"באמצע היום, מרכז העיר דבלין היה שומם. בפרברים, החלונות של בתי הלבנים הפשוטים היו סגורים והווילונות מוגפים. המכוניות היו בתוך החניונים או עמדו ליד המדרכות. נראה כאילו כל האוכלוסייה עצרה את התנהלותה והלכה לפגוש את האפיפיור. כמעט כל הבתים היו מקושטים בלפחות דגל אחד גדול בצבעי זהב ולבן של הוותיקן, ובחלק היו קבוצות של דגלים קטנים יותר. פוסטרים של האפיפיור הוצגו בחלונות רבים".

כך תיאר ה"ניו יורק טיימס" את יומו הראשון של הביקור של האפיפיור יוחנן פאולוס השני באירלנד ב־29 בספטמבר 1979, הפעם הראשונה שבה מנהיג הכנסייה הקתולית מגיע למדינה שנחשבה באותה תקופה לאחת האדוקות ביותר בעולם מבחינה דתית. יותר מ־2.5 מיליון בני אדם הגיעו למיסות שקיים האפיפיור בדבלין, בדרוהדה שליד הגבול עם הצפון (שם קרא לסיום האלימות בחבל), בקנוק, בלימריק ובמאיינות.

במיסה המרכזית שקיים בפארק פניקס בדבלין, שם התאספו כ־1.2 מיליון בני אדם במה שכונה "הכינוס הגדול ביותר בתולדות אירלנד", התייחס האפיפיור לקשר החזק בין האירים לבין הכנסייה הקתולית. "האנשים שלכם הפיצו את האהבה לכנסייה בכל מקום שאליו הלכו, בכל מאה בהיסטוריה שלכם", אמר. "זה נעשה על ידי הנזירים הקדומים ביותר והמיסיונרים בימי הביניים של אירופה, על ידי פליטים מרדיפה, גולים ומיסיונרים, גברים ונשים מהמאה הקודמת ומהמאה הזו".



ב־25 באוגוסט צפוי האפיפיור פרנציסקוס להגיע לאירלנד לרגל פסטיבל המשפחות בקרוק פארק בדבלין, הפעם הראשונה מאז אותו ביקור היסטורי לפני כ־39 שנה, אולם המדינה שאליה ייחשף שונה לחלוטין מזו שראה יוחנן פאולוס השני. יותר מ־78% מכלל חמשת מיליון תושבי אירלנד עדיין מוגדרים קתולים, אבל יחסם לכנסייה השתנה באופן דרמטי.

את המשבר הגדול ביותר בין האירים לבין הכנסייה, שעד לפני שנים לא רבות ניהלה כמעט את כל היבטי החיים של תושבי הרפובליקה, יצרה סערת הפדופיליה שעדיין ממשיכה לזעזע את העולם הקתולי ואשר אירלנד הייתה אחד המוקדים המרכזיים שלה. באמצע שנות ה־90 החלו להופיע עדויות ראשונות על התעללות מינית נגד בנים ובנות במוסדות חינוך ורווחה ששייכים לכנסייה ועל קשר השתיקה שבכירי הכנסייה ניסו לקדם על מנת למנוע את החשיפה, בין השאר באמצעות תשלום דמי שתיקה.

בשנת 2006 הודתה הכנסייה באירלנד כי יותר ממאה כמרים חשודים במעשי התעללות מינית ופיזית מאז שנות ה־40, ודוחות חקירה חשפו שורה של מקרים גם במוסדות בצפון אירלנד. כעבור שלוש שנים פרסמה ועדה ממלכתית באירלנד דוח בן כ־2,600 עמודים, שמסקנתו הייתה כי תופעת הפדופיליה הייתה "מגיפה" שפשטה במאות מוסדות קתוליים מאז שנות ה־30 וכי הכנסייה הגנה על אנשי הדת הפדופילים.

"סבלתם קשות, ואני באמת מצטער על כך", אמר האפיפיור בנדיקטוס ה־16 בהתנצלות רשמית במרץ 2010, והכנסייה החלה לשלם סכומי עתק לקורבנות. אולם הפצע הפתוח צפוי להוביל להפגנות במהלך ביקורו של פרנציסקוס, ועדיין לא ברור אם הוא ייפגש עם נציגים של הקורבנות, שמאמינים שלא כל האמת על פרשות הפדופיליה נחשפה.

