"הביטחון של איראן ויציבותה תלויים בבני עמה, שבניגוד ל'חברים הטובים' ביותר של טראמפ באזור, יש להם הזכות להצביע ולהפגין. הזכויות האלה שהושגו בקושי יזכו להגנה, והמסתננים לא יורשו לחבל בהן באמצעות אלימות והרס". כך צייץ שר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, ביום שלישי בערב, היום השישי של ההפגנות הגדולות ביותר ברפובליקה האסלאמית מאז שנת 2009.

דבריו של זריף מבטאים את הקו הרשמי של הממשל האיראני, לפחות בדרג ממשלתו של הנשיא חסן רוחאני, ולפיו לאיראנים יש זכות מלאה להפגין לנוכח חוסר שביעות רצונם מבעיות כלכליות וחברתיות במדינה, אולם גורמים זרים, בהובלת ארה"ב, הם שמנסים להפוך את ההפגנות להתקוממות אלימה נגד המשטר. טיעון זה נועד גם להצדיק את התגובה האלימה של כוחות הביטחון, שכבר הותירה עשרות הרוגים מאז סוף השבוע שעבר.

חשוב לשלטון האיראני להדגיש כי הוא מוכן שאזרחים ייצאו לרחובות, הכל כמובן במסגרת כללי המשחק שלא מהווים איום על המשטר האסלאמי ועל המנהיג העליון, האייתוללה עלי חמנאי. כאשר מדובר בהפגנות שמקורן בכעס על מצוקה כלכלית, מנסות הרשויות לאותת כי אין להן בעיה וכי הן מנסות לטפל בטענות, אולם כאשר עולות תביעות פוליטיות, כמו שהיה בגל ההפגנות לאחר הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות בקיץ 2009, לא בוחל המשטר בהפעלת היכולות השריריות שלו כדי לדכא את המחאה, גם במחיר של עשרות ומאות הרוגים ואלפי עצורים.



נראה שבראשם של האייתוללות עובר דווקא הזיכרון של הפגנות ינואר 1978, יותר מאשר זיכרון אירועי 2009. בדיוק לפני 40 שנה החלו להוביל תלמידי המדרסות האסלאמיות גל הפגנות נגד שלטונו של השאה, ובתוך זמן קצר סחפו את צעירי המדינה, בעידודו של האייתוללה חומייני ממקום גלותו בצרפת.

התגובה האלימה של כוחות הביטחון שהותירה קורבנות רבים הגבירה את ההתקוממות, ובינואר 1979 נמלט השאה עם משפחתו, מוביל את הדרך לשיבתו של חומייני לטהרן ולהשלמת המהפכה האסלאמית.

זעזוע מזרח תיכוני

מעבר לניסיון ההיסטורי של איראן, יש שם גם הזיכרון הטרי של גל המהפכות וההתקוממויות ששטף את העולם הערבי לפני שבע שנים בדיוק, ושטהרן הייתה אחת המרוויחות הגדולות ביותר שלו, כשראתה איך הכאוס מאפשר לה לחזק את אחיזתה ברחבי המזרח התיכון.

תוניסיה הייתה האבן הראשונה בדומינו שזכה לכינוי השנוי במחלוקת, "האביב הערבי". ב־14 בינואר 2011 עזב את המדינה מי שהיה נשיא תוניסיה במשך 24 שנה, זיין אל־עבאדין בן עלי, ויצא לגלות אחרי קרוב לחודש של הפגנות המוניות נגד משטרו. הן פרצו לאחר שסוחר הירקות, מוחמד בועזיזי, הצית את עצמו למוות בשל ניסיון לסגור את הדוכן שלו.

לאחר ימים ספורים החלו הפגנות גם בכיכר תחריר בקהיר, ולמרות ניסיונותיו של הנשיא הוותיק, חוסני מובארק, לבצע ויתורים פוליטיים כדי להרגיע את השטח, הוא נאלץ לפנות את כיסאו ב־11 בפברואר אחרי קרוב ל־30 שנות שלטון.

