זה היה רגע תקשורתי דרמטי שלא במהרה יישכח. באמצע הדיון בערעור על הרשעתו, שהתרחש בסוף נובמבר האחרון, פושע המלחמה הקרואטי, סלובודן פראלייק (72), שהורשע ב־2013 בביצוע פשעים נגד האנושות במלחמת האזרחים ביוגוסלביה, שלף מכיסו בקבוק קטן של רעל, ולעיני השופטים הנדהמים לגם ממנו. "אני לא פושע מלחמה", צעק והתמוטט על דוכן העדים של בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר, שממוקם בהאג שבהולנד. הוא הובהל לבית חולים ומת.

אבל בניגוד לאירוע זה, שזכה לשלל כותרות בעולם, אירוע אחר, שנערך בשבוע שעבר והוגדר בפי משתתפיו כ"היסטורי", דווקא לא זכה לתשומת לב מיוחדת מצד התקשורת העולמית: טקס פירוקו של המוסד המשפטי, המכונה ICTY, לאחר 24 שנים של פעילות. הטקס התרחש באולם האבירים העתיק בהאג בהשתתפות מלך הולנד וילם אלכסנדר, התובע הכללי של בית הדין, סרג' ברמרז, המזכיר הכללי של האו"ם אנטוניו גוטרש ומשפטנים בכירים שהגיעו לטקס ממדינות שונות.

אקורד הסיום של המוסד היה גזר הדין של מאסר עולם שהושת בו בחודש שעבר על ראטקו מלאדיץ', "הקצב מבוסניה", שהורשע ברצח עם בעקבות פקודות שנתן להרג מוסלמים בסרברניצה, אחד ממעשי הטבח המזעזעים שהתחוללו בשנות ה־90 בשטחי יוגוסלביה לשעבר. עונשו של מלאדיץ' היה חמור יותר מגזר הדין של 40 שנות מאסר שהוטל על רדובאן קאראג'יץ', שכיהן בשנים 1992־1996 כנשיא הראשון של רפובליקה סרפסקה - הרפובליקה של הסרבים הבוסנים שהוקמה בעקבות הכרזת העצמאות של בוסניה והרצגובינה - על חלקו בטבח סרברניצה.



סלובודן פראלייק. צילום: רויטרס

מתקדימים לחוקים

בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר הוקם בשנת 1993, על פי החלטת מועצת הביטחון. ההחלטה הזו התקבלה בזמנו בתגובה למבוכה במטה הראשי של האו"ם בניו יורק בעקבות מעשי הטבח שבוצעו בשטחי יוגוסלביה לשעבר, החל משנת 1991 במסגרת מלחמת האזרחים שפרצה על אדמת הרפובליקה. בזמנו הוגדרו האלימות וההתעללות בבני אדם חפים מפשע באזור הבלקן כ"חמורים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה".

על רקע הדיווחים המצמררים שסיפרו על כוחות צבא סרביים המגרשים אלפי בני אדם מכפרים ויישובים, יורים באלפי בני אדם כולל נשים וילדים ומבצעים מעשי אונס המוניים, נראה היה אז שהקמת בית דין לפשעים אינה סובלת דיחוי. סמכות השיפוט שלו השתרעה על ארבע קבוצות של פשעים שבוצעו בשטח יוגוסלביה לשעבר: הפרות חמורות של אמנות ז'נבה, הפרות של דיני המלחמה, רצח עם ופשעים נגד האנושות.

אבל למרות הרצון הטוב, הקמתו של המוסד לוותה בקשיים, במיוחד תקציביים. "הייתה אז הרגשה כי הקמת מוסד משפטי שיחקור את הפשעים המבוצעים בשטח יוגוסלביה לשעבר ויעניש את האחראים לכך היא מעשה חשוב", סיפר בשיחה עמו דיפלומט מערבי בכיר בניו יורק. "אבל אני זוכר שבקרב עמיתיי וגם בקרב בכירים במזכירות האו"ם, ההערכות היו שבית דין כזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. התגלו אז קשיים בהשגת משאבים כספיים למימון תפקודו של מוסד כזה לאורך ימים".

