כתב תמים ובלתי צפוי שקיבל לפני שש שנים הרב שלמה ריסקין, מייסד וראש רשת "אור תורה סטון" ורב היישוב אפרת, הוציא אותו לדרך יוצאת דופן. “זה היה מכתב מאוגנדה בחתימת שני אנשים, משה וטרפון, שכהגדרתם הם ‘עדיין לא בדיוק יהודים’, אבל הם באים מקהילה שבה שמרו תורה ומצוות יותר מ־100 שנים", הוא מספר כעת. “הם כתבו שהם קוראים בכל שבוע את הטור השבועי שלי על פרשת השבוע שהתפרסם ב’ג’רוזלם פוסט’, מתרגמים אותו לשפתם ולומדים את זה כקבוצה. הם כתבו שהיו מאוד רוצים ללמוד בישיבה שלי באפרת. הופתעתי מהמכתב הזה, ואז הגעתי למסקנה שאני רוצה לבקר אצלם. לקחתי את אחד מנכדיי ועשינו טיול. בשבת היינו בניירובי, ואחר כך המשכנו לכפר פוטי. מצאתי שם קהילה של כ־400 איש: כל הבנים עם כיפות גדולות שהם מכינים, והנשים בג’ינס כמו תלמידות באולפנה. היה להם כבר בית כנסת".

בעקבות המפגש ההוא יצא לאחרונה הרב ריסקין, עם יונתן סגל מנווה דניאל, לפרויקט ייחודי: הקמתו של מבנה קבע באחד האזורים בפוטי, כפר נידח במזרח אוגנדה, בתוך שישה חודשים. על פי התוכנית, המבנה ישמש כמרכז לימודים ויצויד במחשבים, בתאים סולריים לחשמל על הגג ובמסך גדול. עם השאיפה הזו יצאו השלושה למימון המונים בהדסטארט תחת השם “מרכז לימודים ממוחשב". המטרה: לאפשר לקהילת "גרי הצדק", צאצאי אחד השבטים המקומיים, ללמוד תורה, הלכה ועברית באמצעות הוראה מרחוק באינטרנט ובסקייפ. מדי פעם יישלח זוג מתנדבים לשהות עם המקומיים וללמדם פנים אל פנים.



סיפורה של הקהילה במזרח אוגנדה מתחיל בשנות ה־20 של המאה הקודמת בכפר נאבוגויה, כשהמצביא והצ’יף הראשי של הפרובינציה המזרחית באוגנדה הקולוניאלית, סמיי לואקילנזי קאקונגולו, הגיע למסקנה כי הברית החדשה אינה רצון האל וכי יש לקיים את התורה כלשונה. אט־אט התקבצו סביבו אנשים נוספים שהחלו לקיים מצוות על פי הבנתם את כתבי הקודש, ללא קשר עם יהודים כלשהם. לפי האגדה, קאקונגולו נימול בידי מוסלמי בן שבט אחר ובמו ידיו מל את בניו. אחריו אימצו את המילה בני ביתו ואנשי חצרו, כהצהרה מובהקת על כך שהם נוטלים על עצמם את מצוות היהדות. “אבאיודאיה" - “שבט היהודים", קרא להם. לקהילה הצטרפו מאות מחייליו ומתומכיו ממגוון שבטים. בשנת 1923 בנה קאקונגולו בית כנסת ליד ביתו בגבעת גנגמה, שם נמצא מרכז הקהילה.

“כאשר אנגליה רצתה לעשות קולוניזציה, היא נכנסה לאפריקה, ואיתה גם מיסיונרים שרצו להטביל את כולם לנצרות", מספר הרב ריסקין. “קאקונגולו, מנהיג האפריקאים תחת אנגליה, היה איש כריזמטי ואינטלקטואל מובהק. הוא קרא את התנ"ך והיה נרגש ממנו. הוא אכל כשר ושמר שבת. כששמע שיש יהודים שחיים לפי התנ"ך, רצה שהאנשים שלו ילמדו מהיהודים איך לחיות. הוא שלח שלושה מכתבים למקומות שידע שיש בהם יהודים: יוהנסבורג, ירושלים וניו יורק. במכתב הייתה מפה שסימנה איפה זה פוטי, והוא ביקש מהרבנים שיגיע אליהם מישהו דובר אנגלית שיוכל ללמד אותם איך חיים על פי התורה".
קריאתו של קאקונגולו נענתה, ולקהילה בפוטי הגיע בשנות ה־30 של המאה שעברה מוהל בשם יוסף, אשר לימד את אחד האנשים למול. “היום נכדו אורי הוא מוהל הקהילה", מספר הרב ריסקין. “הוא לימד אותם כשרות ואיך לשמור שבת וחגים. הוא היה שם יותר משנה, ובמהלכה הם התחילו לשמור תורה ומצוות".