המחאה ההמונית באיסטנבול ב-2013. צילום: רויטרס

הבחירות החופשיות ביוני 2012 העלו לשלטון את האחים המוסלמים עם הנשיא מוחמד מורסי, אולם כעבור שנה הוביל שר ההגנה, עבד אל פתאח א־סיסי, הפיכה צבאית והפך לשליט החדש של מצרים, והשנה הוא צפוי להבטיח לעצמו כהונה נוספת בארמון הנשיאות. מובארק עצמו, שהואשם בעבירות של הרג מפגינים ושחיתות, הוא כיום אדם חופשי.

במקביל, עלתה גם תימן על מפת המחאה עם הפגנות בצנעא נגד משטרו של עלי עבדאללה סלאח, הנשיא מאז 1990. כמו מובארק, גם סלאח ניסה לבצע ויתורים לטובת המפגינים, אולם הדבר לא הועיל והמחאה נמשכה, כשסלאח ניסה לשמור על כיסאו בעוד מדינות המפרץ והאו"ם ניסו לקדם תוכנית להעברת השלטון. רק בפברואר 2012 הסכים סאלח לפרוש, אולם תימן כבר הידרדרה למלחמת אזרחים, כאשר פעילי אל־קאעידה השתלטו על אזורים שונים וגם החות'ים השיעים החלו במרד והשתלטו על צנעא בסיוע של כוחות הנאמנים לסאלח. האירועים בתימן הובילו להתערבות של קואליציה ערבית בהובלת סעודיה, והמערבולת נמשכת עד היום עם משבר הומניטרי חריף וחוסר יציבות שרק גבר לנוכח ירי הטילים לעבר ריאד וחיסולו של סאלח, אחרי שהחליט לעזוב את הברית שלו עם החות'ים.

גם משטרו של מועמר קדאפי, שליט לוב מאז 1969, נכנס למערבולת בפברואר 2011, כאשר הפגנות נגד השלטון הפכו בתוך זמן קצר למלחמת אזרחים אלימה, שמשכה פנימה גם כוחות אוויריים של נאט"ו שהתייצבו לצד המורדים. קדאפי עצמו נתפס וחוסל באוקטובר 2011, בעוד בנו ויורשו המיועד, סיף אל־אסלאם, נלכד על ידי המורדים ושוחרר רק ביוני האחרון. גם כיום לוב עדיין רחוקה מיציבות - מול הממשלה בטריפולי ניצבים כוחותיו של הגנרל חליפה חפתר, שנחשב לאיש החזק במדינה, במקביל לנוכחות מתמשכת של מיליציות וארגוני טרור, בהם דאעש.

המדינה שמשכה יותר מכל את תשומת הלב העולמית הייתה סוריה, שם החלו בעיר דרעא הפגנות נגד שלטונו של בשאר אסד באמצע מרץ 2011 ובתוך זמן קצר התפשטו לערים נוספות. המשטר ניסה להגיב, ומלחמת אזרחים כוללת פרצה ברחבי המדינה, כולל בערים הגדולות דמשק וחלב. המלחמה הביאה למאות אלפי קורבנות, מיליוני פליטים והרס נרחב גם בעתיקות שהפכו לחלק מהמורשת העולמית. ארה"ב, רוסיה, איראן וטורקיה היו רק חלק מהמדינות שמצאו את עצמן בתוך הבוץ הסורי, שמשך אליו גם אלפי מתנדבים זרים שהצטרפו לדאעש ולארגוני טרור ומיליציה נוספים. נכון להיום נראה כי משטר אסד מצליח לעמוד על רגליו הודות לסיוע רוסי־איראני מסיבי, אולם בפני המדינה המפורקת עדיין עומדת דרך ארוכה ועתיד לא ברור.

