זה לא הגיל זה התרגיל: "אני לא יודעת למה זה מגיע לי. עשיתי דבר טבעי, ספורט, לא בשביל פרס ישראל. כל מה שרציתי זה להתעמל ולאמן. פרסים זה בריא, אתה חושב? ואילו אני אהבתי את האוויר הטוב והיפה. אהבתי את השטח. אהבתי לזוז. ואהבתי לראות עולם. מדליות לא היו במחשבות שלי. בטח לא איזה פרס”, כך מספרת המתעמלת האולימפית אגנס קלטי, שלאחרונה התבשרה על היותה כלת פרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף לשנת תשע"ז.

אלא שכדי להודיע על הזכייה לקלטי, הספורטאית היהודייה הגדולה ביותר והמעוטרת ביותר בכל הזמנים וישראלית זה כמעט 60 שנה, היה על שר החינוך נפתלי בנט להרחיק בצלצול הטלפון עד בודפשט, עיר הולדתה, שם היא שוהה בתקופה האחרונה ולצדה בנה רפי. קלטי, אגדת ספורט מופלאה, חגגה בינואר את יום הולדתה ה־96. “אני לא זוכרת כלום, העיקר שאני קיימת”, היא אומרת וצוחקת כשאני תופס אותה ב”חופשת מולדת” בביתה שבהרצליה. “אני צעירה בגופי, אבל לא במוחי”, היא מוסיפה, ובעוד בנה זועק “אמא, תיזהרי!”, היא מגיבה ב”תעזוב אותי!” חינני ומדגימה הנפת רגל, שצעירות בהרבה מגילה אינן מעזות לנסות.

קלטי, זקופת קומה ואיננה מסתובבת עם משקפיים, נראית משועשעת, אבל בנה רותח. “חשבתי להשאיר אותה כאן עד יום העצמאות, אבל אנחנו נהיה עד אז בבודפשט”, הוא מספר. “המטפלת שסידרתי לה ברחה והשאירה אותי בקטסטרופה עולמית; היא עוד תקבל עונש מלמעלה”.





הבן רפי שולח אותה להסתרק קצת. היא מצייתת. “אני נראית יפה כמו צעירה?” היא שואלת בשובה מהמראה. “מה אתם רוצים ממני?” נוכח שאלה זו אתם מבינים שסיפורה האישי מובא כאן כפאזל - פרטים שהיא דולה מנבכי זיכרונה. קלטי נולדה ב־1921 כאגנס קליין. “קליין זה שם גרמני, וכהונגרייה לא רציתי אותו”, היא מעידה. “לאבא שלי היה בית חרושת לנקניקים, אבל הוא היה קודם כל בן אדם נהדר, שמאוד אהבתי אותו. היו לו שתי בנות, ואני, הקטנה מבין השתיים, הייתי בעצם הבן שלו. עשינו יחד ספורט. חתירה. שחייה. טיפוס הרים”.


“הכי אהבתי מוזיקה”, היא מוסיפה. “הביאו לי צ’לו, אבל היה לי קשה לנגן עליו, כי הוא היה גדול מדי. אז מצאו לי צ’לו יותר קטן, ואני ניגנתי וניגנתי. ככה עד שהמורה שלי, אנטל פריש, אמר: ‘אגי, לא טוב לשבת תמיד עם הצ’לו, תלכי להתעמל’. התחלתי להתאמן במכבי בודפשט. בגיל 12 הרגשתי כמו אישה מבוגרת”.

קלטי המשיכה לנגן, עד שהעיסוק בהתעמלות דחק את הנגינה. כשהחלה לעסוק ברצינות בהתעמלות, פרצה המלחמה והשהתה את ההמראה שלה אל היכל התהילה. כדי להינצל נאלצה להינשא בנישואים פיקטיביים וזמניים לספורטאי הונגרי. כשהחל ב־1944 הכיבוש הגרמני בארצה, אימצה לעצמה זהות בדויה והסתתרה. “נהייתי משרתת בכפר ליד בודפשט”, היא מספרת. “יוהאס פירושקה, קראתי לעצמי שם, כמו העוזרת שהייתה לנו, ואחר כך לקחו אותי לעבוד בבית חרושת לפצצות”.

זאת הייתה תקופת בלהות מבחינתה. אביה וקרובי משפחה אחרים שלה הובלו לאושוויץ, שם נספו, בעוד אמה ואחותה היו בין ניצולי ולנברג. מה עוד קרה לה בימי האימה קלטי כבר אינה זוכרת. “באיזשהו שלב אמא נאלצה לעסוק בפינוי גופות מהדנובה”, מאשר בנה רפי. “יצאתי מהמלחמה כולי עור ועצמות”, סיפרה. היא הסתערה מחדש על אימוני ההתעמלות, וב־1946 קרה הבלתי ייאמן. בגיל 25, שבו רבות מהמתעמלות כבר מתרפקות בגעגועים על זיכרונות העבר, קלטי הוכתרה לראשונה כאלופת הונגריה במקבילים מדורגים והחלה בהכנות לאולימפיאדת לונדון 1948.