עדות לשוני בין שני הביקורים תבוא לידי ביטוי מיד כאשר פרנציסקוס ינחת בדבלין. בשנת 1979, הומוסקסואליות עדיין הייתה בלתי חוקית במדינה, וכך היה גם ב־14 השנים הבאות. אולם בין מקבלי פניו של פרנצסיקוס בקיץ הקרוב יהיה גם ראש הממשלה, ליאו ורדקר, שאינו רק בן לאב הינדי והטישך (תואר ראש הממשלה באירית) הצעיר ביותר בתולדות המדינה (39), אלא גם ההומוסקסואל המוצהר הראשון שמחזיק בתפקיד ראש הממשלה באירלנד. בעבר, ייתכן שזהות מינית כזו הייתה עלולה לעורר אי־נוחות אצל מנהיג הכנסייה הקתולית, אבל כשמדובר באפיפיור הנוכחי - שרק השבוע צוטט כמי שאמר לגבר הומו כי "אלוהים אוהב אותך ככה" - נראה שמדובר בעניין שולי לחלוטין.

שנתיים לאחר שההומוסקסואליות הפכה לחוקית, תושבי אירלנד הצביעו במשאל עם צמוד בעד הפיכתם של גירושים לחוקיים - 50.28% תומכים מול 49.72% מתנגדים. למרות חששותיהם של המתנגדים מפני גל גירושים שיפגע במשפחות האיריות, הראו נתוני האו"ם לפני שנתיים כי אירלנד היא בין המדינות שבהן קצב הגירושים הוא הנמוך ביותר בעולם. בבריטניה, לעומתה, הנתון גבוה פי שלושה, ובארה"ב פי ארבעה.



החלטה לא פחות דרמטית התקבלה לפני שלוש שנים, כאשר אירלנד הפכה למדינה הראשונה בעולם שבה התושבים מאשרים במשאל עם - 62% תומכים מול 38% מתנגדים - את תיקון החוקה על מנת לאפשר נישואים חד־מיניים, וזאת אחרי שאיחודים אזרחיים בין בני אותו המין היו מותרים כבר משנת 2010. "התחושה עבורי היא של מהפכה חברתית", אמר ורדקר, אז שר הבריאות, שיצא מהארון במהלך הקמפיין לקראת משאל העם.

בדרך לבריטניה

היום עשויים תושבי אירלנד להביא לשינוי היסטורי נוסף כאשר ילכו לקלפיות במשאל עם על מנת להכריע באחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת עבור החברה הקתולית בכללותה, ועבור אירלנד בפרט - שאלת ההפלות המלאכותיות. הפלות הוצאו מחוץ לחוק באי האירי כבר ב־1861, אולם רק בשנת 1983 התקבל התיקון השמיני במשאל העם, ולפיו "המדינה מכירה בזכות לחיים של העובר, ובהתייחסות ראויה לזכות השווה של האם לחיות, מבטיחה בחוקיה לכבד, וככל שניתן ליישם ולהצדיק את הזכות הזו באמצעות החוקים שלה ולהגן עליה". ב־1992 אישרו משאלי עם את התוספות שקובעות כי לא ניתן יהיה למנוע מנשים לנסוע למדינות אחרות כדי לבצע הפלות, או לקבל מידע על שירותי הפלות שניתנים כחוק בחו"ל.

בפועל, לפי פסיקה של בית המשפט העליון משנת 1992, ניתן לבצע באירלנד הפלה מלאכותית רק במקרה שיש סכנה לחיי האם, כולל האפשרות שתשים קץ לחייה, בעוד שאונס אינו מהווה הצדקה ראויה. החוק הנוכחי, שהתקבל ב־2013, קובע כי "זו עבירה להרוס במכוון חיים אנושיים שעדיין לא נולדו" וכי הנשים שמבצעות הפלה והרופאים שמסייעים להן צפויים לעונש של עד 14 שנות מאסר. בשל כך, כ־3,000 איריות עושות מדי שנה את המסע לבתי חולים בבריטניה על מנת לעבור שם את ההליך הרפואי שאסור במולדתן.

