פרשת ההטרדות המיניות שהחלה במפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין האיצה את השיח גם בצרפת ביחס להטרדות מיניות. בימים האחרונים נשיא צרפת עמנואל מקרון אף חשף צעדים חדשים למאבק באלימות נגד נשים ולשיפור הטיפול של המשטרה בקורבנות. האווירה הציבורית הזו היא גם מה שהעלה כנראה לכותרות את פרופ’ טארק רמדאן (55), האידיאולוג הבכיר של האסלאם הסלפיסטי באירופה, הוגה דעות, פילוסוף וסופר, נכדו של מייסד האחים המוסלמים חסן אל־בנא ומהקולות המובילים בתחומו ביבשת, ששלל נשים מפנות כלפיו כעת טענות חמורות. 
 

הפרשה החלה בחודש שעבר, כאשר הנדה אייארי, סופרת צעירה, האשימה את רמדאן בפוסט בפייסבוק באונס שלטענתה ביצע בה לפני כמה שנים. "אין לי ככל הנראה אותם האמצעים שיש לו כדי לשלם לעורכי דין ולמומחים על מנת להגן על עצמי, אך אלך עד הסוף במאבק הזה - יהיה מה שיהיה", כתבה אייארי. "אני זקוקה לתמיכת חבריי וחברותיי... אני מודעת לסכנות הממתינות לי… שמרתי על שתיקה בנושא במשך כמה שנים מתוך פחד ממעשי גמול, מכיוון שכאשר איימתי להגיש נגדו תלונה על מעשה האונס... הוא הגיב באיום". אלא שעד מהרה אייארי לא נותרה לבד, ולאחרונה הצטברו עוד ועוד עדויות על תקיפה מינית מצדו של רמדאן. תחקירן צרפתי מסר כי בידיו עדויות של שש נשים שהותקפו על ידו.
 

כוכבו של רמדאן, המכונה "מרטין לותר של האסלאם", זרח בשנות ה־90 של המאה הקודמת, והוא נותר בצמרת למרות גל הפיגועים חסר התקדים של גורמי האסלאם הקיצוני ביבשת ומלחמתם העיקשת של אינטלקטואלים ופוליטיקאים בכירים, שהזהירו מפני לשונו הכפולה בפניותיו לצאן מרעיתו המוסלמי ולעולם מסביב. כיום זוהרו הועם, כנראה סופית, לא רק בגלל המסע הבלתי נלאה של מתנגדיו של רמדאן וההתפכחות לגבי "האסלאם הפוליטי", אלא גם כאמור בעקבות העדויות המצטברות נגדו. כעת רמדאן מצטייר כמי שהשתמש במעמדו כמורה דרך רוחני כדי ללכוד נשים ברשתו ולתקוף אותן לכאורה. האיש, שבקלטות ובשידורים שלו הזהיר את המוסלמיות מכל קשר מיני מחוץ לנישואים, מוצג בימים אלה בתקשורת כצייד חסר מורא או חמלה. 





תיאוריות קונספירציה



מראשית פעילותו עמדה לרמדאן, יליד ואזרח שווייץ ממוצא מצרי, זכות אבות. סבו מצד אמו הוא כאמור מייסד תנועת האחים המוסלמים אל־בנא, ורמדאן הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו והרבה מזמנו לניסיון שיקום שמו של סבו, שהתנועה שהקים ושטפה את העולם הערבי - הואשמה בכינון האסלאמו־פשיזם, ובהמשך האסלאמו־שמאלנות. רמדאן, שלמד בקהיר, הגיש את הדוקטורט שלו על "התחדשות האסלאם" באוניברסיטת ז’נבה, אך הקידום נחסם בפניו באוניברסיטאות בשווייץ. עם זאת, הוא מצא את מקומו ככוכב תקשורת במדינות אחרות באירופה: תחילה בצרפת, שם נהנה מתמיכת רבים בקהילה המוסלמית, גם בחוגי השמאל הקיצוני, שמצאו בו ביטוי אינטלקטואלי לגיוס ההמונים נגד האליטות. 
 

בין תומכיו היו אינטלקטואלים ממוצא יהודי, אנטי־ציונים כמובן, כמו הפילוסוף אדגר מורן, העיתונאי אלן גרש או עורכת הדין ז’יזל הלימי. מנגד יצאו נגדו אינטלקטואלים כמו הסופרת קרולין פורסט, שהקדישה לו ספר בשם "האח טארק", וחוקרי האסלאם ז’יל קפל ומוחמד סיפאווי, שתקפו את "התבטאויותיו המסוכנות שחשפו אנטישמיות". אלה התכוונו לאמירותיו על "הפילוסופים היהודים" ו"הלובי הציוני", ולכך שסירב לפסול ציוויים ברבריים של האסלאם, למשל היה מוכן להכריז לכל היותר על "השעיית" עונש הסקילה לנשים. לצדם היו גם פוליטיקאים, כמו ראש הממשלה ושר הפנים לשעבר מנואל ולס, שסירב לבקשתו של רמדאן לקבל אזרחות צרפתית. 

