כמה אירונית היא העובדה כי עד שזכתה בית"ר ירושלים באליפות הראשונה שלה, ב–1987, שהגיעה אחרי שש הזדמנויות שבהן סיימה רק כסגנית, היא עשתה זאת בערב יום הזיכרון, השבוע לפני 30 שנה. 

11 שנה לאחר שזכתה בתואר הראשון שלה - גביע המדינה - בלי שאף מצלמת טלוויזיה צילמה את השערים, גם הזכייה של בית"ר באליפות צולמה ממצלמת כתף, ושודרה רק בדיעבד. הקבוצה זכתה באליפות ב–2 במאי, ואלה עוד היו הימים שבהם 1 במאי השבית כל פעילות במשק, כך שגם לא הייתה עיתונות מודפסת שתרגש את האוהדים בטרם הזכייה. נוסף לכל אלה, באותו יום חגיגי שרר שרב כבד ברחבי הארץ, ואובך כבד ומעיק, מלווה בכמויות ברחשים מטורפות, ירד על אצטדיון בלומפילד, שם התרחשה ההיסטוריה. אין אירוע שמדגיש באופן מובהק כל כך את תחושת הקיפוח התמידית, הנרטיב של אוהדי בית"ר ירושלים, כמו זה שקרה באותו יום.

הייתי שם על הדשא כשזה קרה. שליח העיתון "חדשות", תחת שם העט רון בן הרצל. בשנות ה־20 המוקדמות של חיי, קצין בקבע, שרצה ליהנות משני העולמות ונאלץ להשתמש בשם בדוי כדי להתמקצע בקריירה חדשה. עד היום כמה מגיבורי הסיפור הזה קוראים לי "בן הרצל". גם על ספר האליפות של בית"ר, שיצא ב"הוצאת המכפלה" והודפס בכמות מטורפת של עותקים, מתנוסס השם הזה. מישהו שם החליט, בדפוס המחתרתי הזה, שילד בן 22 יכול לכתוב ספר. אפילו 600 דולר, בשטרות ירוקים, שולשלו לכיסי עבור הטרחה. 



התואר הזה, אליפות ראשונה לקבוצה שחרגה עוד קודם לכן משטח השיפוט שלה והפכה לנציגת הפריפריות, גילם בתוכו הרבה אירועים שהתרחשו במהלך אותה עונת משחקים סוערת, שבסופה נכנסה בית"ר באופן סופי - אם כי באיחור השמור רק לה - למועדון הגדולות של הכדורגל הישראלי. 

חגיגת האליפות עצמה הייתה חצי ספונטנית. העיתונאים ישבו בעת ההיא ביציע מספר 8 בבלומפילד, עם האולטרה–קהל של בית"ר. זה היה משחק חוץ מול מכבי תל אביב, שמעט מאוד מאוהדיה טרחו להגיע למגרש. "דגלי ברמן" הכינו דגל פריסה ענק - חסר תקדים בעת ההיא - שכיסה לפחות מחצית מהיציע. תחת הדגל ההוא הוגנבו העיתונאים דרך הפשפש שהפריד בין היציע למגרש, בסמוך לספסל בית"ר. הירושלמים ניצחו 2–0. השער השני שהובקע על ידי שלמה שירזי נתן את האות להתרוקנות היציע. רוב אוהדי הקבוצה יצאו מהאצטדיון וצבאו על שער הברזל הגדול הסמוך שנועד לכניסת רכבים. כשנשרקה השריקה האחרונה, נפתח השער ומאות אוהדים זרמו פנימה. 



אורי מלמיליאן, הכוכב הגדול של אותה עונה, עמד בדקה האחרונה על קו האורך, סמוך לחדרי ההלבשה, שהיו ממש בנתיב הפריצה של האוהדים. בשנייה שבה הסתיים המשחק הוא הקדים את כניסת האוהדים ונבלע בחדר ההלבשה. מלמיליאן, שידליק בערב יום העצמאות הקרוב משואה בהר הרצל, איבד באותו שבוע את סבתו. "היא הייתה לי כמו אמא", הוא נזכר, "היא גידלה אותי. לא יכולתי לשמוח עם כולם, פשוט עשיתי הכל כדי להיעלם".