משהו השתבש לה בתרגיל הטבעות במסגרת תחרות הקרב־רב הקבוצתית עם נבחרתה. במקום לנחות על רגליה, היא נפלה במלוא אורך גופה ושברה את עצם הבריח. נבחרת הנשים של הונגריה דורגה שנייה אחרי נבחרת צ’כוסלובקיה. מקלטי אי אפשר לקבל כעת תשובה ברורה אם קיבלה עם חברותיה את מדליית הכסף, שהייתה יכולה להיות ה־11 שלה במאזן הכללי, בעוד שברוב הפרסומים כתוב עליה שבסך הכל זכתה “רק” בעשר מדליות אולימפיות. “אחרי המלחמה והקומוניזם, ראיתי בלונדון מה זה חיים טובים”, היא אומרת.

צו קריאה מישראל

אולימפיאדת הלסינקי 1952. קלטי כבר בת 31 ועדיין תאבת הישגים. מאזנה הפעם מעורר השראה. היא קוטפת שתי מדליות ארד - במקבילים מדורגים ובתרגיל קבוצתי עם מכשירים, מדליית כסף בקרב־רב קבוצתי והדובדבן שבקצפת - מדליית זהב בתרגיל הקרקע. מתעמלת אחרת אולי הייתה מחליטה לפרוש בשיא, עטורה במדליות אלה, אבל לא קלטי.



שלהי 1956. בבודפשט כבר החל להתגלגל המרד ההונגרי נגד הסובייטים. קלטי הרחיקה עד אולימפיאדת מלבורן. שם, הרחק־הרחק באוסטרליה, הדהימה קלטי את עולם הספורט. שללה הפעם היה בלתי נתפס: ארבע מדליות זהב (בתרגילי הקורה, הקרקע, המקבילים המדורגים ובתרגיל הקבוצתי עם מכשירים) ושתי מדליות כסף (בתרגיל הקרב־רב הקבוצתי ובתרגיל הקרב־רב ליחידות). שום ספורטאית לא זכתה בהישגים כאלה, לא לפניה, לא אחריה.

אבל הדרמה לא תמה. קלטי גמרה אומר לערוק למערב ונשארה בארץ הקנגורו, שם ביקשה מקלט מדיני. מי יודע לאן הייתה מתגלגלת מאוסטרליה או אולי הייתה נשארת שם אלמלא הגיע אליה צו קריאה מישראל. היה זה פרופ’ זולטן דיקשטיין, מאמנה לשעבר בהונגריה, שבינתיים עלה ארצה והזמין אותה להופעת ראווה בנעילת המכבייה החמישית בקיץ 1957. קלטי באה הנה מצוידת בקורה ובמקבילים, זכתה בתשואות הקהל הנלהב והחליטה להישאר כאן. לתמיד.

“אבא שלי, זיכרונו לברכה, אריה וישניה, שהיה יו”ר ועדת ההתעמלות, ארגן לקלטי את העבודה הראשונה בישראל כמאמנת נבחרת הנשים בהתעמלות מכשירים”, מעיד ג’קי וישניה, כיום איש איגוד ההתעמלות ובעבר אלוף הארץ והמאמן הלאומי לגברים. “קלטי שינתה את ענף ההתעמלות כאן מקצה אל קצה”.
קלטי, מוסמכת להוראת חינוך גופני מבודפשט, החלה להורות במכון וינגייט ונישאה לבעלה המנוח, ראובן שופט, בעבר רוברט בירו, אף הוא מורה לחינוך גופני יליד הונגריה. היא נכנסה במרץ לתפקיד המאמנת הלאומית. בשנת 1960 יצאה לאולימפיאדת רומא בראש נבחרת של שלוש מתעמלות: רות אבלס (פלד), מרים קארה (נוי) ורלי בן־יהודה (בר־גורן).

את בר־גורן, כוכבת ההתעמלות של שנות ה־50 וכהמשך לכך הראשונה בנבחרתה לרומא, אני מאתר בתחנה הנוכחית בחייה - באילת. “את אגי ראיתי לראשונה ב־54’ באולימפיאדת הסטודנטים בבודפשט”, היא מספרת. “לא היה אז סיכוי שהיא, הכוכבת הגדולה, תשים אלי לב, כי בגלל מחדל של מאמן ההתעמלות דאז יצאתי אחרונה. כשהיא הגיעה למכבייה ב־57’ והבחינה בי, ישר היא שאלה אותי אם אין מתעמלות יותר רזות בישראל. אכן, בגלל השיטות שהיו נהוגות כאן הייתי בנויה כמו אתלטית ולא כמו מתעמלת. אגי ראתה את המאובנות בענף וטלטלה אותו עם השיטות שהביאה מחוץ לארץ. התאמנו איתה בתנאים־לא־תנאים. אפילו עשינו הופעות רחוב, כדי להרוויח קצת כסף על מנת שנוכל לקנות מכשיר זה או אחר. לא אשכח איך לצד ההשתתפות שלנו בחגיגות עירוניות בירושלים יצאנו אגי ואני להציג תרגילים על המדרכה, אפילו על הכביש”.

