קלע למטרה: כדורסלן העבר מסביר מה חסר היום לנבחרת

אחרי תני בא בוזי. בעקבות תנחום כהן־מינץ המנוח, שבגובה של 2.04 מ׳ היה ממושכות ה"נפיל" של הכדורסל הישראלי, בא בעז ינאי. ינאי, "בוזי" בפי כל, מושבניק בן מושבניק מנהלל. אז, כולה 1.99 מ׳, היה שחקן הציר בה"א הידיעה של נבחרת ישראל, או במונחים של כדורסל גארד מחופש לסנטר, שממרומי גובהו היחסי היטיב לתעתע בהגנות של הקבוצות היריבות.

חוץ מהכישרון המולד ומהענווה הכפרית הטבעית, היה לבוזי עוד ייחוד, בהיותו מהבודדים שהעזו לסרב לאימפריית הכדורסל סוחפת הכוכבים של מכבי תל אביב. "ממרחק של שנים אני רואה את הסירוב שלי דאז כנבון ביותר", הוא אומר למרגלות עץ תפוז שופע פרי עסיסי בגינת ביתו, בנהלל. "לאחר שראיתי מה שקרה שם לשחקנים ישראלים אחרים, חשבתי שבגילים האלה שחקן צריך לשחק כדורסל ולא לשבת על הספסל".

"ברור שזה צורם. גם אם משחקים איתו יהודים שהגיעו מארצות הברית, ג׳ייק כהן וסילבן לנדסברג, בכל זאת הם לא ישראלים. אבל אם רוצים להתמודד עם הקבוצות החזקות באירופה, נראה שאין מנוס מלהתחזק בשחקנים אמריקאים".

"בתקופתי הותר לקבוצות לשתף זר אחד, וכשפרשתי מליגת העל, לפני 30 שנה, זה התקדם לשני זרים בקבוצה".

למה גורם ריבוי הזרים? "זה פוגע בשחקנים הישראלים, עוצר אותם ולא נותן להם הזדמנות להוכיח את עצמם. מאמנים כאן מעדיפים לשתף את הזרים, לא תמיד משיקולים מקצועיים".

"קודם כל זה מה שהיה. שנית, במשך השנים סיגלתי לעצמי תכונות שאפשרו לי להצליח. אם הסנטרים האחרים היו גדולים, חזקים ואטיים, אני אומנם הייתי עם פחות סנטימטרים בהשוואה אליהם, אבל יותר זריז מהם".

משפחתו של בוזי (62) הגיעה ב-1922 למושב נהלל בן השנה. חוץ משנה אחת, שבה שיחק בהפועל תל אביב והתגורר בגבעתיים, הוא נטוע כל חייו בלב עמק יזרעאל. שנים רבות היה רפתן, עד שהרפת חוסלה. זה מכבר הוא עובד חברת "פז", לאו דווקא בתחנות הדלק.

"יום אחד החליטו בנהלל להקים קבוצה ששיחקה בליגה ג׳. הייתי רק בן 15, אבל עם הגובה שלי גויסתי לקבוצה. כעבור שלוש שנים, כשאוחדו

"חסר גובה. במרוצת השנים לא גדלו כאן שחקנים ענקים. בנבחרת של היום  חסרים קלעים, חסרה טכניקה אישית, ולפעמים חסר גם שכל".

בוזי שומר על כושר. הוא צועד בשדות עם רעייתו ליאת, אמנית, שעבודותיה תורמות לאווירה במעונם הצנוע; ועד היום, לא תאמינו, הוא משחק כדורסל, עם החבר׳ה במושב ועם עמיתיו, מוותיקי השחקנים בהתיישבות העובדת. כשקוראים לו להתייצב למשחק נוסטלגי, בוזי נענה לקריאה לדגל. "לפקודה תמיד אנחנו", אומרים על שכמותו.