השאלה כמובן היא האם יתנגשו, האם מסלול הריצה העיוורת יתזמן אותם למפגש ראשים שבסופו ייוותר אחד מהם פצוע, מדמם על הקרקע המאובקת - או שפשוט יחלפו זה על פניו של זה וימשיכו לרוץ, ימשיכו את המרוץ בלי לשנות ובלי להשתנות. ובמילים פשוטות: האם ועד כמה יש לעימותים נשיאותיים השפעה על הבוחרים?
עימותים נשיאותיים בלי ספק מספקים לבוחרים, ולצופים שאינם בוחרים, רגעים שנצרבים בזיכרון הקולקטיבי. הם בלי ספק מספקים מראית עין של הכרעה. ניצחון בנוקאאוט או בנקודות; ניצחון בזכות אמירה שנונה - רונלד רייגן הקשיש אמר לוולטר מונדייל הצעיר והרענן ב־1984: "אני לא מתכוון לנצל את גילו הצעיר ואת חוסר ניסיונו של המתחרה שלי למטרות פוליטיות"; או ניצחון בזכות משגה קשה של היריב - ג'רלד פורד אמר בעימות עם ג'ימי קרטר ב־1976: "אין שליטה סובייטית במזרח אירופה"; ניצחון בזכות תשובה תימהונית של אחד המועמדים - מייקל דוקאקיס התקשה להשיב ב־1988 אם יתמוך בעונש מוות למי שהיה רוצח ואונס את רעייתו; ניצחון בזכות התנהגות בלתי מקובלת של אחד המועמדים - ג'ורג' בוש (האב) מציץ בשעונו בקוצר רוח, כנראה מחמת שעמום.
אלא שטרחנים המתעמקים במדע המדינה מתעקשים לקלקל את המסיבה הזאת. הם מתעקשים שלמרות החגיגה התקשורתית, למרות הימים הארוכים של פרשנות וניתוח טלוויזיוני מסביב לשעון, למרות אחוזי הצפייה המרשימים - והשנה, בזכות טראמפ, מצפים לאחוזים גבוהים במיוחד - למרות ההכנות המדוקדקות לקרב כאילו מדובר בקרב האחרון, למרות מראית העין של הכרעה שאין ממנה חזרה - למרות כל אלה, העימותים הנשיאותיים אינם משנים בדרך כלל את תמונת המערכה. "אין אף מקרה שבו אפשר לייחס תפנית משמעותית לעימותים", קבע מחקר שבדק סקרי דעת קהל בכל מערכות הבחירות מ־1960 - מאז העימות המוכר והידוע בין ג'ון קנדי הצעיר והנאה לבין ריצ'רד ניקסון המיוזע והלא סימפתי ועד לעימותים של שנת 2000, השנה שבה התקשו הבוחרים להחליט מי יהיה הנשיא הבא והותירו את ההכרעה בידיו של בית המשפט העליון.
במחקר מקיף עוד יותר, על "ציר הזמן של בחירות לנשיאות", מצאו גם רוברט אריקסון וכריסטופר וולזיאן שעימותים בדרך כלל אינם משנים את הדינמיקה של בחירות לנשיאות. ולא רק הם: "לאירועי קמפיין רגילים כמו נאומים מרכזיים, פליטות פה מביכות, תשדירי טלוויזיה מחוכמים, ודברים כגון אלה, יש השפעה משמעותית לטווח ארוך רק לעתים נדירות". כלומר - רוב מה שאנחנו רואים בקמפיין בעצם לא ממש משפיע. לא השפעה נקודתית. בטח שלא העימותים, הנערכים בשלב בקמפיין שבו לרוב גדול של הבוחרים כבר יש עמדה נחרצת בשאלה למי יצביעו ומדוע. וממילא, מחקר על העמדות האלה וכיצד הן באות לידי ביטוי לנוכח ביצועי המועמד בקמפיין כבר מצא שלבוחרים אין שום בעיה לומר שמועמד אחד ניצח בעימות - ואז להצביע למועמד השני. כך קרה, לדוגמה, לג'ון קרי, שניצח על פי כל בדיקה בשלושת העימותים שלו מול ג'ורג' בוש בשנת 2004, מה שלא מנע ממנו להפסיד בבחירות עצמן. רבים מהבוחרים פשוט אמרו לעצמם: בסדר, הוא טוב יותר בעימותים - אבל כנשיא אנחנו מעדיפים את בוש.
אז למה בכל זאת העימותים חשובים, למה המועמדים משקיעים בהם כזאת אנרגיה? קודם כל משום שיש פה ושם מקרים, גם אם נדירים, שבהם העימות כן משפיע. נכון: "רק לעתים נדירות". אבל אין במידע הסטטיסטי המהימן הזה תועלת מופלגת משום שהבחירות, בעבור רוב המועמדים ברוב השנים, הן הזדמנות של פעם, מקסימום פעמיים, בחיים. אם הפעם הנדירה נופלת דווקא עליהם, הם לא יוכלו להתנחם בסטטיסטיקה בעודם רואים את יריבם או יריבתם מתיישבים בבית הלבן. בעצם, האינפורמציה המלמדת להתייחס בזהירות רבה לקביעות על ניצחון חד־משמעי כזה או אחר של מועמד כזה או אחר, משמעותית יותר בעבור הבוחרים או הצופים, מכפי שהיא משמעותית למועמדים. הצופים צריכים להתייחס לעימות בפרופורציה המתאימה - למועמדים אין ברירה אלא להתייחס אליו בחוסר פרופורציה.