קריקטורה של רמדאן בצ'ארלי הבדו. צילום מסך
 

אחרי הפיגועים באירופה נחשב רמדאן כמי שסייע להפצת תיאוריות קונספירציה כשקרא לבחון את תפקידם של גורמי ממשל ומודיעין. מבחינה מדינית, רמדאן פוסל את קיומה של מדינת ישראל ודוגל במדינה אחת "לכולם", מוסלמית כמובן. ארצות הברית ביטלה את האשרה של רמדאן כשהתברר שהעביר תרומות לגופים שקשורים לחמאס. אך לאחר שנדחה בצרפת, התקבל רמדאן בזרועות פתוחות בבריטניה כנציג האסלאם הליברלי וזכה במשרה יוקרתית של פרופסור אורח במכון ללימודי האסלאם באוניברסיטת אוקספורד, הממומן על ידי קטאר. מכון זה סירב, אגב, להשעותו אחרי הגילויים האחרונים, ונכנע רק לאחר שהסטודנטים הכריזו על שביתה.

 

החבלות לא נרפאו



כאמור, הפצצה שסימנה את תחילת הסוף של רמדאן הייתה גילוייה של אייארי. רמזים לעדותה ניתנו כבר בספרה "בחרתי להיות חופשייה", שבו סיפרה על עזיבתה את האסלאם לאחר שנאנסה על ידי מטיף אסלאמי שזוהה עד מהרה כרמדאן. מאז הפוסט שפרסמה הפכה אייארי קורבן לקמפיין של איומים אנטישמיים. בין היתר, מקטרגיה טענו כי היא פעלה עם המוסד. 
 

אחרי גילוייה של אייארי התעורר לפתע גם מי שהיה הממונה על רמדאן כשהיה מורה בקולג’ בז’נבה, וסיפר על הרומנים שניהל רמדאן עם תלמידות צעירות. לרומנים אלה לא ניתן בסופו של דבר פרסום, משום שהנוגעות בדבר סירבו להתלונן. ואז באה עדותה המפורטת והמתוקשרת של המתלוננת השנייה, מתוך עשר נשים שהביעו את נכונותן להעיד, שחשפה בפרוטרוט את רמדאן כמפלצת של ממש. 
 

"הסיפור שלי עם רמדאן התחיל ב־2009, בתשובה על מסר קולקטיבי ששלחתי בפייסבוק", העידה האישה שכינתה את עצמה קריסטל, שם בדוי שבו בחרה, בעדות שהסעירה את הציבור הצרפתי. "הודעתי שהחלטתי להתאסלם, והוא הודה לי באדיבות על שחשבתי עליו. ראיתי אותו בכמה הופעות בטלוויזיה והתרשמתי הוא מייצג את האסלאם המתון. חיפשתי אז תשובה רוחנית למצבי הפיזי אחרי תאונת דרכים שעברתי. בגלל סיבוכים בניתוח מצאתי את עצמי בכיסא גלגלים עם מוטות ברזל כדי לתמוך ברגליי. לא יכולתי לעמוד יותר מחצי שעה ברציפות".

"רמדאן הבטיח שיעזור לי מבחינה רוחנית, שאלוהים מעמיד במבחן את אלה שהוא אוהב. עבדתי בתחום המחשבים, והוא הציע לי לעבוד על האתר שלו", סיפרה המתלוננת. "במשך עשרה חודשים הוא הציע לי לעתים קרובות שניפגש, אבל סירבתי. הוא שלח לי עשרה מסרונים רומנטיים ביום. הסברתי לו שכמוסלמית טובה אפגוש אותו רק אם ייתן לי הוכחות לכנותו. הוא הודיע שהוא גרוש, והציע לי לעבור לגור איתו בלונדון. אחר כך התחתנו ‘באופן זמני’ בסקייפ. הוא אמר טקסט ואני חזרתי עליו. רציתי את נוכחותו של אימאם וחתונה דתית מלאה, אבל הוא טען שזה בסדר. יום אחד הוא הזמין אותי לאחת מהרצאותיו בליון, שאחריה היינו אמורים, כך הוא הבטיח, להתחתן כחוק. נפגשנו בבית קפה ליד המלון שבו התגורר לפני ההרצאה. מכיוון שאנשים הכירו אותו והתחילו להסתכל, הוא ביקש שנעלה לחדרו והבטיח שאין לי מה לחשוש, כי יש לו שם גם משרד".

