עשבים מוריקים למרגלות עצי אורן פורחים בין אבני בזלת לא הרחק מחוף הים הצפוני של האי ג'ג'ו, על גבעה סמוכה מסתובבות טורבינות רוח וברקע נישא לו הר הגעש האלאסן, הגבוה ביותר בקוריאה הדרומית. המראה של הכפר באקצ'ון־רי נראה מתאים לחלוטין לתיאורו של האי הגעשי ששוכן בדרומו של חצי האי הקוריאני, אחד מאתרי התיירות המועדפים באסיה. הוא צורף גם לרשימת שבעת פלאי עולם הטבע החדשים של כדור הארץ, כשהוא מותיר מאחור את ים המלח.

אבל מבעד למראות הירוקים ולחופי הים הקסומים של באקצ'ון־רי מסתתרת היסטוריה אכזרית. לפני 70 שנה בדיוק הכפר הקטן היה אחד המוקדים המזוויעים שלה. שלוש שנים בלבד אחרי מלחמת העולם השנייה וקרוב לשנתיים לפני שחצי האי הקוריאני נסחף לתוך מלחמה שפילגה אותו בין דרום לבין צפון, האי ג'ג'ו היה עד למסכת של אירועים מחרידים, שעדיין מהווים פצע מדמם בקוריאה הדרומית, ואשר עד לפני שנים אחדות כלל לא ניתן היה לדבר עליהם.



בשעות הבוקר המוקדמות של 3 באפריל 1948 הסתערו מורדים שהשתייכו לסניף של מפלגת הלייבור הדרום קוריאנית בג'ג'ו על תחנות משטרה ומבני ממשל ועל מבנים של ארגוני ימין לאומניים ברחבי האי. בין 14 ל־50 בני אדם נהרגו. זו הייתה יריית הפתיחה להתקוממות של 3 באפריל, שכללה התקפות של מורדים לצד תגובת נגד אלימה ואכזרית של כוחות הביטחון המקומיים, שפעלו בחסות הצבא האמריקאי ולא בחלו ברצח של אזרחים חפים מפשע והשמדת כפרים שלמים. ההתקוממות הסתיימה רשמית בספטמבר 1954, רק לאחר מחיר כבד של כ־30 אלף קורבנות - 10% מכלל תושבי האי.



אף שההתקוממות החלה באפריל 1948, השורשים שלה החלו לצמוח שלוש שנים קודם לכן, כאשר הסתיים הכיבוש היפני של קוריאה, וחצי האי התפלג באופן לא רשמי בין הכוחות הסובייטיים ששלטו בצפון, לבין הכוחות האמריקאיים ששלטו בדרום. המצב החברתי והכלכלי בג'ג'ו החריף כאשר עשרות אלפי תושבים שעברו ליפן בזמן הכיבוש החלו לשוב לאי ותפסו עבודות על חשבון התושבים שהמשיכו לחיות בו; רעב ומגיפת כולרה הפילו קורבנות רבים; ובמקביל פשטה השחיתות בקרב כוחות המשטרה המקומיים. בנוסף, תושבי ג'ג'ו היו תומכים נלהבים באחדות קוריאה, וכאשר התברר כי הבחירות הכלליות שארגן האו"ם אמורות להתקיים בסופו של דבר רק בחלק הדרומי, גברו הקולות להחרים את ההצבעה.



ב־1 במרץ 1947, יום השנה ה־28 להקמתה של תנועת העצמאות הקוריאנית, נערכה בג'ג'ו הפגנה גדולה בקריאה לאחדות המדינה וליציאת כל הכוחות הזרים. בתום האירוע פגע שוטר רכוב על סוס בנער, ובתגובה החלו ההמונים להשליך לעברו אבנים ולרדוף אחריו. שוטרים אחרים הגיבו בירי והרגו שישה אזרחים, בהם אישה שנשאה תינוק. ב־10 במרץ פרצה שביתה כללית בג'ג'ו שנמשכה קרוב לשבועיים, וכללה את רובם המוחלט של עובדי המגזר הציבורי.