רוני בר–און היה אז יושב ראש הנהלת בית"ר. אותו בר–און שלימים כיהן כשר האוצר, שר הפנים, יו"ר ועדת החוץ והביטחון וכמעט היועץ המשפטי לממשלה. "אני ניגש גם למיקרופון וגם לשדר קול ישראל דני דבורין ומכריז: ‘זה יום שחיכיתם לו, קשה לנצור את השמחה, אבל אני מבקש מכם להרגיע הכל בשבע בערב'", הוא משחזר. "נוסעות שיירות ורוקדים על הגגות וברגע שמגיעה השעה שבע בערב, השאלטר יורד ודממה. למחרת, יום ראשון, ערב יום העצמאות, העיר ירושלים צהלה ושמחה. הסתובבתי עם הבנות וראיתי את אוהדי בית"ר חוגגים אליפות".

גם שחקני בית"ר רצו לחגוג, אבל הם לא עשו זאת בירושלים אלא בנהריה. ראש העירייה, חיים לבב, הזמין את הקבוצה מבעוד מועד לשחק ביום העצמאות בעיר, מול בית"ר נהריה, הקבוצה המקומית, ששיחקה אז בליגה ב' וקיבלה חיזוק מכוכבי הליגה הבכירה. שחקני בית"ר יצאו בערב החג למועדוני לילה בעיר ובסביבותיה, שתו כהוגן וסגרו את הלילה - בבוקר. בשתיים בצהריים החל המשחק ובית"ר ירושלים, האלופה הטרייה, חטפה שמונה שערים. "כולם עלו שיכורים", נזכר יוסי מזרחי, אז שוער הקבוצה. 

כדורגל של מטוסים

זו הייתה אליפות מטורפת בעיקר משום שהושגה 65 ק"מ מבסיס הבית. בית"ר אירחה באותה עונה, כל העונה, את משחקיה בבלומפילד ביפו. 

בטרם נכנס לתפקיד, כמינוי של ראובן ריבלין, יו"ר תנועת החרות בירושלים באותן שנים, ערך בר–און מספר בדיקות היתכנות. אחת מהן נגעה למכירת הכרטיסים. "באחת הפעמים שבדקתי את הקבוצה", נזכר בר־און, "צפיתי במשחק שהיה במגרש ימק"א בירושלים. נכחו בו 8,000 איש ושאלתי כמה כרטיסים מכרו. אמרו לי 1,200. הבנתי שאני חי בתוך מסננת. אנשים היו עוברים בשערים עם סטנסילים מתנועת החרות שיאפשרו להם כניסה. הבנתי שפוטנציאל הקהל של בית"ר בירושלים הוא פחות מרבע מהפוטנציאל באזור המרכז. 
 

לקחתי את גמר הגביע של 1986, מול שמשון, כמודל החיזוי הכי טוב. ביקשתי מחברה שמתמחה בסקר נפחי תנועה למדוד את כל אלה שמגיעים מירושלים וסיננתי כל מיני פרמטרים כמו גברים וזוגות. היו יותר מ–20 אלף איש במשחק, שזה נטו 17 אלף שבאו לראות את בית"ר. כשהבנתי שאוהדי בית"ר מאוד חזקים במרכז, תל אביב, חולון, בת ים או לוד, נפלה ההחלטה". 

השינוי התקבל בשוויון נפש אצל רוב השחקנים. יוסי מזרחי נזכר: "תמיד שמחנו לצאת מימק"א. היינו קבוצה מאוד טכנית. היה קשה מאוד לשחק מול קבוצות שעושות בונקר". אלי אוחנה: "עשו לנו טוב. אף אחד לא סבל מזה. עם כל הכבוד לימק"א, זה היה גועל נפש של מגרש. זה הדבר הכי טוב שקרה לבית"ר באותה עונה. יכול להיות שבלי זה לא היינו לוקחים אליפות. גם בימק"א עשינו מהלכים נפלאים, אבל אני לא יודע איך שיחקו שם בכלל. בלומפילד תמיד היה הבית השני שלנו". 


 

בר–און: "בתוך תוכי ידעתי שזה שיקול מקצועי לעבור מימק"א לבלומפילד, אבל אם הייתי אומר שהשחקנים לא יכולים לתת פס, היו זורקים אותי מכל המדרגות. בפועל, שיחקנו בבלומפילד כדורגל של מטוסים. מי יכול היה לרוץ בבוץ?".

אבל המעבר לא התרחש כל כך מהר. ההתנגדות בירושלים הייתה עצומה. "הייתה מלחמת עולם מול ראש העיר טדי קולק ומול רובי ריבלין", בר–און מספר. "רובי מאוד רצה להיות ראש עיריית ירושלים בעתיד. ‘אתה מוציא את החלום מירושלים', הוא אמר לי. טדי הוסיף: ‘אם אתה הולך לתל אביב לא יהיה אצטדיון בירושלים'. עניתי להם: ‘רק אם נשחק בתל אביב יהיה אצטדיון בירושלים. אם תיתן לי כיסוי לתזרים המזומנים, אני מוכן לשחק גם בגן טלמור, ליד בניין העירייה הישן'".