פורקים את העול

"ארה"ב מסתכלת", הכריז השבוע הנשיא טראמפ שוב ושוב בהתייחסו להפגנות בטהרן, כשאינו מסתיר את תמיכתו במפגינים שיצאו לרחובות ואת תקוותו כי מדובר בצעד נוסף להפלת משטר האייתוללות. ביום רביעי הוא אף הבטיח למפגינים: "תזכו לתמיכה גדולה מארה"ב בזמן המתאים!".

האם טראמפ ינקוט צעד פעיל כדי לסייע להמונים שיצאו לרחובות באיראן? אומנם הוא לא מייצג את הדמות המוכרת של נשיא אמריקאי, אולם ניסיון ההיסטוריה מוכיח כי מלבד הצהרות, לרוב נותרה ארה"ב צופה מהצד גם כאשר יצאו מפגינים כדי להביע את תסכולם מול משטרים רודניים. כך היה גם באוקטובר ובנובמבר 1956, כאשר הנשיא דווייט אייזנהאואר הגיב על ההתקוממות העממית בהונגריה במילים: "אני מזדהה עם העם ההונגרי", בעוד מזכיר המדינה, ג'ון פוסטר דאלס, הצהיר: "לכל מי שכורעים תחת נטל העבדות הקומוניסטית, אנחנו רוצים לומר שאתם יכולים לסמוך עלינו".

אחרי מותו של יוזף סטלין ב־1953, הייתה תחושה בקרב מדינות הגוש הקומוניסטי כי עידן חדש עומד בפתח וכי התושבים יחושו הקלה מהיד הקשה של המשטר הסובייטי, אמונה שרק התעצמה אחרי שיורשו של סטלין, ניקיטה כרושצ'וב, גינה בפומבי את קודמו בנאום היסטורי בפברואר 1956.

הפולנים היו הראשונים שניסו לנצל את ההזדמנות עם הפגנות פועלים בקיץ 1956, שיצאו נגד מצוקות כלכליות וגם נגד המשטר הקומוניסטי. בתגובה הפעיל השלטון כוח שהותיר עשרות הרוגים וטען, כמו האיראנים היום, שמדובר בקונספירציה חיצונית. אולם באוקטובר, עם מינוי ולדיסלב גומולקה למנהיג המפלגה הקומוניסטית ותמיכתו ברפורמות, הסכים הקרמלין להעניק לפולנים אוטונומיה מסוימת בניהול ענייניהם, וזאת תוך התחייבות כי ימשיכו לפעול לפי המדיניות הסובייטית.

כאשר שמעו ההונגרים על ההישג הפולני, יצאו עשרות אלפי מפגינים לרחובות בודפשט והציגו את דרישותיהם, שכללו בין השאר את סיום השליטה הסובייטית ויותר חירויות אישיות. בתוך שעות הגיע מספר המפגינים ל־200 אלף, והשיא היה הפלת פסלו של סטלין. בתגובה החלו אנשי הביטחון לפתוח באש לעבר ההמונים. בניסיון למנוע הסלמה, מונה אימרה נאג'י למנהיג המפלגה הקומוניסטית בהונגריה, אולם כאשר ב־1 בנובמבר הוא הכריז על פרישה מברית ורשה, שלח הקרמלין טנקים שדיכאו באלימות את ההתקוממות במחיר של אלפי קורבנות, כשהאמריקאים מביטים מהצד.

הונגריה נותרה בתוך הגוש הסובייטי עד נפילת ברה"מ. בעקבות האירועים בבודפשט צמצם הקרמלין את שליטתו במדינות הגרורות אך לא שחרר אותן מאחיזתו המוחלטת. ובשנת 1968, כאשר ניסתה הנהגה מתונה בראשותו של אלכסנדר דובצ'ק לקדם רפורמות ליברליות בצ'כוסלובקיה, במה שזכה לכינוי "האביב של פראג", שוב הגיב השלטון הסובייטי במשלוח של כוחות ברית ורשה שעצרו את דובצ'ק והשיבו את החיבוק הסובייטי ההדוק למדינה הסוררת. הנשיא לינדון ג'ונסון ביטל פגישת פסגה מתוכננת עם מנהיג ברה"מ, לאוניד ברז'נייב, אולם מעבר לכך לא נעשה דבר.