לא מסיבות כלכליות

היום מונה קהילת “אבאיודאיה" בכפר פוטי כ־250 איש, כולל ילדים. הקהילה כולה באזור מונה כ־3,000 נפש. בלי מים, רשת חשמל או כבישים סלולים, בני קהילתו של קאקונגולו מנהלים מאז אורח חיים יהודי מלא. כאמור יש להם בית כנסת גדול, בית ספר ומקווה, ושמות עבריים ושמירה על כשרות ומצוות השבת הם חלק בלתי נפרד מחייהם. ביומיום הם מהלכים יחפים, ובשבתות ובחגים מתכנסת הקהילה היהודית בלבוש חגיגי. במהלך השבוע הם מתפללים בבקתותיהם הפשוטות ומתפרנסים וניזונים מעבודות חקלאות ומהגידולים המקומיים כמו תפוחי אדמה, תירס ושעועית. חלק גדול מבני הדור הצעיר לומד באוניברסיטה, ויש ביניהם עורכי דין ורופאים, בשונה מהוריהם, שלא סיימו בית ספר יסודי בשל החשש מפני השפעות של דתות חיצוניות. לאורך השנים מקפידים אנשי הקהילה על נישואים אך ורק בתוכה.

לפרויקט הקמת מרכז הלימודים בפוטי שותף כאמור גם יונתן סגל, מהנדס בעל תואר שלישי בהוראת המדעים, ששקוע עמוק זה 20 שנה במה שהוא מכנה “קירוב מבקשי יהדות ברחבי העולם". כבר בתחילת שנות ה־90, בשליחות הרב אליהו אביחיל, הגיע סגל לעיר קטנה בפרו ופגש בקבוצת אנשים שמתוך הכרה ואמונה החליטו לחיות חיים יהודיים. עם הרבנות הראשית והסוכנות היהודית, פעל לכך שיעלו ארצה. מאז, מאות מביניהם עלו והשתלבו בארץ. כמו כן, ב־1986 וב־1992 ביקר סגל במדינות מניפור ומיזורם שבצפון־מזרח הודו, פגש קהילות חצי יהודיות שטענו שהן מצאצאי שבט המנשה, ואחרי שנה של השקעה והירתמות של גורמים רבים, הצליח להעלות אלפים מהם ארצה. “אני חי את הדברים האלה. זה בנפשי", אומר סגל. “יש כאן תופעה שהיא יוצאת דופן וייחודית. זו המוטיבציה שלי".



עד כה, במהלך ארבעת ביקוריו בפוטי, גייר הרב ריסקין 180 מבני הקהילה. צמד התלמידים שכתבו אליו הגיעו ללמוד בישיבת ההסדר מחניים, המשתייכת לרשת "אור תורה סטון". “משה לומד להיות רב ואני מקווה שיחזור להיות רב המקום", מספר הרב ריסקין. “זה סיפור מדהים. אנחנו עורכים בכל שבוע שני שיעורים בסקייפ, והקהילה פשוט תוססת. אנחנו חולמים להקים מרכז למידה, שבו יוכלו ללמוד יותר מפעם־פעמיים בשבוע, מפני שעל ידי האינטרנט אפשר ללמוד המון".

“בני הקהילה רוצים להיות מוכרים כחלק מעם ישראל", אומר גם סגל. “הגיור, לפיכך, הוא חשוב מבחינתם. לא שמענו בעבר על קהילות שרוצות להסתפח לעם ישראל. ושאף אחד לא יטעה: אף אחד מהם – לא בהודו, לא בפרו או באפריקה - לא עושה את זה כי הוא חושב שהוא יעלה יום אחד לישראל וישפר את מצבו הכלכלי. יתרה מזאת: הם מתמודדים עם קונפליקט לא פשוט עם הסביבה ולוקחים על עצמם זהות חדשה. הם כותבים על האמונה, על הקב"ה, על הגעגועים, על התורה".

ומה באשר למעמד האישה?
“באפריקה, בגדול, מעמדה ירוד מאוד. בקהילה הזו יושבים ולומדים יחד בשמחה - גברים ונשים".

נולדתי מחדש

“בשנת 2011 סיפר לי הרב ריסקין שהוא נוסע לאוגנדה, לפגוש בני שבט אבוד", מספר גם הצלם מנחם קוחר, שנרתם לפרויקט. “מיד חשבתי על 12 השבטים. בתוך חמישה ימים מצאתי את עצמי על מטוס לכיוון אוגנדה. כשהגענו לניירובי, הייתה שם בעיה. בבית הכנסת, שיש בו קהילה קטנה, חצי מהמתפללים היו ישראלים שהגיעו לשם לפני 30 שנה או כאלה שברחו מהפוגרומים בתחילת המאה ה־20 מרוסיה ופולין, לצד 15 מקומיים אפריקאים שבאו לבית הכנסת כדי להתפלל. התקיים ויכוח בתוך הקהילה אם לקבל אותם או לא. הרב ריסקין ניסה ללכת בין השורות ולהסביר להם למה חשוב לקבלם.