מבחינת הממשלה הצבאית האמריקאית והכוחות המקומיים, האירועים סומנו כניסיון קומוניסטי לערער את היציבות במסגרת המלחמה הקרה המתפתחת. דוח משטרתי אף גרס כי "90% מתושבי ג'ג'ו נוטים לעבר השמאל". המשטרה, בסיוע של פעילי ימין קיצוניים, הגבירה את קמפיין הדיכוי, ובתוך חודשים נעצרו יותר מאלפיים בני אדם ברחבי האי, רבים מהם עברו עינויים במתקני המעצר, והשנאה המקומית כלפי השליטים האמריקאים ועושי דברם הלכה והתעצמה. גברים רבים עברו לאזור הר הגעש, שם ארגנו את ההתקוממות החמושה שיצאה לדרכה ב־3 באפריל.



טבח במערה



על אף התגברות מעשי האלימות הגואה, הייתה תקווה כי המשבר לא יסלים לכלל עימות אלים לאחר שאחד ממפקדי הכוחות הקוריאניים הצליח לגבש בסוף אפריל הסכם עם קים דאל־סאם, אחד מראשי תנועת הגרילה החמושה, על סיום ההתקוממות, פירוק הדרגתי מכלי הנשק וחזרה שלווה של כל החמושים לבתיהם. אבל הסכם השלום סוכל במהירות בשני אירועים אלימים - ב־1 במאי הציתו חברי ארגון לאומני שהתחפשו לפעילים בקבוצה חמושה את הכפר אורה־רי, וכעבור יומיים ירו שוטרים לעבר פעילי גרילה שביקשו למלא אחרי תנאי הסכם השלום.



הממשלה הצבאית האמריקאית, שלא האמינה לגרסאות שלפיהן מדובר בפרובוקציות מכוונות, ניצלה זאת על מנת להורות על דיכוי אלים של המרד. כוחות צבא גדולים נשלחו לאי, והקולונל האמריקאי רות'וול בראון, שמונה למפקד המבצעים הצבאיים בג'ג'ו, הכריז: "לא אכפת לי מה הגורם להתקוממות. המשימה שלי היא לרסק אותה", והבטיח כי "שבועיים יספיקו כדי לדכא את ההתקוממות".



המטרה הייתה להרגיע את הרוחות לקראת הבחירות ב־10 במאי, אולם היעד לא הושג, ויתרה מכך - תושבי ג'ג'ו החרימו את ההצבעה ובסופו של דבר נבחר רק ציר אחד מבין השלושה שהוקצו לאי. הרשויות ניסו לקיים הצבעה חוזרת כעבור חודש וחצי, אבל לנוכח התנגדות התושבים והמשך פעולות הגרילה, הרעיון קרס.



מרגע זה החריפו הכוחות הקוריאניים, תחת הפיקוד האמריקאי, את צעדיהם נגד התושבים המקומיים, בהמשיכם לטעון כי הם נאבקים בכוחות קומוניסטיים (עיתונים אמריקאיים מובילים אף דיווחו על הגעתן של צוללות סובייטיות לאזור האי, אף שככל הנראה לא היה בכך בדל של אמת). באוקטובר 1948 הוחלט לאסור על תנועה במרחק של חמישה קילומטרים מהחופים, וכל מי שהפר את ההוראה נורה למוות. כעבור חודש הוכרז על משטר צבאי באי. כפרים הועלו באש במסגרת מדיניות של "אדמה חרוכה", ואחד המקרים המזוויעים התרחש בדצמבר 1948. חיילים גילו מערה שבה הסתתרו פליטים, וגרמו למותם אחרי שהשליכו פנימה רימוני יד והציתו אש. המערה ושרידי הגופות התגלו רק ב־1992.