"אנשים עקבו מקרוב כדי להיווכח אם בית הדין הזה בכלל ימריא או יקרוס", אמר ל"ניו יורק טיימס" המשפטן האמריקאי, דאגלס סטרינגר, שכיהן ב־1997 בצוות בית הדין בהאג. "זה לא היה ברור אם הוא יצליח. בית הדין התחיל לפעול בלי כוח משטרתי חמוש לרשותו. בלשים שהמוסד המשפטי הפעיל התקשו למצוא וללכוד חשודים עריקים, או למסור צווי מעצר. השופטים הראשונים חיפשו תקדימים במשפט המודרני שלפיהם יוכלו לשפוט חשודים באשמות שעד אז לא נידונו בבתי משפט. עליהם היה מוטל להפוך תקדימים אלה לחוקים ישימים".

ההערכות הפסימיות על עתידו של בית הדין הפלילי התבדו. בית הדין לא רק החזיק מעמד, אלא הפך לאחד המוסדות הבינלאומיים האקטיביים ביותר. מי שביסס את מעמדו של המוסד בהאג היה הנשיא הראשון של בית הדין, השופט האיטלקי אנטוניו קאסיס, עורר תחילה ביקורת בעקבות החלטות שנויות במחלוקת שקיבל, אבל הוא גם נחשב למי שהרחיב הוראות של החוק הפלילי הבינלאומי. כך למשל, המשפטן האיטלקי קבע תקדים שלפיו פשעי מלחמה אינם מוגבלים למלחמות בין עמים ומדינות, אלא גם לסכסוכים מקומיים. באחד מפסקי הדין שלו קבע השופט שטבח אזרחים, עינויים ומעשי אכזריות שמבוצעים על ידי ממשלות או על ידי קבוצות הם פשעי מלחמה נגד האנושות גם כשלא מתחוללת מלחמה בשטח.

"בית הדין הפלילי בהאג הרחיב את החוק הבינלאומי ששקט על שמריו מאז המשפטים נגד פושעי המלחמה הנאצים בנירנברג והמשפטים נגד פושעי המלחמה היפניים בטוקיו", נכתב ב"ניו יורק טיימס". "בעבודתו החלוצית, בסיקור הטלוויזיוני של הדיונים, בית הדין בהאג החדיר לקסיקון של מונחים חדשים למציאות הציבורית, כמו טיהור אתני ואונס המוני של נשים. מונחים אלה, שפעם היו בשימוש מוגבל בקרב מומחים, הפכו בזכות בית הדין למוכרים ושגורים יותר".

בעקבות פעילותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר והישגיו, הקמת בתי משפט בינלאומיים לפשעי מלחמה אחרי סכסוכים הפכה שכיחה. כך הוקמו בתי דין אד הוק לפשעים שבוצעו ברואנדה, בסיירה ליאונה, בקמבודיה ובלבנון, ובהאג עצמה נוסד ב־2002 בית הדין הפלילי הבינלאומי שעדיין פועל.

תקדים משפטי שמוערך בקרב משפטנים ומומחים לחוק הבינלאומי כאחד ההישגים החשובים של בית הדין הפלילי בהאג הוא פשעי מין נגד נשים המבוצעים בעת מלחמה. תקדים זה התקבל בהשראת שופטים שפעלו בבית הדין שדן בפשעי מלחמה שבוצעו ברואנדה. לפי התקדים, אונס של נשים יכול להישפט כחלק מג'נוסייד.

בית הדין בהאג הרחיק לכת בסוגיה זו: לאחר ש־20 אלף מקרי אונס של נשים שבוצעו בבוסניה הובאו לידיעתו, הוחלט שמקרי אונס שמבוצעים באופן שיטתי יידונו כאקט של שעבוד, עבדות ועינויים ונשק להרס חיים, ולכן ייחשבו פשע מלחמה.

טקס אשכבה

מאז ראשית פעולתו התנהלו בפני בית הדין משפטיהם של 161 איש. ב־24 שנות פעילותו בית הדין הפלילי הרשיע 161 בני אדם, שמע
כ־5,000 עדויות וקיים דיונים במשך 10,800 ימים. בין המורשעים היו אנשים מכל הצדדים שהיו מעורבים בסכסוך ונמצאו אשמים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

המורשע המפורסם הראשון, שהדיון בפשעיו עורר בזמנו לראשונה תשומת לב, היה סלובודן מילושביץ', "הקצב מהבלקן", נשיא סרביה ואחר כך יוגוסלביה, בשנים 1989־2000. בשנת 2001 הובא מילושביץ' לבית הדין במסוק מיוחד שנחת בשעת לילה בחצר בניין בית הדין. מילושביץ' היה ראש המדינה לשעבר הראשון שהופיע בפני בית דין לפשעי מלחמה. הוא הואשם ב־66 סעיפי האשמות על מעורבותו הפעילה בשלוש מלחמות מקומיות: בקרואטיה, בבוסניה ובקוסובו.