באוקטובר 2012 הזדעזעה אירלנד כאשר סביטה הלפאנאוור (31), רופאת שיניים ממוצא הודי, מתה בבית החולים בגאלוויי בעת שהייתה בשבוע ה־17 להריונה. האירוע החל אחרי שנודע ללפאנאוור שהעובר שלה מת. היא ביקשה שהרופאים בבית החולים יבצעו בה הפלה מלאכותית, אולם הם סירבו שוב ושוב בשל החוק, וכעבור ימים ספורים היא מתה מהרעלת דם. חקירה של מערכת הבריאות קבעה כי הלפאנאוור מתה בשל "מזל רע מבחינה רפואית", והמקרה עורר את הקריאות לקיום משאל לשינוי החוקה.

בפני המצביעים תוצג היום השאלה אם הם רוצים להשאיר את התיקון השמיני על כנו או לבטל אותו על מנת לאפשר לחברי הפרלמנט לקבל חקיקה ליברלית יותר, גם אם לא מתירנית באופן גורף. לפי טיוטת חקיקה שהכינה הממשלה למקרה שבו המשאל יאשר את ביטול הסעיף, ניתן יהיה לבצע הפלות, בהתאם להתייעצויות עם גורמים רפואיים מקצועיים, עד השבוע ה־12, בעוד שהפלה עד שבוע 24 תתאפשר במקרים חריגים, שכוללים סכנה לחיי האם או פגמים חמורים בעובר שיגבילו את חייו.

עדיין לא ברור מי יוכל לחגוג מחר, והתוצאות הרשמיות צפויות להתפרסם. על אף שמחנה התומכים מוביל מאז שהוכרז על קיום המשאל לפני יותר מחודשיים, מומחים מעריכים כי צפוי קרב צמוד, מאחר שישנם קולות צפים רבים שעשויים להעביר את הניצחון לצד של המתנגדים. סקר של רשת סקיי הראה השבוע 47% תמיכה מול 37% התנגדות, אולם 11% ציינו כי הם לא יודעים איך יצביעו ועוד 6% סירבו לגלות כיצד יצביעו. גם בסקר של היומון "אייריש טיימס" ציינו 24% כי הם לא בטוחים לגבי הצבעתם או שלא יצביעו כלל, ו־44% הביעו תמיכה בביטול התיקון, ירידה של 3% בתוך שלושה שבועות.

הסקרים הצביעו על כך שהדור הצעיר נוטה יותר לעבר תומכי ביטולו של התיקון השמיני, בעוד מצביעים בני 50 ומעלה נמצאים במחנה הנגדי. נטייה לעבר מחנה התומכים אפשר למצוא יותר גם בקרב נשים, מצביעים עירוניים ובעלי רקע מבוסס יותר. מצביעים ממשקי בית עניים יותר ותושבי כפרים נוטים לתמוך בהשארת התיקון. באופן טבעי, גם הממסד הדתי מתנגד באופן נחרץ להקלות בהפלות.

דם ברכבת

מאז שההכנות למשאל יצאו לדרך, הוא מסעיר ומפלג את אירלנד, ואפילו משך אלפי אזרחים אירים ששוהים בחו"ל לשוב למולדתם על מנת לתת את קולם. שני הצדדים עשו שימוש מסיבי בשלטי חוצות, בסרטונים בטלוויזיה ובאינטרנט ובפרסום ברשתות החברתיות. מוקדם יותר החודש הודיעו פייסבוק וגוגל שיפסיקו לאשר פרסום כלשהו שיגיע מגורמים חיצוניים על מנת למנוע השפעה על אופן ההצבעה, אך רשת CNN הראתה כי מאות פרסומות, שכשליש מהן מנוהלות מחוץ לאירלנד, עדיין מופיעות ברשתות החברתיות במדינה.

