גיבורי הלאום והאחדות: הזכייה במונדיאל תעזור לצרפת להתעלות על השסעים

בשבת, בצאת יום הבסטיליה, לאחר מופע זיקוקים מרהיב מעל האייפל, הופיעה על המגדל הכתובת "קדימה הכחולים", כהכנה לחגיגת ההמשך: גמר גביע העולם מול קרואטיה ברוסיה. 100 אלף אוהדים מאושרים הצליחו להידחק למתחם הענק של שאן דה מארס בצלו המרשים של האייפל. המומים בחום הכבד, נשענים ומתחבקים זה עם זה, מנופפים בדגלי צרפת ושרים את "המרסייז", התערבבו שם מעמדות, גזעים ודתות. נשים וגברים, צעירים וזקנים, בני העיר והפרוורים, הצטופפו יחד עד שהגביע הגיע לידיו הבטוחות של הקפטן הוגו לוריס.

אחרי המשחק, שמו ההמונים את פעמיהם דרך הגשרים שעל נהר הסיין לגדה הימנית ולשאנז אליזה. מיליון איש הגיעו לשדרה היפה בעולם כדי לשתות שמפניה ולצפות בהקרנת צבעי הלאום ותמונות השחקנים על שער הניצחון. למרות הדוחק הלא ייאמן, מצאו קבוצות צעירים מקום לריקודים עליזים לצלילי "אנחנו האלופים". הרבה צחוקים וחיבוקים היו שם. כמה צעירים מהשכונות חיבקו ונישקו בלהט צעירות קרואטיות בלונדיניות, שנקלעו למקום בלי שהספיקו לקפל את דגליהן. "אנחנו אוהבים קרואטים", צעק אחד מהם. "קרואטיות!", תיקן אותו חברו.

בפעם האחרונה יצאו כאן מיליונים לרחובות אחרי הפיגועים במערכת העיתון "שרלי הבדו" ו"בהיפר כשר". "לא יצאתי אז, אני יוצא היום", הודה מוסטפה, ספר מצפון פריז. "אז הסתכלו עלי כעל רוצח, היום אני חבר". בבונדי, הפרוור הפריזאי שבו גדל קיליאן אמבפה, נדחקו נשים מוסלמיות בכיסוי ראש כדי להצהיר בפני המצלמות על כל הטוב שהן חשות.

אך כפי שניתן היה אולי לצפות, החגיגה הסתיימה בדמעות. הממשלה אומנם הקצתה כוחות ביטחון מוגברים לאירוע - 120 אלף חיילים ושוטרים ו־45 אלף כבאים, אך כשקבוצות מתפרעים החלו לבזוז קניון וחנות של קבוצת הכדורגל פ.ס.ז', ירו השוטרים גז מדמיע בשדרת שאנז אליזה ופיזרו את אחרוני החוגגים בזרנוקי מים. גם הקרנת המשחק במתחם האייפל נפתחה בקרבות רוויי גז מדמיע בין שוטרים ומתפרעים, שמחו על חסימת דרכם למתחם שנתמלא.

האירועים היוו תזכורת לכך שהניצחון הגדול לא פתר את בעיותיה החברתיות של צרפת, אבל הוא בכל זאת אפשר לצרפתים להתעלות על השסעים ועל בעיות היומיום בתחושה של אחדות מתחדשת.

"אנחנו נזכה בהכל"

הנשיא עמנואל מקרון רואה באלופי העולם הטריים גיבורים נוספים בגלריית הצרפתים המצטיינים שהוא בונה מתחילת תקופת כהונתו, כמתכון לבנייתה מחדש של צרפת אופטימית ומלוכדת. הכדורגל הוא כמובן נדבך חשוב בעיצובה של הלאומיות החדשה. אפשר להצביע על "לאומיות של טקסים", ועל אירועים שמהווים סוג של הבניה לאומית ואמצעי לחיזוקה. בהקשר הזה ניתן להבדיל בין "לאומיות של חגיגות" ל"לאומיות של אבל". בעוד שהקדנציה של הנשיא פרנסואה הולנד הצליחה להוציא אנשים לרחובות רק בעקבות אירועי טרור מצערים, מקרון זכה במסיבה גדולה אחרי זכייה בגביע העולם, בוודאי דרך נעימה יותר ליצירת סולידריות חברתית.

מקרון אוהב טקסיות, והוא אף מינה יועץ מיוחד לכתיבת נאומיו בענייני זיכרון לאומי. באצטדיון לוז'ניקי במוסקבה נכנס הנשיא לחדר ההלבשה והלהיב את השחקנים. "אתם מעכשיו אנשים חדשים... עכשיו מוטל עליכם תפקיד מיוחד... עליכם לתת דוגמה. אתם צריכים לזכות בהכל". והם ענו לו במקהלה ובקצב: "אנחנו נזכה בהכל".

אמש, במסגרת מעמדם החדש, הוסעו אלופי העולם הטריים לאורך שדרותיה המהודרות של פריז, לפני שנכנסו כמנצחים - אך גם כמגויסיו הטריים של הנשיא - בשערי ארמון האליזה. מקרון הפך את הזכייה בגביע לאירוע לאומי, ואת הנבחרת ושחקניה לגיבורי הלאום והאחדות, כפי שהוא אוהב לכנות אותם. זה היה בדיוק ההישג שמקרון וצרפת היו זקוקים לו בדחיפות, לנוכח המצב הביטחוני והחברתי.