דיפלומט מערבי בניו יורק סיפר כי בזמנו היו משפטנים ומומחים שטענו שהתובעים בבית הדין הפלילי בהאג מפריזים בהיקף ההאשמות נגד מילושביץ'. אבל היום, הדעה הרווחת בקרב משפטנים היא שהמשפט נגדו חשף את קיומם של ארכיונים שהיו שמורים במדינות שונות וגילה הוכחות שתרמו ליצירת הלכי רוח ציבוריים.

"כשאני הייתי סטודנטית בבית ספר למשפטים, הלך הרוח הרווח היה שזה נורמלי בהחלט שדיקטטורים יכולים לפרוש לכפר בדרום צרפת", אמרה דיאן אורנטלייכר, פרופסורית למשפטים באוניברסיטת וושינגטון בראיון ל"ניו יורק טיימס". "כל התלמידים שלי גדלו בעולם שבו היה נורמלי לחשוב שמנהיגים שמבצעים מעשי זוועה מוזכרים בספרים".

אלא שבית הדין הפלילי בהאג כאמור שינה את התפיסה הזו. מילושביץ' עצמו מת מהתקף לב ב־2006, חודשיים לפני שמשפטו אמור היה להסתיים.
לפי "הניו יורק טיימס", למרות ההישגים של בית הדין, "בטקס פירוקו מצב הרוח היה רציני ושקט". לדברי כתב העיתון בהאג, "לאירוע היה אופי של טקס אשכבה. בעת שעל מסך ענק הוקרנו עדויות, ושחקן הקריא סיפורים שוברי לב של קורבנות מעשי אכזריות, בעיני אחדים מהנוכחים זלגו דמעות".
גם מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, נשא נאום מרגש בטקס. "תחושות האחריות התבססו במצפון הקולקטיבי שלנו", אמר, "אבל לצדק פלילי בינלאומי יש עוד תפקיד ארוך טווח".

התובע הכללי של בית הדין, סרג' ברמרז, אמר בדברי הפרידה שלו: "נראה שהיום מתחוללים יותר סכסוכים מאשר בזמן האחרון בהיסטוריה. הצורך בצדק הוא עצום, בלתי מוגבל, אבל כך גם הצורך בבלמים פוליטיים".

"יעברו דורות ואולי יותר עד אשר בני אדם המתגוררים באזור יתחילו להבין את מה שקרה במלחמות שהתחוללו כאן, ויתחילו להבין שהיו קורבנות לפשעים שבוצעו על ידי כל הצדדים", אמר פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת זאגרב, הארבוג'ה קלסיק, ל"ניו יורק טיימס". "אבל המשפטים שהתקיימו במסגרת בית הדין הפלילי הניבו היקף עצום של הוכחות, וגילו מידע וארכיונים שהיסטוריונים כמוני לא היו מגלים אף פעם מממשלות".

התגובות בקרב דיפלומטים לתום פעילות בית הדין הפלילי מסויגות. כולם שיבחו את עבודת המוסד, אך הזכירו את הסכסוכים והזוועות שעדיין מתחוללים, למשל מלחמת האזרחים בסוריה שגבתה בינתיים, לפי נתוני האו"ם, את חייהם של יותר מרבע מיליון איש, רובם הגדול אזרחים, ולכחמישה מיליון עקורים ופליטים; מלחמת האזרחים בתימן; הטיהור האתני בדרום סודן ובמיאנמר ועוד.

"זה עצוב, אבל נראה שלבית הדין בהאג היו הישגים בהרשעות ובהענשה של פושעי מלחמה לשעבר, כלומר אלה שפעלו במשטרים שהתמוטטו ונעלמו", אמר דיפלומט. "בנוגע לרודנים עכשוויים וממשלות המפציצות אזרחים - הצדק עדיין רחוק, ואפילו לא נראה באופק".