הנושא טעון, ברחובות ישנם הרבה פוסטרים משני הצדדים", מספר אייל כהן, ישראלי שמתגורר באירלנד, שמציין כי המשאל הנוכחי טעון יותר מאשר ההצבעה על נישואים חד מיניים. "יש דוכנים בערים שבהם אנשים מנסים לשכנע את המצביעים ויש ויכוחים. לא מעט ויכוחים עוסקים בתמונות שמציגים המתנגדים להפלות כי הן מאד מאד גרפיות ומזכירות את הקמפיינים של תומכי הטבעונות".

מלבד עיסוק בסוגיות מהותיות כדוגמת החופש של נשים לקבוע מה לעשות בגופן, מידת תקפותן של אמונות שמרניות בעידן המודרני או השאלה אם גם עובר מת אינו מצדיק הפלה, שני המחנות מביאים שלל סיפורים אישיים על מנת לחזק את טיעוניהם.

לוסי ווטמוף, צעירה בתחילת שנות ה־20 לחייה, גילתה לפני שלוש שנים שנכנסה להריון בלתי מתוכנן והחליטה לעבור הפלה בבריטניה. "נסעתי ללונדון בעצמי. טסתי בשעת בוקר מוקדמת. לא היו יכולים להרדים אותי, כי הייתי צריכה לטוס באותו היום, ולכן הייתי ערה לאורך כל התהליך", סיפרה לרשת ABC האוסטרלית. "לאחר מכן הלכתי לתחנת הרכבת ועמדתי ברכבת במשך 40 דקות או שעה, מדממת כל הדרך לשדה התעופה כי לא היה מושב פנוי בשבילי. אז חיכיתי בשדה התעופה עוד שעות עד שיכולתי לטוס הביתה". לדבריה, התיקון השמיני "לא מונע מהפלות להתרחש באירלנד, הוא רק גורם להן להיות לא בטוחות".

מנגד, גווין בוין, סטודנט לפילוסופיה מדבלין, מקווה שהתיקון יישאר על כנו, מאחר שזו הסיבה לכך שהוא נמצא בחיים. הוא סיפר כי אמו הייתה בת 16 בעת שהרתה, והוריה שלחו אותה לאנגליה כדי לעבור הפלה, אולם אז התחרטו ואפשרו לה להמשיך את ההריון. "הם גילו את התיקון השמיני שמגן על ילדים שלא נולדו ומעניק להם זכות לחיים", אמר. "הם הגיעו למסקנה שאני בן אדם, אדם ייחודי עם ערך, והם לא היו יכולים לסיים את חיי". "אני לא מאמין באלוהים", הודה בוין. "אבל בעיני זו סוגיה של זכויות אדם".

כהן ציין כי למרות התחושות העזות של שני הצדדים כלפי סוגיית ההפלות, שני המחנות יקבלו את התוצאה הסופית של משאל העם. גם ראש הממשלה ורדקר, אחד התומכים הבולטים בביטול התיקון השמיני, הבהיר בשבוע שעבר כי גם אם יפסיד, לא יחפש דרכים לשנות את התוצאה וכי לא יהיה משאל חוזר. "אני דמוקרט ואני צריך לקבל את התוצאה של משאל עם ושל בחירות", אמר. "לא יהיה משאל שני בעתיד הנראה לעין, בוודאי לא תחת הממשלה הזו".



העולם, ישראל וההפלות

דוח האו"ם על מדיניות ההפלות שפורסם אשתקד, ציין כי 97% מ־197 המדינות החברות ועוד שלוש מדינות בלתי חברות מתירות לבצע הפלות על מנת להציל את חייה של האם. בשני שלישים מהמדינות ניתן לבצע הפלות אם יש סכנה לבריאות הפיזית או הנפשית של האישה, בעוד שרק במחצית מהמדינות ההפלות מתאפשרות אם ההריון הוא בשל אונס, יחסים בתוך המשפחה או פגמים חמורים בעובר. 
 

ב־36% מהמדינות ניתן לבצע הפלות גם בשל מצב כלכלי וחברתי, בעוד שרק ב־30% מהמדינות ניתן לבצע הפלה אחרי הגשת בקשה רשמית. עם זאת, מדובר בעלייה של 6% לעומת המצב בשנת 1996. לצד אירלנד, בין המדינות המחמירות ביותר ניתן למצוא את פנמה, ונצואלה, מצרים, לוב, תימן ועיראק. לעומת זאת, הודו, רוסיה, סין, מרבית מדינות אירופה וצפון אמריקה מוגדרות בדוח האו"ם כמדינות שפחות מגבילות את ההפלות. 
 

