ב־1965 קיבל ראש הממשלה דוד בן־גוריון את ההחלטה להיענות לבקשתו של פרופסור כורדי מפריז ולהעניק עזרה לעם הכורדי. צפריר, כמו כל אנשי הביטחון ששירתו את המדינה באזור, התאהב בכורדיסטן. “הישראלים התאהבו בכורדים”, הוא אומר. “זהו עם של הרים, של מפקדים שהולכים לפני החיילים, מצניעי לכת. לכן בן־גוריון קיבל את הבקשה מיד לאחר שמוסטפא ברזאני פנה אלינו לעזרה”.
האינטרסים שהיו אז למדינת היהודים הצעירה היו העלאת יהודי עיראק ודילול הכוחות העיראקיים שנלחמו עם צבאות ערב נגד ישראל. בעקבות הסיוע הכורדי לישראל ספגו הכורדים מתקפה, כאשר פובליציסטים ערבים כינו ועדיין מכנים את הכורדים “אוהבי ישראל”. אפילו המנהיג השיעי הבולט בעיראק, מוקתדא א־סאדר, קרא “לאחים הכורדים לבטל את משאל העם”, תוך שהוא מתאר את המצב כ”התאבדות” של ממש, ובמקביל הזהיר את ישראל “מהתערבות בענייניה הפנימיים של עיראק”.
התרעות פיקוד העורף