21 שנה לאחר מכן ההפגנות ההמוניות בגרורות הקומוניסטיות כבר לא הובילו לתגובת נגד אלימה, אלא סייעו להפיל את קיר הברזל עם קריסתה הסופית של האימפריה הסובייטית־קומוניסטית. ההפגנות שהחלו בהונגריה במרץ 1989 התפשטו לגרמניה המזרחית ולהפלת חומת ברלין, משם הגיעו לצ'כוסלובקיה, בולגריה ורומניה. בכל אחת מהמדינות הודחו השליטים הקומוניסטים ונסללה הדרך לבחירות חופשיות, ובמקביל התקדמו גם המדינות הבלטיות לעבר עצמאותן.

דם בכיכר

1989 סיפקה מחזות של הפגנות עממיות לא רק במזרח אירופה אלא גם בסין, שבה מחאה ציבורית הייתה אירוע נדיר ביותר. ב־15 באפריל הלך לעולמו חו יאובנג, ששלושה חודשים קודם לכן נאלץ להתפטר מתפקיד מזכ"ל המפלגה אחרי שנטען כי הוא גילה חולשה מול הפגנות סטודנטים שדרשו יותר רפורמות בסגנון מערבי. בתקופת כהונתו כמזכ"ל הוא ניסה לקדם את פתיחותה של סין לעולם, נלחם בפקידי מפלגה מושחתים ובבני משפחותיהם ואף קרא לרפורמות באופן בחירתם של בכירי השלטון.

מיד לאחר מותו החלו מפגינים להתאסף בכיכר טיאננמן בבייג'ינג ודרשו רפורמות פוליטיות. המחאה התפשטה במהירות לערים נוספות ברחבי המדינה, ובתוך ימים כבר הפגינו עשרות אלפי בני אדם שקראו לדמוקרטיה ולחירות. המפגינים בבייג'ינג הצליחו לשבש את ביקורו ההיסטורי של מנהיג ברה"מ, מיכאיל גורבצ'וב, ופתחו בשביתת רעב. 


ההפגנות בסין ב-1989. צילום: רויטרס

ב־19 במאי ניסה ראש הממשלה, ז'או דז'ה־יאנג, לדבר על לבם של המפגינים בטיאננמן כדי שיפסיקו את השביתה. "אני מצטער", אמר להמונים בכיכר. "אתם לא כמונו. אנחנו כבר זקנים, כבר לא אכפת לנו. אתם בני 20 ועומדים להקריב את חייכם בקלות. סטודנטים, אתם לא יכולים לחשוב באופן הגיוני?". הוא הוסיף כי "המצב לא יכול להיות גרוע יותר ויותר, זה לא יכול להימשך. יש לכם כוונה טובה, ואתם פועלים למען טובת האומה שלנו, אבל אם המצב הזה יימשך, יאבד שליטה, יהיו לכך השלכות חמורות בכל מקום".

על אף שז'או זכה למחיאות כפיים, הסטודנטים לא התפנו מהכיכר, ובלילה של 3 ביוני ניתנה ההוראה ואלפי חיילים וטנקים הסתערו על הכיכר, חלקם עם אש חיה, לעבר המפגינים. כעבור שעות אחדות פונתה הכיכר במחיר של אלפי קורבנות - מסמכים בריטיים שפורסמו לאחרונה העריכו כי מספר ההרוגים עמד על לפחות 10,000, לעומת הגרסה הסינית של כ־250 הרוגים - ועוד אלפי עצורים. את אירועי טיאננמן סיכמה תמונת מחאה של אדם בודד שהעז להתייצב מול שיירת הטנקים בבייג'ינג.

