למה אנחנו אוהבים כדורגל? כי הוא משחק יצרי, תוסס, הפכפך ובלתי צפוי. בדיוק כמו אריק קאנטונה. בשנות ה־90 היה קאנטונה הכוכב הצרפתי הגדול של קבוצת הכדורגל האנגלית מנצ’סטר יונייטד. בגו זקוף, מבט נחוש, צווארון מורם ובכישרון יוצא דופן, הוא כבש עשרות שערים מרהיבים, בישל עוד רבים אחרים והיה בורג מרכזי בשרשרת האליפויות של המועדון. אבל כמו גאונים אחרים בהיסטוריה האנושית - בספורט, בבידור, באמנות, או בפוליטיקה (קאנטונה, אגב, נגע בכל אחד מארבעת התחומים הללו) - הוא היה בעל פתיל קצר.
ליתר דיוק, לקאנטונה לא היה פתיל בכלל. הוא היה חם מזג, חצוף, פרוע ואלים מאוד, שחקן, צייר, ליצן ופילוסוף, והתשוקה שלו על המגרש התבטאה לא רק בכיבוש שערים אלא גם בשערוריות שרדפו זו את זו והביאו אותו, בסופו של דבר, למאוס באהבת חייו ולפרוש מוקדם מדי. 19 שנה חלפו מאז, קאנטונה בינתיים המציא את עצמו מחדש כשחקן וכיוצר, אבל אני, כמו מיליוני אוהדי כדורגל ברחבי העולם, עדיין מתגעגע לחולצה האדומה מס’ 7.
מרסיי, העיר השנייה בגודלה בצרפת, היא עיר נמל, אבן שואבת למהגרים. ההגירה המואצת אליה החלה בשנות ה־50 והתגברה בשנות ה־80, שנות נעוריו של אריק הצעיר, בתחילה מאירופה ואחר כך גם מאפריקה. יחד עם ההגירה הגיעו המצוקה והפשע, אך גם נולדו ילדים רעבים לכדור שחיפשו שמישהו יגלה אותם וישנה את חייהם לנצח. כך קרה גם לקאנטונה. מגלה כישרונות ממועדון הכדורגל הצרפתי "אוסר" הבחין בו בגיל 15, כששיחק בקבוצת חובבים (הוא בכלל התחיל כשוער). בשנתיים לאחר מכן בילה קאנטונה באקדמיית הכדורגל של המועדון, אחר כך עלה לבוגרים, התגייס לצבא, הפך למקצוען, וב־1988 אף זכה באליפות אירופה עם נבחרת צרפת הצעירה. הכל אז נראה מושלם עבורו. קאנטונה זרח כמו יהלום. אלא שמהר מאוד הדברים השתבשו.
ב־1993, בעונתו הראשונה בקבוצה, הוביל אותה קאנטונה לאליפות ראשונה אחרי 26 שנה, ובעונה העוקבת הצליח לזכות עמה בדאבל (אליפות וגביע). חבריו, שהתפעלו מהמנהיגות שהפגין, מראיית המשחק המרשימה, מהטכניקה המשובחת וכמובן מהשערים המרהיבים שכבש, בחרו בו לשחקן העונה של ארגון השחקנים הבריטי. רק עננה אחת העיבה על השמחה: כישלון נבחרת צרפת להעפיל למונדיאל 1994 בארצות הברית, לאחר שני הפסדי בית מפתיעים לבולגריה ולישראל (כן, ה־3:2 ההוא בסטאד דה פרינס). זה אולי התסכול הגדול בחייו: קאנטונה מעולם לא הופיע במונדיאל. לו הייתה לו קצת סבלנות, ואם לא היה מסתבך סדרתי, סביר להניח שהיה שותף לזכייה ההיסטורית של נבחרת הטריקולור בגביע העולמי. אבל אז, ב־98', כבר היה הרחק מכל זה.
בעקבות האירועים, קאנטונה הקפריזי והמדוכדך כבר היה בדרכו לעזוב את האי הבריטי, ורק ביקור של המנג’ר פרגוסון בצרפת גרם לו לחזור בו. הוא שב למגרשים באוקטובר ולקח את יונייטד לדאבל מרשים נוסף באביב 1996, עם שלל שערים מכריעים, אחרי שמחקה פער של 12 נקודות מניוקאסל בליגה וגברה על ליברפול בגמר הגביע, ולעוד אליפות גם בעונה הבאה, הרביעית שלו עם יונייטד (והחמישית בסך הכל באנגליה). אחר כך כבר החליט שנמאס לו, שמיצה את זה, בגיל 31 בלבד. אוהדי יונייטד מעולם לא שכחו אותו, ובמשאל שנערך לפני כמה שנים בחרו בו כשחקן מספר שתיים של המועדון בכל הזמנים (אחרי הקשר ראיין גיגס).
שלשום קאנטונה אף התראיין לרגל יום הולדתו ה־50 והתייחס למינויו הצפוי של ז'וזה מוריניו למאמן קבוצתו לשעבר מנצ'סטר יונייטד, במקומו של לואי ואן חאל. דבריו של קאנטונה הצליחו, כהרגלו, לעורר לא מעט הדים לאחר שטען כי "אני אוהב את ז'וזה, אבל סגנון המשחק שלו פשוט לא מתאים ליונייטד”.
הכישרון העצום של קאנטונה, בין אם הוא בשיער קצר או ארוך, גלוח פנים או עטוי זקן, ימשיך לרתק אותנו עוד שנים ארוכות. הרגעים הגדולים באמת, על משטח הדשא, לא ישובו, אבל הם כבר מזמן לא שייכים לו, אלא לכל אחד ואחת מאיתנו שאוהבים כדורגל ויודעים שקאנטונה היה מלך אמיתי. גם כשלא הייתה לו ממלכה.
התרעות פיקוד העורף