"בשעה שענה בטלפון על שאלות עיתונאים, מצאתי בדל סיגריה במאפרה ואמרתי: ‘אתה מעשן, אחרי שהזהרת אותי בלי סוף לא לעשן’. הוא עמד מאחוריי, פניתי אחורה, ואז ראיתי פתאום אדם אחר, מפלצת", אמרה קריסטל. "אמרתי לעצמי שצריך להסתלק משם כמה שיותר מהר, אבל אז הוא בעט בקביים שעליהם נשענתי והפיל אותי ארצה. הוא הרים אותי בשערות, אמר: ‘נתת לי לחכות יותר מדי זמן, תשלמי על זה ביוקר’. הוא הטיל אותי על המיטה, אנס אותי, הכה אותי שוב ושוב וגרר אותי לחדר האמבטיה כדי להטיל עלי את מימיו. פחדתי וקראתי לעזרה, אבל ככל שצעקתי יותר, הוא הכה אותי יותר. בשלב מסוים התעלפתי והתעוררתי מכאב כשהוא החדיר משהו גדול לאיבר המין שלי".

"אינסטינקט הקיום שלי אמר לי שלא צריך להתנגד. ככל שנלחמתי יותר, זה הדליק אותו, והוא נעשה עוד יותר אלים. האונס גרם לו תענוג, והוא דיבר והבטיח לי דברים נוראים", סיפרה האישה. "רעדתי, כל הגוף כאב לי, אבל לא זזתי כדי להציל את חיי. אחר כך הוא התלבש פתאום ויצא לתת את ההרצאה שלו, לאחר שהסתיר את הבגדים והקביים שלי ונעל את החדר. נשארתי על המיטה בהלם, עירומה ורועדת. לא יכולתי לזוז עד שחזר. רק לפנות בוקר, כשקם לבית השימוש, הצלחתי להתרומם, לאסוף את הדברים שלי ולברוח. גררתי את עצמי ברגל למרות הכאבים עד תחנת האוטובוס. בבית יכולתי רק לשבת על הרצפה בסלון, לבהות באוויר, ומדי שעה ללכת להתקלח. אינני זוכרת כמה ימים זה נמשך. טלפנתי לאגודות סיוע לנשים נאנסות ומוכות. שם יעצו לי לראות רופא".
 

לדברי קריסטל, הבדיקות העלו חבלות חמורות בכל חלקי הגוף, שחלקן לא נרפאו עד היום. היא אזרה אומץ והלכה לתחנת משטרה בליון כדי "להגיש תלונה על אונס נגד טארק רמדאן". השוטרים החליפו חיוכים אירוניים והיא ברחה מהמקום כלעומת שבאה. אחר כך החלו להגיע האיומים, מרכיב חשוב בדרך פעולתם של רמדאן ואנשיו - בתחילה מסרונים אישיים מצדו של רמדאן שטען כי הכל באשמתה, שהיא הרסה הכל, שהיא לא הבינה שום דבר. אך כשהשיבה שהיא מבקשת ממנו שיפסיק להטריד אותה ושעליו לפנות לטיפול פסיכיאטרי, החלו איומים עליה ועל משפחתה, במיילים ובמכתבים בנוסח "אם יקרה לך משהו, תוכלי להאשים רק את עצמך. וחוץ מזה, מה שלום האחייניות שלך?"

הלחץ הפסיכולוגי היה בלתי נסבל, וקריסטל ניסתה להתאבד. אחר כך התעשתה והקימה בלוג שפנה לקורבנותיו של רמדאן. בתוך חודש היא קיבלה עשרות עדויות מצרפת, בלגיה, שווייץ וקנדה, והתברר שלא הייתה היחידה שניסתה להתאבד. בהמשך הפכו המסרונים של רמדאן לאלימים יותר: "זונה מלוכלכת, את תשלמי לי על כך. האם את נותנת לעצמך דין וחשבון על הרע שאת עושה למוסלמים?...", נכתב באחד מהם. "אני יודע מה שאת מנסה לעשות. זה לא יצליח אף פעם. הידיים שלי ארוכות. איש לא יאמין לך", נכתב באחר. קריסטל גם הואשמה באחריות לשפיכת דמם של הילדים הפלסטינים. לדבריה, היא פחדה לצאת מהבית וכשיצאה יום אחד לקנות סיגריות, ניגש אליה אדם שלא הכירה ואמר: "תפסיקי כל מה שאת עושה, אחרת ימצאו אותך מתאבדת בנהר הסיין". 
 

בהמשך היא סירבה להמשיך בפעולה גלויה נגד רמדאן, אבל כתבה לאלה שהזמינו את רמדאן להרצאות או תמכו בו בבלוגים ובאתרים: "היזהרו, האיש מסוכן. אל תיתנו לו להתקרב לנשים". היום, כשנפרץ סכר השתיקה, היא עדיין מסרבת להעיד בשמה האמיתי ובפנים גלויות. "האוהדים שלו מכושפים ומוכנים לכל כדי להציל את הגורו שלהם", היא אומרת. קשה לה להאמין שאכן הגיע סופו של "האח טארק רמדאן".