לא רק עצים

בסוף מאי 2013 הפך מאבק סביבתי באיסטנבול לאחד האתגרים הגדולים ביותר על שלטונו של מנהיג טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. תוכנית לכרות עצים בפארק גזי שליד כיכר טקסים לטובת הקמת בסיס עות'מאני משוחזר ומרכז קניות הובילו להקמת מאהל מחאה, אולם כאשר המשטרה ניסתה לפנות את המפגינים, ניסו אלפי בני אדם להגיע לאזור ונהדפו בגז מדמיע.

זה היה אות הפתיחה להפגנות המוניות, שהחלו לסחוף אלפי בני אדם באיסטנבול ובעוד עשרות ערים ברחבי טורקיה, כשהם יוצאים נגד ארדואן, ששימש ראש הממשלה מאז 2002, ונגד מדיניותו האסלאמיסטית. באמצעות פוסטים והודעות בטוויטר ובפייסבוק הצטרפו עוד ועוד מפגינים למחאה שנמשכה יום אחרי יום, לא פעם תוך עימותים אלימים עם כוחות הביטחון.

עיקר תשומת הלב המשיכה להיות מופנית לעבר כיכר טקסים ופארק גזי, שם קמה עיר מחאה עם אלפי מפגינים שהמשיכו לקרוא ססמאות בגנות המשטר. ניסיונות של כוחות המשטרה לפנות את האזור ב־11 ביוני באמצעות גז מדמיע נכשלו כאשר המפגינים שבו למקום כעבור זמן קצר. יממה לאחר מכן התרחש אחד מרגעיו הסוריאליסטיים של המאבק - הפסנתרן הגרמני, דויד מרטלו, שהיה בסיבוב הופעות בינלאומי, ניגן במשך 14 שעות מול המפגינים והשוטרים.

ארדואן ניסה להפגין ביטחון מול ההפגנות ואף הרשה לעצמו לצאת לסיור בן ארבעה ימים בצפון אפריקה. הוא טען כי מדובר בקומץ מפגינים שזוכים לתמיכה של גורמים פנימיים וחיצוניים והוציא מאות אלפים מתומכיו לרחובות, על מנת להראות כי מעמדו יציב והוא אינו חושש. אולם ככל שחלפו הימים והמחאה נמשכה, גם ארדואן איבד את הסבלנות ודרש מהמפגינים להתפנות מיד. "פארק גזי הוא לא מקום לכיבוש", אמר. "בגלל זה אני חוזר על האזהרה שלי פעם נוספת. אמהות ואבות, תדאגו לילדים שלכם ותוציאו אותם משם".

ב־15 ביוני תמה סבלנותו של השלטון, וכוחות הביטחון הסתערו בכוח רב על מאהל המפגינים באיסטנבול תוך שימוש בגז מדמיע וזרנוקי מים, ובתוך שעות פינו את כל האזור. המחאה נמשכה בהיקף מצומצם יותר גם בשבועות הבאים עד אשר פסקה לחלוטין במהלך ספטמבר.

לפחות שמונה בני אדם נהרגו במהלך מחאת פארק גזי, אלפים נפצעו ועוד אלפים נעצרו. "הניסיון לרסק את תנועת המחאה של פארק גזי כללה הפרות של זכויות אדם בהיקף נרחב", נאמר בדוח של ארגון אמנסטי. "מדובר במניעה כוללת של הזכות להתאספות שלווה והפרות של הזכויות לחיים, חירות וחופש מעינויים ויחס בלתי הוגן".

ארדואן הצליח לצאת בשלום מהאתגר על שלטונו, ושנה לאחר מכן הוא כבר נבחר לנשיא המדינה. גם ניסיון ההפיכה של יולי 2015 לא ערער את מעמדו של הסולטן המודרני של טורקיה, שהגיב ביד חזקה עם עשרות אלפי בני אדם שנכלאו או פוטרו מבתיהם. האם יהיו מי שינסו לערער על שלטונו של ארדואן, והאם המראות של פארק גזי ישובו במהדורה חדשה? נכון לעכשיו, קשה לראות תסריט כזה, אולם העתיד יכול להכיל גם הפתעות.

hayim30@gmail.com