות הטרופיות הקטלניות ביותר שהיכו בחופי ארצות הברית, קתרינה היא היחידה שהתרחשה אחרי 1960. ב־1999 פגע בצפון קרוליינה ההוריקן פלויד, שדורג במקום ה־29 ברשימת הסופות הקשות. הוא גבה את חייהם של 56 איש; מעט מאוד לעומת קתרינה, הרבה מאוד לעומת הארווי. עשר שנים קודם לפלויד פגע באותו אזור ההוריקן הוגו, שקטל את חייהם של 27 אמריקאים, והותיר אחריו נזק של כעשרה מיליארד דולר, השלישי בגובהו מכל ההוריקנים. ב־1992 פגע בפלורידה ההוריקן אנדרו, שגרם ל־65 הרוגים ולנזקים חמורים שהוערכו בכ־26.5 מיליארד דולר.



את ההוריקנים לא שוכחים כאשר ההרג רב והנזק גדול, וכאשר הם משנים את פני השטח ואת המפה האמריקאית. גלווסטון היא דוגמה טובה לכך, ההנחה הייתה שהיא תהיה אחת הערים המרכזיות בטקסס, אבל זה מעולם לא התממש. גם ניו אורלינס. היא אומנם השתקמה, אבל לא חזרה להיות מה שהייתה לפני קתרינה. הסופה הזו, וההוריקן ריטה שבא מיד בעקבותיה ופגע בחופים שבין טקסס ללואיזיאנה, שינו את חופי מפרץ מקסיקו לשנים ארוכות.



הסופות הטרופיות לא נשכחות גם כאשר השפעתן על הזירה הציבורית ניכרת. קתרינה, למשל, הייתה מסמר נוסף בעקבו של הנשיא ג׳ורג׳ וו' בוש. על הקשיים שחווה בעיצוב ובהוצאה לפועל של המלחמה בעיראק, נוספה התדמית של חוסר ערנות וכשל בביצוע בהערכות לקראת סופת ההוריקן של המאה. הממשל לא התכונן היטב, לא פינה רבים מתושבי העיר שהיו צריכים להתפנות ולא זיהה מוקדם את גודל האסון ואת הצורך להקצות כוחות גדולים לטיפול בו. הנשיא הוסיף חטא תדמיתי על פשע ארגוני, כאשר שיבח בפומבי את מי שהיה אחראי לתקלה. השבח המוקדם לא הציל את האחראי מפיטורים זמן קצר לאחר מכן.



שנה ורבע לאחר קתרינה, בבחירות אמצע הקדנציה של שנת 2006, ההוריקן והמלחמה בעיראק היו שני הנושאים המרכזיים שהביאו לניצחון סוחף של המפלגה הדמוקרטית: רוב בבית הנבחרים, רוב בסנאט ורוב בקרב מושלי המדינות.



הנשיא לשעבר ג'ורג' וו' בוש באזור שנהרג בהוריקן קתרינה. צילום: רויטרס



הפתעת אוקטובר



ההשפעה הפוליטית של קתרינה ניכרה לאורך שנת הבחירות, אך היו גם סופות שלא נדרש להן זמן ארוך כדי להותיר חותם פוליטי. כך קרה באוקטובר 2012, כשבוע בלבד לפני הבחירות לנשיאות שבהן נאבקו שניים: ברק אובמה, שביקש מהבוחרים קדנציה שנייה, והמועמד היריב מיט רומני, שהסקרים ניבאו לו סיכוי לא רע לנצח.



אלא שאז באה סנדי, הסופה שהכתה בצפון־מזרח ארצות הברית וכיסתה אזורים נרחבים במים ובבוץ. לנשיא אובמה סיפקה סנדי הזדמנות צילום, וגם אפשרות לזכות בכמה מילים טובות ממושל ניו ג׳רזי הרפובליקני כריס כריסטי על מאמציו לסייע. רומני, שניגף בקלפי, אמר לימים שהסופה היא שהכריעה את גורלו לשבט. ״היא נתנה לנשיא הזדמנות להיות נשיאותי. להיות בחוץ ולהפגין אמפתיה לבוחרים. זה אחד היתרונות של מי שכבר מכהן בתפקיד״, הסביר.



לא מעט פרשנים הסכימו עם הערכתו זו, וקבעו כי סנדי התאימה לתסריט המוכר כ״הפתעת אוקטובר״, אירוע דרמטי המתרחש ערב בחירות ומשפיע על תוצאותיהן. אך מחקר מדוקדק ופרטני יותר של דפוסי הצבעה באזורים הפגועים לא בהכרח מחזק את ההשערה הזו. החוקר ג׳ושוע הארט הסיק במחקרו שהסיקור התקשורתי האוהד שלו זכה אובמה בזכות טיפולו היעיל בסופה אכן שיפר את מצבו בימים שהתחוללה. אולם על סמך הנתונים שקיבץ קבע החוקר כי ״עד יום הבחירות, האזכור של הסופה הפך למכשול ולא ליתרון לנשיא״. כלומר, אובמה ניצח למרות סנדי, ולא דווקא בזכותה.



ברק אובמה מבקר באזורים שנחרבו בסופה "סנדי". צילום: רויטרס



כמה שבועות לפני בחירות 2016 בא גם ההוריקן מתיו כדי לנסות את מזלו בעיצוב המפה הפוליטית. שאלות הנוגעות להתחממות כדור הארץ - ועל כן לאקלים- עמדו במרכז ויכוח נוקב בין המועמדת הילרי קלינטון לבין המועמד דונלד טראמפ. אך אלה לא בהכרח השאלות שעיצבו את עמדות הבוחרים במדינות שהושפעו ממתיו, מפלורידה בדרום, דרך ג׳ורג׳יה והקרוליינות צפונה ממנה.



כריסטופר אשן ולארי ברטלס מאוניברסיטת פרינסטון, שני חוקרים שבדקו את השפעת מזג האוויר על מערכת הבחירות באמריקה בשנת 2000, הסיקו שהמועמד הדמוקרטי אל גור הפסיד בערך שלושה מיליון קולות של בוחרים, ״כי המדינות שלהם היו רטובות מדי או יבשות מדי״. אלו קולות שהיו בלי ספק מאפשרים לו להיות הנשיא, ולהתמודד חמש שנים מאוחר יותר עם קתרינה.



שני החוקרים הללו הגיעו למסקנה שלמזג אוויר קיצוני - ובעניין זה אין בהכרח הבדל בין יובש קיצוני לבין הוריקן המציף את היבשת - ״יש אפקט שלילי על התמיכה האלקטורלית במפלגתו של הנשיא״. גור התמודד כאשר ביל קלינטון הדמוקרטי היה הנשיא, ועל כן הפסיד קולות בעטיו של מזג אוויר. אובמה התמודד כאשר היה הוא עצמו נשיא, ועל כן – אם לקבל את התיאוריה – הפסיד ולא הרוויח קולות בגלל סמיכות ההוריקן סנדי ליום ההצבעה. לשם הגיוון, הילרי קלינטון כבר לא האשימה את מזג האוויר בהפסד הזה, ולו נמצאו סיבות אחרות.