ארה"ב מספקת מקרה מבחן מיוחד. בשנת 1973 קיבל בית המשפט העליון את הפסיקה ההיסטורית בתיק של רו נגד ווייד, אשר קבע כי החוקה מתירה לבצע הפלות מלאכותיות. עם זאת, הפסיקה עדיין מעוררת ויכוח עז בין תומכי ההפלות (Pro Choice) לבין המתנגדים (Pro Life). רק השבוע הצהיר הנשיא טראמפ כי לראשונה מאז 1973, "לאמריקה יש נשיא שמתנגד להפלות, סגן נשיא שמתנגד, בית נבחרים שמתנגד ו־25 ערי בירה של מדינות רפובליקניות שמתנגדות", רמז לאפשרות שינסה לשנות את ההכרעה ההיסטורית. 
 

עדות לכך סיפקו חלק מהמדינות שהעבירו השנה חוקים קשוחים יותר נגד הפלות. החודש חתמה מושלת איווה, קים ריינולדס, על החוק המחמיר ביותר בארה"ב, אשר קובע כי יש איסור לבצע הפלות ברגע שבו מזהים פעימת לב של העובר, ככל הנראה החל מהשבוע השישי להריון. מושל מיסיסיפי, פיל בראיינט, חתם במרץ על חוק שאוסר על הפלות החל מהשבוע ה־15, כולל במקרים של אונס, ולמעט במקרים של סכנה לאם או פגמים בעובר. גם בקנטקי נאסר השנה על הליך רפואי מיוחד שמאפשר הפלות ומבוצע במרפאה יחידה במדינה. 
 

החוק הישראלי, בניגוד למצב באירלנד, מספק מרחב גדול יותר להפסקת הריון יזומה. כמו כן, הוא אינו מכיר במעמדו של העובר - כשם שאינו מכיר במעמדו של אביו - אלא רק ברצונה של האישה ההרה, שגם פטורה מאחריות פלילית באם בוצעה ההפלה באופן לא חוקי. מימון הפלות ללא צורך רפואי לנשים עד גיל 33 נכלל אף בסל הבריאות.
 

קיימים ארבעה מצבים שבהם רשאית הוועדה להפסקת הריון לאשר הפלה: לאישה טרם מלאו 17 (גיל הנישואים) או שכבר מלאו לה 40 שנה; ההריון נובע מיחסים שמחוץ לנישואים, יחסים אסורים לפי החוק הפלילי או גילוי עריות; קיימת סכנה שהוולד יהיה בעל מום; משך ההריון עלול לסכן את חיי האישה או לגרום לה נזק גופני או נפשי. 
 

לפי נתונים עדכניים של משרד הבריאות, בשנת 2016 נרשמו 19,574 פניות של נשים לוועדות להפסקות הריון, ו־98% מתוכן אושרו, ובאותה שנה בוצעו 17,990 הפלות. מחציתן של ההפלות אושרו, משום שההריון נובע מיחסים שמחוץ לנישואים, יחסים אסורים לפי החוק הפלילי או גילוי עריות. ב־9% מהמקרים האישה הייתה מתחת לגיל 17 או בת 40 ומעלה (עד לפני מספר שנים נכלל גם סעיף שהתיר הפלה מסיבות סוציאליות כמצוקה כלכלית, אולם סעיף זה נכלל לעתים קרובות תחת פרשנות הסעיפים הקיימים).
 

על הפסקות הריון בלתי חוקיות יכול משרד הבריאות לדעת רק במקרה שהוא מקבל דיווח על סיבוך רפואי נלווה אצל האישה, אלא שלמוסדות הרפואיים הפרטיים אין חובת דיווח על מקרים כאלה. לאור הפרשנות הרחבה שניתנת לחוק, ולאור ההיענות הגבוהה של המדינה למבקשות להפיל, ניתן להעריך שהפלות לא חוקיות אינן עניין נפוץ.


hayim30@gmail.com