בכלל, אפשר לומר שנבחרת הטריקולור עברה מיתוג מחדש: מתדמית "הפרחחים המיליארדרים" שליוותה את הנבחרת בשנים קודמות, לחבורה סימפטית ומלוכדת של אוהבי הרפובליקה מכל הגזעים והדתות. אחרי היסוסים ראשוניים, למד הציבור הצרפתי לאהוב את הנבחרת החדשה והמצליחה שלו. זאת לאחר שנים של יחסי אהבה־שנאה ומשבר אמון שהגיע לשיאו במונדיאל 2010 בדרום אפריקה, אז ארגנו הכוכבים בראשות ניקולא אנלקה שביתה נגד המאמן רמון דומאנק. חלקם אף הסתבכו בפרשה פלילית מביכה, שבמסגרתה הואשם קארים בנזמה בניסיון סחיטה של חברו לנבחרת מתיו ולבואנה. לאחר מכן, כשסולק בנזמה מהנבחרת על ידי דידייה דשאן, האשים את המאמן החדש ב"כניעה לגזענים".

כדי לשבור את הדימוי המנותק והמפונק של הנבחרת הצרפתית ההיא, דרש דשאן משחקניו להדגיש ככל האפשר את אווירת החברות בנבחרת, ואת אהבתם ללא סייג למולדת ולצבעי הלאום. "אנחנו צריכים להיות גאים להיות צרפתים", שאג אנטואן גריזמן במסיבת עיתונאים. "אנחנו צרפתים, אנחנו אוכלים טוב, יש לנו מדינה יפה, יש לנו קבוצה יפה, יש לנו עיתונאים יפים. אני רוצה שהצעירים יקראו כמוני: תחי צרפת, תחי הרפובליקה!".

קיליאן אמבפה בן ה־19, הכוכב החדש והבלתי מעורער של הכדורגל הצרפתי, הצהיר בנוסח האהוב על מקרון: "אני רוצה לגלם את צרפת, לייצג אותה ולתת הכל לצרפת. אם אתה נותן הכל למדינה שלך, אפשר לצפות שיקרו דברים יפים שקורים רק בנבחרת לאומית. כאן אי אפשר לרמות. אין מקום לרמאים או למתחזים". אחרי הניצחון, הביעו השחקנים את קוצר רוחם לבוא ולפגוש את בני עמם.

"גימיק מסחרי"

החלום הגדול של הצרפתים היה לחזור ל־12 ביולי 1998 ול־0-3 המיתולוגי על ברזיל בגמר המונדיאל – שהיווה עד השבוע את זכייתה היחידה של צרפת בגביע העולמי. דור המילניום רצה זכייה משלו, כמו הוריו, וקיבל אותה. אמבפה, למשל, עדיין לא נולד כשדשאן, אז הקפטן, הניף את הגביע. דשאן עצמו אומר כי הוא נזהר מלהשוות באוזני שחקניו בין הנבחרות. אלה שני סיפורים נפרדים, הוא אומר. גם היבט האחדות הלאומית אינו ניתן להשוואה למצב היום. אז, ההרכב הרב־תרבותי של לבנים־שחורים־ערבים ובני מיעוטים לאומיים אחרים, כמו באסקים או קאנאקים (צאצאי המושבה קלדוניה החדשה), עורר לא יותר מאשליה של אחדות, שנופצה במהרה. השחקנים היו מודעים למוצאם ומסויגים בגלוי כלפי סמלי הרפובליקה כמו ההמנון הלאומי, שכמעט איש לא שר אז ברצינות.

היום, אומרים בזהירות צעירים ברואסי, הפרוור שבו גדל פול פוגבה, כי הם דווקא אוהבים את הנבחרת, שמייצגת את כולם. השחקנים לא מנפנפים בעושרם ונגישים לאוהדים, ומייצגים "את כל הדתות שלנו". ועדיין, הגזענות היא מרכיב מרכזי בשיח הציבורי הצרפתי, והקרע עם המרכיב המוסלמי של האוכלוסייה הולך וגובר. בטראפ, הפרוור הפריזאי הקשה שבו גדל אנלקה, המשחק לא עורר התלהבות יתרה. "צבעי הדגל הם עבורנו בעיקר הצבעים של מפלגת הימין הקיצונית, החזית הלאומית", אומר כמאל זרדי, מדריך במועדון כדורגל מקומי. גם משכורות העתק של השחקנים לא מתקבלות היטב במקום שבו אנשים רבים מחפשים קורת גג ללילה, והעירייה לא התבקשה כלל להכין מסך ענק או מתחם אוהדים. "הסיסמה של המיזוג החברתי של 1998 הייתה גימיק מסחרי", טען רוקח בשם מוסטפה. "מאז יצא האוויר מהבלון הצבעוני".

דווקא הפעם, בניגוד ל־1998, החזית הלאומית נזהרה מלהצביע על מוצאם האפריקאי של כמה מהשחקנים, וקראה לתמוך בנבחרת. לעומת זאת, מהעבר השני היו מי שהגדירו את הנבחרת הקרואטית כ"נבחרת הגזע הלבן", שנחיתותה הוצגה מול הגזע השחור.

האם התאריך 15 ביולי 2018 יצליח להחזיר את צרפת לפסים של גאווה לאומית וסובלנות תרבותית? את התשובה נקבל בחודשים, אולי בשנים הקרובות. בינתיים צרפת תמשיך ליהנות מימי השיכרון, שהיו כל כך חסרים לה בשנים האחרונות. "נרקוד כל הלילה ומחר נקבל את פני הגיבורים היפים שלנו", אמרה בערב הזכייה ז'קלין, מחבורת הנערות שהגיעו מהפרוור קרטיי. "אחר כך יבוא החופש הגדול. מי חושב על מעבר לזה?".