האנדרטה בבאקצ'ון-רי. צילום: חיים איסרוביץ



הדם נצץ בשמש



קו וואן־סו הייתה בת 9 כאשר השוטרים והחיילים הורו לה, יחד עם אמה, אחותה הגדולה בת ה־16 ואח נוסף בן 3, להגיע יחד עם תושבים נוספים לחצר של בית הספר היסודי בכפר בוקצ'ון ב־17 בינואר 1949. זו הייתה תגובת נקם אחרי שמורדים רצחו שני שוטרים. "בצד המזרחי של החצר היו מכוונים שניים עד שלושה רובים ופתאום אחד החיילים צעק משהו, ושמונה אנשים שעמדו בקו ישר נורו למוות", סיפרה קו, כיום יו"ר אגודת הקשישים בכפר, במפגש עם המשתתפים בוועידת העיתונאים העולמית שארגנה התאחדות העיתונות הקוריאנית בחודש שעבר.



באותו רגע כולם התכופפו, וקו הרגישה שהיא נוגעת באישה מתה שהחזיקה בתינוק והחלה לבכות. גם אחיה הצעיר התחיל לבכות, ואחד החיילים הכה אותו בראשו וצעק: "לא משנה אם יהרגו אתכם עכשיו או אחר כך". האח מת כעבור יותר משלוש שנים בשל הפגיעה הקשה בראש.



ככל שחלפו השעות התקרב תורם של בני המשפחה להיות מוצאים להורג, אולם למזלם אחד הקצינים הורה להפסיק את היריות ואמר להם ללכת משם. "האבק במגרש היה בצבע אדום כהה, והוא הפך לשחור בגלל הדם", שחזרה. "השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, וכשקרן שמש עברה בין העננים, הדם החל לנצנץ כמו חרוז זכוכית, כמו שהאור משתקף על הקרח".



קו עצמה הצליחה להינצל, אולם ראתה כיצד בתים רבים בכפר הועלו באש, והיא נאלצה לשרוד הרחק מביתה עד שעזבה את ג'ג'ו למשך שנים ארוכות. בתוך יומיים נרצחו קרוב ל־400 מתושבי הכפר, רבים מהם משפחות של גברים שהצטרפו למורדים, וכיום חקוקים שמותיהם באנדרטה שניצבת מול הים, ליד אבני בזלת שמציינים את קבריהם של ילדים קטנים שנרצחו בטבח המחריד.



לפי נתונים רשמיים, כ־14 אלף בני אדם נרצחו בג'ג'ו, כ־14% מתוכם מידי המורדים, אולם ההערכות הן כי מספר הקורבנות האמיתי הגיע ל־30 אלף בני אדם. אלפים נוספים נשלחו למתקני מעצר בקוריאה הדרומית בזמן מלחמת קוריאה, ושם ככל הנראה עונו והוצאו להורג. מתוך כ־400 כפרים שהיו ברחבי האי ערב ההתקוממות, נותרו על כנם 170 בלבד. כ־4,000 תושבים נוספים נמלטו ליפן, שם פתחו בחיים חדשים, מתוך תקווה להשאיר מאחור את הימים האפלים באי.



מחכים להתנצלות



האירועים הקשים באי ג'ג'ו הסתיימו ב־1954, אולם במשך עשרות שנים, בעיקר תחת המשטר הצבאי בקוריאה הדרומית, היה איסור מוחלט לדבר עליהם, וכל מי שהעז לדבר על כך, הסתכן בענישה כבדה. כך היה גם גורלו של הסופר היון קי־יאנג שפרסם ב־1978 את הרומן "דודה סוני", שעלילתו מתרחשת בצל הטבח, ובעקבות זאת נעצר ועונה במשך שלושה ימים לפני ששוחרר. גם תושבי האי נמנעו מלדבר על כך על מנת שלא יזוהו כשמאלנים וכקומוניסטים ולא יוכלו לקבל עבודות.



