האולם מול הכדורסל
“בגיל 5 נחשפתי לראשונה לענף ההתעמלות. אבא שלי, ארקדי ז"ל, היה מאמן כדורסל, ואני כילדה נמרצת והיפר־אקטיבית אהבתי ללכת איתו למשחקים ואימונים ולהשתעשע על המזרנים הסמוכים. אני זוכרת שבאחת הפעמים באולם הסמוך לאולם הכדורסל, ראיתי את המאמנת של קבוצת ההתעמלות. היא הסתכלה עלי ושאלה את אבא שלי מדוע אני לא אצלה בקבוצה. יש בתחום שלנו יכולת לזהות פוטנציאל על פי מבנה גוף ואורך שרירים, ואותה מאמנת, שאספר עליה בהמשך, היא זו שגילתה אותי לראשונה והיא גם זו שאימנה אותי לאורך כל הקריירה".

נצנצים בשיער ותלבושות
“בגיל 5 לא ידעתי מה זו אולימפיאדה, אבל אהבתי את התלבושות הצבעוניות ואת התסרוקות ואת החברות שלי מהחוג. הפעם הראשונה שבה התחלתי להסתכל ברצינות על חוג ההתעמלות שאני כל כך אוהבת הייתה סביב גיל 8 או 9, אז גם צפיתי באולימפיאדה הראשונה וידעתי שלשם אני רוצה להגיע. זה גם הגיל שבו את מתחילה להתגבש ולהבין מה את רוצה, למה את מסוגלת ומה מצפים ממך".

אלה סמופלוב
“המאמנת שלי. נדיר שמאמנת שרואה אותך בגיל 5 ממשיכה איתך לאורך כל הקריירה, אבל לי זה קרה. היא תמיד הייתה עבורי כמו אמא שנייה, נסעה איתי ברחבי העולם, ועם השנים למדנו להכיר אחת את השנייה מבלי לדבר יותר מדי. היא הייתה מטפלת בכל מה שאני זקוקה לו וידעתי שאני מאוד חשובה לה. במערכת יחסים בין ספורטאי למאמן יש הרבה רגעים לא קלים, אבל היום אנחנו החברות הכי טובות ומדברות שעות בטלפון. אני חושבת שזה מעיד על הכל".



אלה סמופלוב. צילום: דני מרון

התחרות הראשונה 
“יש לי בלאק אאוט אם זכיתי במשהו והיכן היא הייתה, אבל אני זוכרת היטב את כל שלב ההכנות לתחרות הראשונה: את התסרוקת שאמא שלי עשתה לי, את העובדה שביקשתי ממנה לפרום את השיער ולאסוף אותו טוב יותר שוב ושוב. אני זוכרת את התלבושת ואת דפיקות הלב. אני זוכרת את הריח ואת הטעם בפה ואת הלחץ העצום שבו אמא שלי ואני היינו. זו הייתה תחרות קבוצתית - אך בפרט הזה תם לי כל הזיכרון. אפשר לומר שזה יותר זיכרון חושי".

מדליה ראשונה
“אומנם הייתי מתעמלת עם הרבה מאוד פוטנציאל וראו שיש לי כישרון, אבל לקח לי הרבה זמן לקחת את כל מה שיש לי ולעטוף את זה יפה ולהראות את זה בתחרות. העובדה שיש לי פוטנציאל לא מביאה לי בסופו של דבר ציון. היו לי ניתור טוב ונתונים פיזיים נהדרים, אבל לקח לי שנים רבות של אימונים כדי לאסוף הכל לחבילה שתביא תוצאות. רק בגיל 13, ואני יודעת שזה נשמע צעיר, אבל עבור מי שמתעמלת מגיל 5 זה המון זמן, רק אז עמדתי על פודיום בפעם הראשונה בחיי. רק אז, כשזכיתי במקום השלישי בתחרות האיגוד - שהייתה מקבילה בחשיבותה לאליפות ישראל לנוער - ידעתי שאני יכולה להתחיל להגדיל את החלומות שלי".