יצאתי משם בהרגשה שנולדתי מחדש, שאני מבין את המשימה של עם ישראל בעולם. ביום שני בצהריים הגענו לכפר פוטי. את פנינו קידמו משה, אנוש, אלישע - כולם עם שמות עבריים. אמרתי לרב שלא הייתי בתפילה כזו מימיי. אני לא אוהב להשתמש במונחים כמו רוחני ומיסטי, אבל זה היה משהו מעבר למה שהרגשתי בתפילות. ישבנו ודיברנו איתם, שמענו את הסיפור שלהם. הם קראו לעצמם יהודים, אבל על פי ההלכה הם לא היו יהודים.

כבר בשנות ה־90 הם ניסו ליצור קשר עם יהדות העולם. אף אחד לא רצה לגייר אותם עד ש’כולנו’, ארגון יהודי אמריקאי לתמיכה בקהילות נידחות, החליט שאין ברירה אלא לגייר אותם קונסרבטיבית. ב־2002 וב־2004 הם גוירו על ידי רבנים קונסרבטיבים. אלא שאז קם אנוש קאקי, בחור צעיר מבני הקהילה, ואמר: ‘לא בשביל זה חיכינו 80 שנה’. הוא וכמה עשרות מחבריו עזבו את מקבץ הכפרים שבו גרו והתיישבו בפוטי. ביוני 2016 בוצע בהובלתו של הרב ריסקין כאמור גיור של 180 איש.

“עד שלימדנו אותם שחיטה, הם לא נגעו בבשר ושמרו על אורח חיים צמחוני", מוסיף קוחר. “אמרנו להם: אולי יש לנו שני שוחטים. נראה להם שחיטת עופות. אבל ההתרגשות הפכה לעצבות. הרי אין להם כסף לקנות את העופות".

“מנהיג הקהילה בפוטי, אנוש קאקי בן ה־40, הוא אדם משכמו ומעלה מבחינת אישיותו", מספר סגל. “לפני כמה חודשים הוא הגיע ללמוד בהזמנתו של הרב ריסקין בישיבת מחנים באפרת. הוא יודע עברית, מקפיד על ההלכות, גבוה מבחינה רוחנית. אחיו משה ביקר בארץ פעמיים, דובר עברית, בקיא ומכשיר את עצמו להיות רב. עשרות שעות לימוד עשיתי איתם. הם לא לומדים גמרא, אבל בהחלט ברמה של שולחן ערוך ומשניות, תורה כמובן עם פירושים. לחלקם יש מובייל וטלפונים. לשניים־שלושה מהם יש מחשבים קטנים, ומחציתם יודעים אנגלית. כמה מהם הלכו לקולג’. מצד אחד נשמע שמדובר בפרימיטיבים, ומצד שני הם אינטליגנטים ושואלים שאלות לעניין".

יגידו הקטגורים: עד אוגנדה הרחקתם? אין מספיק מבקשי יהדות פה שהממסד מתנער מהם?
“אנחנו לא מיסיונרים, אבל יש הלכה שאם גוי בא אליך ורוצה להתגייר ואתה משוכנע שהוא עושה את זה לשמה, מתוך מסירות נפש ונאמן לדרכו, אתה צריך לגיירו. קולות הקטגוריה לא נשמעים רק מצד הקטגורים, כשאני הסנגור. הקולות האלה נשמעים גם עמוק בתוכי. אני יודע שהם צודקים. הרי אם הם באים ארצה, זה יכול לגרום להמון קשיים ובעיות. זה משבר תרבותי לכל צד. מפני שזה כה חמור, אני לא חושב שצריך להעלות אותם. אף אחד מאיתנו לא חושב כך, וגם הם לא. זו לא השאיפה שלהם. לא שמענו שהם מתדפקים על דלתות הארץ.

מה שברור הוא שאם אדם מתגייר וגר רחוק, אין עתיד להתפתחות הרוחנית היהודית שלו. מצד שני, יש לך אדם שעבר את כל בחינות מסירות הנפש, וזה מה שבית דין בודק כשהוא עומד לגייר אדם או אישה כדי לראות אם באמת ובתמים הוא רוצה להסתפח לעם ישראל. אם הוא נשמר באמונתו – אתה חייב לגיירו. אני רואה לעצמי חובה לעזור להם. בכלל, אני רואה חובה לעצמי לעזור לכל אדם בהתפתחות רוחנית אישית ותרבותית".