"מאיר היה ביישן, לא משתף בשום דבר", אמרה אוליביה איינשטיין, "גם אם הבת שלו תזכה באוסקר הוא לא יספר לאף אחד. לכן בשבילו החשיפה ועוד בכיסא גלגלים כשראו אותו בנכות שלו וכל הקושי והרחמים, זה הדבר שהוא הכי פחד ממנו. רק שלא ירחמו עליו. הוא רצה לספר אבל גם ביקש באותה חשיפה שנעזור לו לשמור על הפרטיות שלו. כשהכריז לראשונה בטלוויזיה על מחלתו, קיבלנו כל מיני הספדים, כולם כתבו וגם הנשיא וראש הממשלה והמון אנשים שלחו הודעות והתקשרו. הוא ראה הכל ומאוד התרגש".
איינשטיין מסתבר לא היה רק דמות חזקה ומיוחדת מול המיקרופון והמצלמה. "מאיר אף פעם לא ביקש שארחם עליו ולא שאל למה זה קרה לי?", מספרת איינשטיין, "הוא תמיד חייך. לא ראיתי גדולה כזו. אף פעם לא בכה על מר גורלו או קיטר. הוא לא רצה רחמים. חי את הרגע. שאלתי אותו אם ירצה להתחבר לצינור נשימה ולחיות עוד כמה שנים? הוא ענה לי שאין סיכוי בעולם. אני אחיה כמה שאני אחיה וכשאני אצטרך ללכת אני אלך. אם הראש עובד, יש לי עוד הרבה ספרים לקרוא. לאט לאט המצב כל כך התדרדר שגם ספרים הוא לא יכול היה לקרוא יותר. הכאבים היו עזים, הוא ביקש בעיניים שלו ואמר לי תעזרי לי כי אני לא יכול יותר".
גם דמות הטלוויזיונית של דיקטטור שפיתח לו חברו הטוב רון קופמן בתכניות הרדיו והטלוויזיה המשותפות שלהם לא היתה רחוקה מהמציאות היומיומית. "מאיר היה אחד שדרש שהדברים יתנהלו כמו שהוא רוצה. במיוחד בשידור, שזה היה הדבר הכי חשוב בשבילו", המשיכה אשת המנוח, "בעיקר הדיוק. אם הוא היה עושה טעות אי פעם הוא לא היה סולח לעצמו. מאיר היה מפונק וגם בבית הוא ניסה להיות דיקטטור. זה לא כל כך הלך לו. אני יותר חזקה ממנו".
על הפרפקציוניזם שאפיין אותו סיפרה: "מאיר כל כך אהב לצאת למרפסת עם הקפה והעיתון. הוא קרא את כל העיתונים וכל מילה. תמיד אמר לי אם תבחני אותי על כדורמים אני אדע לענות. הוא ידע הכל".
על הבנות שלהן הוסיפה: "מאוד קשה להן. הבת הקטנה גרה בלוס אנג'לס וקיוותה לחזור כשמאיר עדיין יהיה בחיים. הבת הגדולה בניו יורק ורצתה להיות איתנו בשנה הקריטית ובדיוק ביום שזה קרה היא לא הייתה פה והיא לא סולחת לעצמה על זה. הוא היה אבא מאוד מעורב ששאל ורצה לדעת ואהב אותן אהבת נפש. עצוב מאוד. אני מרגישה שלקחו ממני חלק גדול מאוד מהגוף שלי".
הלווייתו של מאיר איינשטיין תתקיים ביום ראשון בשעה 15:00 בבית העלמין הישן בהרצליה ליד אולם היובל.
התרעות פיקוד העורף