נהוג לומר שכדורים מסובבים שזרקה ההיסטוריה, סטיות תקן חסרות פשר והגירה המונית של חשיבה סדורה ושיקול דעת ציבורי אל המחוזות הסהרוריים של ההזיה הלאומית יזכו למענה סדור ומספק של היסטוריונים מהמרחק הבטוח וההכרחי של זמן ומקום. אבל מה שקרה שלשום בפריימריז באינדיאנה, מדינה שהיא שם נרדף לשפיות, שהפך את דונלד טראמפ למועמד (הכמעט) בטוח לנשיאות של המפלגה הרפובליקנית, אינו יכול להמתין לחוות הדעת המלומדת של העתיד.

למה שקרה באינדיאנה ודרך החתחתים הביזארית המאתגרת את ההיגיון הבריא ותוצאותיה ההרסניות אין הפריבילגיה לחכות למסמך היסטורי מלומד. הבחירה להעמיס על שכמו של טראמפ את מאווייו, תקוותיו, עתידו ובעיקר את כעסיו של כחצי מהציבור באמריקה תוגש לשיקול דעתו של הבוחר בעוד חצי שנה בהליך מזורז, שתוצאותיו תקפות ובלתי הפיכות לארבע שנים לפחות. בימים שבהם נדמה שבינתו של ציבור רב וגדול נסתתרה או נפרדה זמנית מהמציאות – העתיד הוא מחר.


דונלד טראמפ לאחר הפריימריז באינדיאנה. צילום: רויטרס



הסבריהם של אלה המפטפטים עצמם למוות מדי יום בטלוויזיה ובעיתון אינם רלוונטיים כרגע, ובעיקר עקרים ואימפוטנטיים. האפשרות הריאלית שלטראמפ אחוזים סטטיסטיים מוצקים להיות הנשיא האמריקאי ומי שנהוג לכנות מנהיג העולם החופשי בעידן סבוך ומסוכן מאין כמותו מבית ומחוץ, גורם לאמריקה – שתחגוג השנה 240 שנות עצמאות – להיראות כרפובליקת בננות מטורללת שזרקה גט למציאות ולהיגיון ובחרה בברון הסמים הגדול ביותר שלה לפתור את בעיותיה הדוחקות ולפלס את דרכה אל העתיד.


 התקווה היחידה שנותרה היא שאמריקה תמצא את מצפונה


בעולם הנושא עיניו תדירות להובלתה, שיקול דעתה, טיב נבחרי הציבור שלה וההיסטוריה שלה כמי שבאה להציל, מפלבלים הבוקר בעיניהם ומשפשפים אותן מנהיגים הרגילים בדברי הטעם ובהתנהלותה השפויה של המעצמה העולמית שבחרה בקבלן עם משאית שרצים רתומה לה, כמועמד להנהיג אותה. הבונוס לכאורה שמדינות כאיראן, צפון קוריאה, רוסיה ואחרות תוהות אם התנהגותן הסוררת והקפריזית תשרת אותן בעתיד, אינה מצדיקה את גודל האסון.



מה שהחל כקוריוז שגבה צחוקי בטן הידרדר לגרוטסקה מביכה, אלימה ובוטה שהעליבה מאסות של ציבורים גדולים ומכובדים. גרוטסקה שבמהלך חודשים ארוכים בקעו ממנה האמירות הגסות, החצופות והמאוסות בהיסטוריה של הפוליטיקה, וסופה בבחירתו של מי שקיים ספק גדול לגבי כשירותו האינטלקטואלית, שיקול דעתו הגיאופוליטי, הכלכלי והחברתי, המדקלם רפליקות ומנטרות שהיו מקבלות ציון נכשל בשנה ראשונה בהבעה ובהבנת הנקרא.

אמריקה הייתה כה עסוקה בשעשוע המתמיד שסיפק לה האזרח טראמפ, שקודם שכחה שמדובר בהליך רציני בעל תוצאות גורליות, והתעוררה לבלום את השיטפון כאשר היה מאוחר מדי. לא ועידה, לא שירקעס פוליטיים ולא כלום יעצרו את המלכתו של טראמפ כמועמד הרפובליקני. האיש נטול סייגים, משולל טעם טוב ושאינו עושה חשבון לאיש ואישה לוקה בתסמונת טורט פוליטית והרגיל את קהלו לעובדה שהוא יכול לומר את כל העולה על דעתו מבלי לשלם מחיר על אמירות שהדעת אינה סובלת.



בבוקר של ניצחונו הגדול, באורח האגבי והבזוי ביותר, ציטט טראמפ צהובון שקבע כי רפאל, אביו ממוצא קובני של טד קרוז, היה ידידו של המתנקש לי הארווי אוסוולד וקשור ברצח JFK. אפילו אוליבר סטון היה נזהר בלשונו. בערב, עם אביו לצדו, פרש קרוז מהמרוץ. ביום שבו אפילו קרוז הצליח לגייס אמפטיה, היה אפשר להבין את פגיעתו הטרמינלית של טראמפ. באותו ערב נפרד הקבלן המיתי מיריבו "טד השקרן" קרוז כאחיו האובד, על סף בכי.



נחמד היה לכתוב כאן מאה פעמים "זה נורא ואיום" ולסיים. אבל זה טראמפ האמיתי ולא האישיות הטלוויזיונית, והוא הוכיח כי מחשבותיו ודבריו נודדים על פני ספקטרום הנע משימוש בנשק גרעיני על אדמת אירופה וסלידתו מנשים במחזור. לתקווה שבזמן שנותר ימצא את בינתו או יחשוף את אלברט שווייצר הפנימי שלו - אין שחר. זה האיש וזו נכלוליותו. התקווה היחידה שנותרה היא שאמריקה תמצא את מצפונה, תתגבר על סלידתה מהילרי קלינטון ותבחר בה. אם לא, על ההיסטוריונים יהיה לקבוע לאן נעלמה האומה המפוארת ששכנה ביבשת צפון אמריקה.