נדיה מוראד עמדה מול כנסת ישראל וסיפרה על זוועות שהמוח מתקשה לתפוס. היא סיפרה את סיפורם של בני הדת היזידית, שנטבחו בידי דאעש בעיראק, וביקשה שכנסת ישראל תכיר בה ובבני המיעוט שלה בעיראק כעם נרדף. “אני מאמינה שיקבלו את הבקשה שלי. היהודים, שעברו שואה, יודעים את המשמעות של עם נרדף”.
היא ביקרה כאן כשהייתה רק בת 23, פעילה יזידית מהכפר קוצ’ו באזור סינג’אר שבעיראק, שנחטפה ושועבדה על ידי ארגון הטרור במהלך 2014. היא הצליחה לברוח ומצאה מקלט אצל משפחה סונית בעיר מוסול, שהצליחה להבריח אותה אל מחוץ לתחומי הח’ליפות האסלאמית, אבל רק לאחר שלושה חודשים בשבי ועשרות פעמים שבהן נמכרה כשפחת מין לבעלים שונים. היום היא נודדת ברחבי העולם ומשמיעה את קולם של היזידים.
בביקורה בישראל הגיעה לבית הספר הדו־לשוני בירושלים. היא ראתה איך יהודים ומוסלמים לומדים ביחד והתרגשה. “אני רוצה שכך יהיה בכל העולם”, אמרה אז. “אני רוצה שערבים ילמדו לצד יזידים, כורדים וטורקמנים גם בעיראק. זה החלום שלי. שהעם שלי יחיה בשלום ובשלווה, שלא יהיה עם נרדף”.
את עוד חושבת על ימי השבי?
“אני לא חושבת על מה שקרה איתי, אלא על מה שקרה עם הבנות האחרות שנשארו שם. אני בטוחה שהן עברו הרבה מאוד ידיים וגברים כשפחות. אי אפשר למחוק מהזיכרון את המראות של אונס נשים ונערות, שחלקן אף עברו הפלות, הפרדת התינוקות מהאמהות ואונס ברוטלי של ילדות קטנות”.
מה את אומרת למנהיגי העולם המוסלמי?
“אמרתי לנשיא מצרים ולמנהיגי כווית שאם המוסלמים לא יהיו נגד דאעש, הם לא יחוסלו, אלא יתרבו. אני בקשר עם קצינים עיראקים במוסול, והם מספרים לי שלצערם יש משפחות מקומיות שממשיכות לצדד בדאעש וכועסות שלוחמי הארגון הובסו. אם לא יילחמו ברעיון, זה יהיה קשה יותר. דאעש הגיע בשם האסלאם, ולכן רק המוסלמים הקנאים לדתם יכולים לחסל אותו”.
על ימי השבי היא מספרת: “הם היו מתפללים ולאחר מכן אונסים אותנו. עשו את כל מה שאדם דתי עושה - התפללו חמש פעמים, אנסו ורצחו את מי שנראים בעיניהם כופרים. בעצם, לרוב הם ביצעו את הפשעים שלהם כלפי מוסלמים שלא האמינו בדרכם.
“הייתי מוכרחה לשבת ולאכול איתם. לאחר שנכשלתי בבריחה הראשונה, ברחתי שוב מנהג שעובד עם הארגון. הגעתי לבית של משפחת מוסלמי סוני במוסול,
הוא יצר קשר עם אחי שהיה במחנה פליטים בחבל כורדיסטן־עיראק, ששלח אליו כסף, והוא דאג להנפיק עבורי תעודת זהות, כאילו הייתי אשתו המוסלמית, ולאחר מכן להבריח אותי, עד שהתאחדתי עם אחי. לאחר מכן, הגעתי ללונדון, דיברתי שם על החטופות, ואז חזרתי למחנה הפליטים בכורדיסטן”.
ביקרת מאז במוסול?
“כשנסעתי לשם עברו עלי שעות קשות. פעם המיליציות השיעיות עיכבו אותי, פעם הפשמרגה הכורדית ופעם נוספת שוטרים עיראקים. אי אפשר לדעת בידי מי נמצאת השליטה במקום”.
לקראת המפגש עם חברי הכנסת שלנו, אמרה: “אני בטוחה שעם שעבר רדיפה ושואה יבין את מצב העם שלי, ומקווה שישראל תסייע ליזידים ולקורבנות כדי שיצליחו לעמוד מחדש על רגליהם ולחזור לשגרה. המסר שלי הוא לא רק להנהגה בישראל - שהעולם כולו יתאחד נגד הטרור כדי להפסיק את המלחמות בעולם. ובעיקר למוסלמים - אם לא תילחמו בטרור של דאעש, אז הוא ימשיך להיות נוכח, בועט וקיים כאן”.