אבא
“בשנת 2010 אבא שלי נפטר ממחלה קשה, וזו הייתה שנה קשה וגם קריטית מבחינה אישית ומבחינת הקריירה - שפרחה ושגשגה. מצד אחד זכיתי באותה שנה באליפות אירופה בקרב־רב במקום החמישי, והוכתרתי כאחת המתעמלות הטובות בארץ ובאירופה. הוא היה כדורסלן ומאמן בסנט פטרסבורג ושיחק שם, והחלום הכי גדול שלו היה להיות ספורטאי ולהצליח. באיזשהו שלב ידעתי שאני מגשימה גם לו את החלומות. לצערי, את ההצלחות האחרונות הגדולות שלי הוא לא זכה לראות. הוא היה מעבר לאבא, הוא היה גם המאמן וגם הפסיכולוג ומאוד עזר לי. הוא ידע ללוות אותי, תמיד אמר לי את מה שצריך. הייתי ילדה של אבא. אנשים שמכירים אותנו טוב תמיד אמרו שאנחנו דומים גם חיצונית וגם עושים דברים באותה הצורה. לא הבנתי איך אני יכולה להמשיך הלאה".

נטע ריבקין עם אביה ארקדי. צילום פרטי

האהבה לספורט
“תמיד ליוותה אותי האמונה שכשיש לך אהבה גדולה למקצוע, תוכלי להתגבר על הכל למרות הקשיים ולמרות כאבי הלב, כי זה משהו שהוא חלק מהמקצוע. את האהבה הגדולה לספורט קיבלתי בבית, וגם את היכולת להתמודד עם כל מה שכרוך בכך. היה לי הליווי הכי מדהים שיכולתי לבקש במובן הזה - התמיכה הכי גדולה בבית".

שתי אליפויות
“כעבור שנה בדיוק, באופן מיסטי, בתאריך הפטירה של אבי, זכיתי לסגור מעגל. זכיתי באליפות אירופה כישראלית הראשונה בתחום, ושלושה חודשים לאחר מכן זכיתי באליפות העולם. נתתי את כל מה שיכולתי בשנה הזאת, בניגוד לכל הסיכויים. הרגשתי שיש לי כוח פנימי שאין למתחרות שלי, שאני חייבת להגשים לאבא ולי את החלום הכי גדול. אחרי שתי הזכיות הללו הבנתי שאני עושה משהו נכון, והייתי הישראלית הראשונה שעומדת על הפודיום".

אולימפיאדת לונדון
“האולימפיאדה השנייה בקריירה שלי. הגעתי כמתעמלת יותר בכירה ומנוסה. בלונדון הייתה תחרות קשה, היה קרב מאוד צמוד וקשה אבל הצלחתי להיכנס לגמר וסיימתי במקום השביעי, מקום שהוא הישג שיא למתעמלת ישראלית בכל הזמנים. כולם ציפו שאפרוש אחרי לונדון, והאמת שייתכן שמתעמלת אחרת הייתה פורשת. הייתי כבר בת 21, גיל מופלג לכל הדעות, אבל אני החלטתי להישאר. בתחום שלנו פורשים בדרך כלל בגיל 19, כי השחיקה הפיזית היא לא משהו שמאפשר להחזיק מעבר לכך. אבל ידעתי שאני אסמן וי על אולימפיאדה מספר 3 בקריירה ויהי מה".

נושאת הדגל 
“בדיעבד זו הייתה התחרות האחרונה שלי, האולימפיאדה השלישית בריו. לא תכננתי לפרוש מיד אחריה, אבל יצא כך. ארבע שנות אימונים קשים, שבהן גם הגעתי להישגים, עזרו לי להגשים עוד חלום. אבל האמת היא שסגירת המעגל המשמעותית עבורי הייתה דווקא נשיאת הדגל בטקס הפתיחה של האולימפיאדה. זה היה מאוד מרגש, כי מדובר באירוע מהגדולים בעולם, לא רק בנושא ספורט אלא בכלל. וכשאת מבינה שאת עומדת להוביל את המשלחת שלנו באירוע הכי גדול בעולם, זה שכולם צופים בו, לא רק חובבי הספורט, זו תחושה של כבוד וגאווה וזכות גדולה, והלוואי שאבא שלי היה רואה את זה".

נטע ריבקין משמשת כ''שגרירת 'אתנה'- הפרויקט הלאומי לקידום ספורט הנשים בישראל.