רק לאחר סיום השלטון הצבאי וחזרתו של השלטון האזרחי לקוריאה הדרומית בסוף שנות ה־80, החל שינוי ביחס לאירועי ג'ג'ו. ב־31 באוקטובר 2003, אחרי שהוגש דוח חקירה רשמי של הוועדה הלאומית לחקר האמת של אירועי 3 באפריל, פרסם הנשיא רו מו־היון התנצלות רשמית ראשונה מסוגה בפני הקורבנות ובני משפחותיהם. "אני מתנצל מעומק לבי ומביע את תנחומי למשפחות האמיצות ולתושבים על המעשים הבלתי חוקיים של המדינה בעבר", אמר רו, שכעבור שלוש שנים גם הגיע לראשונה לטקס זיכרון שנערך בג'ג'ו. ב־2005 הודיעה הממשלה כי ג'ג'ו יקבל מעמד של "אי של שלום עולמי" והחל משנת 2014, 3 באפריל הוא גם יום זיכרון לאומי שבמסגרתו נערך טקס רשמי בפארק השלום בג'ג'ו, מוזיאון שמנציח את זכר הזוועות שהתרחשו באי.



למרות זאת, הפצע הפתוח עדיין רחוק מלהיסגר. בקוריאה הדרומית קיימת מחלוקת בשאלה כיצד לכנות את האירועים באי. הנוסח הרשמי הוא "התקרית (incident) של 3 באפריל", בעוד המקומיים מתייחסים לכך כאל "התקוממות וטבח". גאיון באק, מדריכה בארגון מקומי שמקיים סיורים באתרי זיכרון הקשורים למרד ולדיכוי האלים, הודתה באוזני כי גם במערכת החינוך כמעט שלא מדברים על ההתרחשויות, והתלמידים נחשפים אליהן באופן מועט, ממש לפני החופשה.



תקווה חדשה סיפק הנשיא מון ג'אה־אין, שביום שלישי הפך לנשיא הראשון מאז רו שמשתתף בטקס הזיכרון הרשמי באי. מון הבטיח עוד לפני היבחרו במאי שעבר כי אחד היעדים שלו הוא להסדיר את כל האמת סביב אירועי ג'ג'ו, ובנאומו השבוע שב על כך לצד התנצלות חדשה בפני כל מי שנפגעו מאלימות השלטון. "היום אני מתחייב לקדם בנחישות את הפתרון המוחלט של תקרית 3 באפריל. לא יהיו השהיה או נסיגה מהמאמצים שלנו לאשרר את האמיתות מאחורי התקרית ולהשיב את כבוד הקורבנות", אמר בטקס, שבו השתתפו גם ראשי כל המפלגות בפרלמנט. "השבת הכבוד של הקורבנות היא העתיד שלנו בנתיב לעבר פיוס, דו־קיום, שלום וזכויות אדם".



תושבי ג'ג'ו עדיין מצפים להתנצלות רשמית גם מארה"ב, שאותה הם רואים כאחראית למעשי הטבח מאחר שפיקדה על כוחות הצבא והמשטרה המקומיים וסיפקה להם הדרכה וכלי נשק. מפקדי הכוחות האמריקאיים אף צוטטו באופן גלוי כשהם משבחים את היד הקשה שהופעלה נגד התושבים באי. עשרות אלפי בני אדם בקוריאה הדרומית וברחבי העולם כבר חתמו על עצומה שקוראת לאמריקאים ולאו"ם להתנצל על המעורבות שלהם. אולם כאשר בבית הלבן יושב דונלד טראמפ, הנשיא שאינו מכיר את המושג התנצלות, קשה להאמין שמבוקשם של התושבים ייענה בקרוב.



בינתיים המקומיים מקווים שדווקא האי שלהם, שבו היה אחד הפרקים האפלים של ההיסטוריה הקוריאנית ושתושביו נרצחו כאשר קראו לאחדות חצי האי הקוריאני, הוא שיספק הזדמנות לשלום ויארח את המפגש ההיסטורי בין טראמפ לבין קים ג'ונג־און. "אם הפסגה תיערך באי, היא לא רק תסמל את המאמצים של תושבי האי למען שלום, זכויות אדם ופיוס, אלא גם תעניק מומנטום לשלום בחצי האי", כתב המושל וון הי־ריונג במכתב ששלח בימים האחרונים לנשיא טראמפ.



הכותב היה אורח התאחדות



העיתונאים של קוריאה



tguvot@maariv.co.il