"מישהו ער?", לחלקכם אני מניחה שההודעה הזו היא שגרתית כחלק מעוד התחלה של בילוי לילי, אך אצל רמי יולזרי הסיפור אחר לחלוטין.

יולזרי רגיל לקבל הודעות כאלו בשעות הקטנות של הלילה, על בסיס יומיומי בקבוצת הווטסאפ של חבריו לקבוצת הריצה, המתקשים לישון בלילות.

כנראה שלא שמעתם על קבוצת הריצה "רצים עם רמי", אבל בקרב הפצועים הסובלים מפוסט טראומה, רמי נחשב לאגדה. קיימים סיפורים רבים על איך הוא הרים אנשים מאפס ועודד אותם לקום על הרגליים, להתחיל לרוץ ופשוט להסתכל קדימה על העתיד ולא רק על הקושי היומיומי.



רמי יולזרי, בן 52, מתמודד בעצמו עם פוסט טראומה כבר למעלה מ-30 שנה. לפני שש שנים הוא החליט להתחיל לרוץ ולאחר שרץ את המרתון הראשון שלו הוא החליט למנף את הצלחתו האישית ולנסות לעזור לעוד אנשים.

"לקח לי בערך שנתיים להגיע לרעיון של להקים קבוצת ריצה וממש עכשיו אנחנו חוגגים לקבוצה הראשונה בתל אביב שנתיים", רמי מספר ומוסיף כי קבוצת הווטסאפ שלהם, בכלל נפתחה לצרכים מנהלתיים.

אבנר ינאי, הפסיכותרפיסט של הקבוצה מספר על ההתכתבויות בוואטסאפ שהן כבר מזמן לא משמשות רק להודעות רשמיות. הקבוצה הפכה למקור תמיכה לחבריה סביב השעון ובעיקר בשעות הקטנות של הלילה. רמי ואבנר אומרים כי קרה לא פעם שמישהו מהקבוצה לא נרדם בלילה, שלח הודעה "מי ער?" ואז גילה שהוא לא לבד. הסובלים מפוסט טראומה מתקשים להירדם בלילות והחבר'ה מנסים לעודד אחד את השני ומשתפים בחוויות הקשות אך גם הטובות שהם עוברים.

אבנר הגיע לקבוצה כאיש טיפול בצוות הקהילתי של נט"ל שהחליטה לשתף פעולה עם רמי ומאז כבר זרמו מים רבים בירקון. כשהוקמה הקבוצה חיפשו איש מקצוע ואבנר נטל על עצמו את התפקיד המאתגר. הוא מעולם לא רץ לפני והשנה סיים לראשונה מרתון.


לקח לו שנתיים לחשוב לפתוח את קבוצת הריצה. רמי יולזרי. צילום: אביב חופי

"רץ מכל מלחמות ישראל"

כיום לרמי יש שתי קבוצות והיד עוד נטויה. הקבוצה בירושלים הוקמה רק לפני כארבעה חודשים והיא מונה בסביבות ה-15 רצים כאשר רובם מהמלחמות האחרונות. הקבוצה בתל אביב מונה כ-25 רצים מכל טווח הגילאים ומכל מלחמות ישראל. כשרמי מציין את זה, לרגע ניתן לחשוב שהוא צוחק אבל אז הוא אומר ברצינות מוחלטת: "קיים נציג כמעט מכל המלחמות כשהרץ הכי ותיק שלנו נפצע במלחמת ההתשה. יש בוגרי מלחמת יום כיפור, לבנון לדורותיה – הראשונה והשנייה ויש לנו חבר'ה שנפצעו בפעילויות בשטחים".

מה הרעיון שעומד מאחורי הקבוצה?
"המון מחקרים מראים על ההשפעות של הריצה ברמה המנטלית והפיזיולוגית להתמודדות עם חרדה ודיכאון, זה הכוח המרפא של הריצה. הדבר המופלא ביותר בעיניי הוא כוחה של הקבוצה. בדרך כלל כשאומרים קבוצות ריצה של פוסט טראומה אנשים חושבים שאלה קבוצות של טיפול וזו בכלל לא המטרה שלנו. אצלנו הקבוצה בנויה על חווויות חיוביות וייחודיות שאנחנו משיגים דרך השתתפות במרוצים ודרך פעילויות מעבר לריצה".

למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על פעילויות חיוביות?
"אחד המאפיינים הבולטים של ההתמודדות עם פוסט טראומה זו העובדה שאתה תקוע על זיכרונות קשים מהעבר ובקבוצה אנחנו אומנם לא מוחקים את זה אבל בהחלט מוסיפים חוויות חיוביות שהן כאן ועכשיו. אנחנו גם לא רק רצים בפארק הירקון אלא נפגשים לפעילויות חברתיות פעם בחודש - כבר עשינו על האש על שפת הים, שיעור יוגה, משחק באולינג ופעילות אתגרית".