זה לא היה מסוכן?
“איזה מסוכן. לפני שהיה מכון וינגייט התאמנו במחנה יונה, היכן שכיום גן העצמאות בתל אביב, שם התעמלנו על בטון”.

לא היו מזרנים?
“היו מזרנים איומים עם תפר בכל עשרה סנטימטרים, והם היו תפורים גלים־גלים. לתוך זה נכנסו הרגליים שלנו והתעוותו. פציעות היו אז חלק מהעניין, וגם אגי לא הייתה מסוגלת למנוע זאת. חוץ מזה, שלא כמו היום, היה עלינו להרים את המקבילים בתוך שרוולי הברזל”.



על הווספה

אני חוזר עם בר־גורן לאולימפיאדת רומא 1960. “אגי קיבלה הצעות מכל העולם, אפילו מארצות הברית, לאמן נבחרות לאולימפיאדה”, היא מציינת. “אבל אגי לא הסכימה לעזוב אותנו. כשהיא נענתה להצעה לאמן את נבחרת איטליה, היא התנתה זאת בכך שנתאמן יחד עם האיטלקיות. באולימפיאדה ברומא היא דילגה בין שתי הנבחרות, אבל רשמית מישהי אחרת הוצגה כמאמנת של האיטלקיות”.

אמרו עליה שהיא לא הייתה קלה באימונים וצועקת על החניכות שלה.
“גם אני הייתי צועקת על החניכות שלי. כשאתה מתלהב, אתה צועק. ואגי, מאמנת בכל רמ”ח איבריה, ידעה להתלהב. הכל אצלה היה ציונות. כמי שזכורה לי מאז כפטריוטית, לא אשכח כיצד הייתה נוזפת בנו איך אנחנו מעזות לא להתחשב בייצוג המדינה שלנו”.

“לא ידעו איך לקלוט אותה כאן”, היא מוסיפה. “במידה רבה אני והמשפחה שלי קלטנו אותה. לאן לא לקחתי אותה עם הווספה שלי. אפילו עד הגליל. זה היה הפרייבט של האלופה האולימפית הדגולה. עד שעברתי לאילת הייתי חוגגת לה מדי שנה יום הולדת עם חברותי לנבחרת, ותמיד היינו מתפעלות איך בהשוואה אלינו היא מתמודדת נפלא עם הגיל”.

בר־גורן, אם לארבע בנות וסבתא לתשעה נכדים ולנין, נשמעת צעירה בהרבה מגילה (קרוב ל־83), אבל כהשלכה מפציעותיה בעבר, כמתעמלת וכמאמנת, היא מתניידת זה שנתיים בכיסא גלגלים.

לקלטי אין נכדים. בנה הבכור, דני, איש ענף הפרסום, עבר לסידני שבאוסטרליה לאחר נישואיו להונגרייה לא יהודייה. רפי, שמילדות היה מתלווה לאמו במחנות האימונים של נבחרת המתעמלות ומתעמל איתן, לא נשוי ועוסק באופנה באירופה. אמו רכשה לו דירה בבודפשט ומצאה את עצמה עוברת אליו.
קלטי יודעת שמה שהיה כבר לא ישוב. “ההתעמלות כיום יותר חלשה מאשר בזמני”, היא נשמעת מאוכזבת. “זהו ספורט קשה מאוד, שבשבילו צריך הרבה זמן, כוח ורצון, אבל היום עושים הכל בשביל הכסף. מה שעשיתי בעבר בהתעמלות מחזיק אותי עד עכשיו”.

עכשיו, כשהיא בת 96, נזכרו להעניק לה את פרס ישראל. “זה לא מפתיע שהפרס מגיע כל כך מאוחר”, אומר הבן רפי בעודו מציג את המדליות האולימפיות של אמו. “לא חסרים בישראל עסקנים, ואמא נלחמה כל השנים נגד העסקנים האלה, שניסו לשים לה רגליים”.

“תמיד זוכרים אותנו רק כשאנו מתים או כמעט”, עוקצת בר־גורן. “אם לא הצליחו להרוג את אגי, לא הייתה להם ברירה אלא להעניק לה את פרס ישראל”.