הם צריכים לעשות זאת לא רק בגלל חוסר הרלוונטיות של טענת הנדירות - העימותים משפיעים רק לעתים רחוקות - אלא גם בגלל חוסר הרלוונטיות של טענת ה"השפעה המשמעותית". מהי השפעה משמעותית? העימות בין קנדי לבין ניקסון העלה את יתרונו של קנדי מאחוז אחד לשלושה. ויכול להיות שלא רק העימות תרם לזה - התנודה לכיוונו של קנדי החלה עוד לפני העימות. אבל בבחירות מהצמודות ביותר בתולדות אמריקה, גם שבריר אחוז יכול להשפיע, גם חלקיק של תוספת או אובדן תמיכה יכול לשנות.
ג'ימי קרטר איבד בתקופת העימותים מול פורד אחוזים ניכרים מהתמיכה בו. הירידה החלה עוד קודם, ונמשכה עוד אחר כך - מה שלא הספיק לפורד כדי לנצח. רייגן איבד בשני העימותים הראשונים מול מונדייל כמחצית מיתרונו, אך בעימות השלישי, זה שצוטט כאן קודם, ושנזכר הרבה יותר מקודמיו, שיקם את מעמדו. רייגן היה פרפורמר שאין דומה לו בעשורים רבים של פוליטיקה טלוויזיונית, ויכולתו זאת באה לידי ביטוי ארבע שנים קודם לכן, כאשר התמודד בעימות יחיד מול קרטר, שבוע בלבד לפני הבחירות. רייגן נכנס לעימות ביתרון - 2% לערך - ויצא ממנו ביתרון גדול יותר: 5%. קל יחסית להניח שהוא היה מנצח גם אם לא היה נערך העימות, אך מה היה קורה לו נכשל בעימות - לעולם לא נדע.
גם קלינטון תיכנס לעימות של יום שני ביתרון קטן. בין אחוז לשניים. אך זהו יתרון שביר, בין השאר משום שהשנה, באופן בולט, מספר המתלבטים גדול. אחוז ניכר מקרב האמריקאים לא יודע מה לעשות במרוץ הזה, איך לאכול אותו, בעבור מי להצביע כאשר שני המועמדים לא נראים מתאימים. ההתלבטות היא התלבטות נואשת, התלבטות שמחפשת סיבה להצביע למועמד כלשהו, בסיבוב שבעבור רבים מהם תהיה ברירת המחדל להישאר בבית. טראמפ יצטרך לתת סיבה: הוא יידרש לתת תשובות קצת יותר ברורות ומחודדות לשאלות על מדיניות, ינסה, מן הסתם, להיראות קצת יותר "נשיאותי" מאשר בדרך כלל. אבל גם בזה לא יגזים, כי מי שרוצה "נשיאותי" מצביע לקלינטון. הכוח שלו נמצא במקום אחר.
מה תנסה המועמדת קלינטון לעשות? לקלינטון יש תשובות טובות בנושאי מדיניות, אבל אין לה תשובות טובות בכל מה שנוגע להתנהלותה האישית - לסודות, לשקרים הקטנים, לשימוש בתיבת דואר אלקטרוני פרטית, לקשרים המטרידים של "קרן קלינטון". וגם הפרסונה שלה כמועמדת לא מרנינה במיוחד. זה בלט בעימותים שלה מול ברק אובמה, שאכן רקד סביבה כפרפר ועקץ אותה כדבורה לפני שמונה שנים ("את מספיק נחמדה, הילרי"). זה בלט גם בעימותים שלה מול המתחרה ברני סנדרס בפריימריז מוקדמים יותר השנה (סנדרס השיב על טענתה של קלינטון שגם היא מתחה ביקורת על הבנקים הגדולים: "הו, אלוהים, הם בטח היו הרוסים מזה. זה היה לפני או אחרי שקיבלת מהם סכומים עצומים כדי לנאום לפניהם?").
כך או כך, היא המועמדת המובילה, שחובתה להתנהל ביתר זהירות כדי שלא לקלקל, מה שבכל מקרה מתאים לאישיות שלה כפוליטיקאית. טראמפ, לעומתה, הוא מי שצריך לטלטל קצת את הספינה, להרוויח עוד נקודה או שתיים כדי להביא את המרוץ לשוויון. טראמפ הוא מי שמצפים ממנו שיאמר דבר שערורייתי, חסר תקדים, שימתח את גבולות השיח הפוליטי, לרעה ולטובה, כדרכו מתחילתו של המרוץ הזה. אם הוא טוב או רע לאמריקה - זאת יכריעו הבוחרים של אמריקה, אבל אין ספק שבזכותו יירשמו שיעורי צפייה גבוהים, בזכותו יהיו עניין ומתח, בזכותו תהיה דרמה טלוויזיונית מרתקת. גם בזה אפשר לראות הישג.
התרעות פיקוד העורף