עם כל הקושי בהתמודדות, החבר'ה מצליחים להתמיד באימונים?
"אסור לשכוח שאלה חבר'ה שהיו חיילים לוחמים ביחידות קרביות שרגילים להיות בצוות עם חברים ובפוסט טראומה אתה בסופו של דבר נשאר לבד, אתה כל הזמן מרגיש לבד. בקבוצה נוצרות חברויות וחשוב להם להגיע לאימונים. היו לנו אחוזי נשירה מאוד נמוכים, משהו כמו 90% מהאנשים שהצטרפו לקבוצה נצמדים אליה וממשיכים - מגיעים לאימונים, מגיעים לפעילויות, נמצאים בקשר עם האנשים".

איך הקבוצה נבנתה בתחילת הדרך?
"באופן טבעי בהתחלה זה היה יותר קשה ובאימון הראשון היינו בסך הכל שמונה. אבל עם השנים השמועה החלה לעבור מפה לאוזן. היום זה נורא מגוון, יש מוניטין שהתפתח, אנשים שומעים ומתעניינים ויש את האלמנט של חבר מביא חבר".


אבנר ינאי. התחיל כמטפל ונשאב פנימה. צילום: אלון פרידמן

הפצועים השקופים

אבנר מדגיש את ייחודיות הקבוצה ומסביר על פוסט טראומה: "זו תגובה לאירוע טראומטי שבעקבותיו מאבדים את האמון בבני אדם, בעולם, נמנעים מהרבה דברים ולא יוצאים מהבית. כל טריגר הכי קטן יכול לעורר את הטראומה ואז חלק חווים מעין התקף חרדה – הדופק עולה, מתחילים להזיע וקשה לנשום. הבעיה היא שבניגוד לפציעות בגוף בהן רואים הרבה פעמים את הפציעה, בפוסט טראומה לא רואים את הפציעה ולכן התופעה נקראת 'הפציעה השקופה'".

אני מנסה להבין את השוני מהטיפול של אבנר לטיפול רגיל בקליניקה והוא מיד מסביר: "הגעתי לקבוצה בתור מטפל אבל היום אני גם חבר, אני מעורבב איתם בשונה מיחסי מטופל-מטפל רגילים שכבודם במקומם מונח. שם הגבולות מאוד ברורים ופה הגבולות מטושטשים, הפכתי לחלק מהם. זה נהיה סלט אחד גדול אבל סלט טעים, זה משהו מחוץ לקופסא. אסור לשכוח שרוב החבר'ה עדיין נמצאים בטיפול ואנחנו לא קבוצה טיפולית אלא יותר קבוצת תמיכה. צריך להבין שגם החיים שלי השתנו מאז שהצטרפתי לקבוצה, התחלתי לחיות איתם ולהבין את החוויה שהם עוברים יום יום".

במה מתבטא השינוי שהחבר'ה עוברים בקבוצה?
"עצם הפעילות הגופנית משפרת חרדות ודיכאון שמהווים חלק בלתי נפרד מפוסט טראומה ואם אתה רוצה להשתתף בקבוצה אתה חייב לצאת מהבית. יש אנשים שהגיעו לפני שנתיים והיה להם קשה לצאת מהבית והיום הם לא מוותרים על אף אימון. בקיץ שעבר, מבצע צוק איתן היווה טריגר לחבר'ה להישאר בבית אבל דווקא במהלכו הייתה נוכחות שיא! כולם הגיעו למרות האזעקות וזה משהו מדהים, אנחנו חשבנו שאף אחד לא יגיע לאימון והם חיכו לאימונים".

כשהתחביב הופך למקצוע

בשנה האחרונה החל שיתוף פעולה עם קמפוס "שיאים" באוניברסיטת תל אביב ונפתח מסלול הכשרה למדריכי ריצה שהגיעו מהקבוצה של רמי. בינתיים נראה כי שיתוף הפעולה הצליח ושני מתנדבים שנשלחו לקורס הפכו למנהלי הקבוצה. בימים אלה שני רצים נוספים המתמודדים עם פוסט טראומה מסיימים את ההכשרה ויוצאים עם כלי לחיים.

מה התכניות הלאה, יש שאיפה להתרחב?
"התחלתי לחשוב על פתיחת קבוצה בדרום לבני נוער החיים בצל הטילים ויש גם תוכנית לפתוח קבוצה צפונית. חוץ מזה, בימים אלה אנו יושבים וכותבים תוכנית, עושים סוג של מחקר. אנחנו רוצים לכתוב מודל בצורה מסודרת ובאיזשהו שלב לייצא אותו לארצות הברית, לאנגליה, איפה שיש בוגרי מלחמות המתמודדים עם פוסט טראומה".

קבוצות הריצה וההליכה של רמי בשיתוף נט"ל פועלות כיום בת"א ובירושלים. להצטרפות, ללא תשלום, ניתן להתקשר לקו הסיוע של נט"ל 1800-363-363.

ביום שישי ה-13.11.15 יתקיים מרוץ "רצים בצבע - מרוץ נט"ל לחיים בצבע" בפארק הירקון, זו השנה השלישית ברציפות, לתמיכה וסיוע בנפגעי טראומה מטרור ומלחמה, וקידום המודעות בנושא.

לא ישנים בלילה. צילום: אלון פרידמן