בר־און התחיל לנהל מו"מ עם ראשי הפועל תל אביב, בעלי המגרש. "באתי לאלי מילר וחיים צימר, ראשי הפועל, והם מציעים לי 70–30. צחקתי, אז הם תיקנו ל–65–35. אמרתי להם: ‘אני לא מוכן ל–70%, אז אתם מציעים לי 65%? היה ברור לי שהם מתכוונים לזה שנקבל 35%. ויתרתי על התענוג לשחק בצוותא עם הפועל תל אביב ופניתי לעמי פזטל משמשון תל אביב. הוא קיבל %7.5 עד 12.5% מההכנסות המשותפות. עשיתי קופה מדהימה. בכל שבת בלומפילד היה מלא. היו לנו לפחות עשרה מחזורים של סולד אאוט. לא היה אפשר להשיג כרטיס מיום רביעי של לפני המשחק. שמשון אירחה את כל הגדולות, כולל אותי, ואנחנו לקחנו את הכסף. היה לנו בסוף העונה רווח תפעולי של יותר מ–17%, אף על פי שמעשית לקחנו אליפות בערך מאמצע העונה".

בר–און לא הסתפק ברווח התפעולי וביקש גם לחנך את הקהל לשלם על הבידור שאותו צרך. "היו אצלי סדרנים של בית"ר, של שמשון, של בית ברנר, וכולם נלחמו על כל כרטיס ואחד נגד השני כנגד כל הפרוטקציונרים", הוא נזכר. "עד היום יש לי את פנקס הקבלות שרובי ריבלין, אהוד אולמרט, דן מרידור וגם אבא שלי ז"ל קנו בכסף מלא על כרטיסי מינוי לשער 1. אז שילמו בדולרים, עידן הדולריזציה. להזכירך, אני זה שעשיתי ביום מן הימים את השקל למטבע הכי חזק בעולם, שכחת?".

לקפטן חנן אזולאי המעבר לבלומפילד היה מכה לא קטנה. הוא התגורר אז ברחוב דוד המלך 10. ברחוב דוד המלך 26 שכן מגרש ימק"א, שמונה בתים מדירתו, חצי דקת הליכה. משפחתו של המאמן דרור קשטן הייתה מגיעה אליו לפני המשחק. "בגדול, נפגעתי בעיקר משום שבבלומפילד לא יכולתי להצטרף להתקפה, כהרגלי, כי שם אבי כהן ושלמה שירזי לא טרחו לרדת להגנה", הוא מספר. "המעבר עשה לנו טוב מבחינת אווירה וחמימות, אבל לי זה עשה מאוד רע. היו לי סימנים ברורים במגרש של ימק"א - עץ ברוש שקניאס השמן ישב עליו. ידעתי שכשאני מכוון לקניאס, הכדור מגיע לאוחנה. כיוונתי שם לפי עצמים. כשהייתי רואה את המגדל, ידעתי איפה אני עומד. בסופו של יום, הכדורגל ניצח את הביתיות".

אורי לא ממריא

"שמונה בערב אורי יוצא להונגריה, 12 בלילה אורי נשאר". זו הייתה הכותרת הראשית בשער האחורי של "חדשות" בבוקר יציאתה של בית"ר למחנה האימונים בקיץ 1986. סקופ מהדהד של אלי עזור - גילוי נאות: המו"ל של העיתון שאותו אתם קוראים עכשיו - שעשה את שלו. שאר העיתונים בישרו שאורי יצא להונגריה, כיוון שזו כאמור הייתה החלטתו בשעות הערב המוקדמות.

מלמיליאן היה אז הכוכב הבלתי מעורער של הכדורגל הישראלי. כמה חודשים קודם למחנה האימונים בהונגריה, במהלך העונה הקודמת ועוד לפני מינויו של בר–און ליו"ר, התגלעו חילוקי דעות בינו לבין ההנהלה לגבי חידוש חוזהו. אחרי מה שנראה למאמן קשטן כמו שביתה איטלקית מצדו של מלמיליאן באחד האימונים, הוא החליט שלא לשלב אותו בהרכב הפותח למשחק שנערך באמצע השבוע מול מכבי נתניה. בר–און היה אז עורך דינו ולאחר מספר חודשים הפך למשלם משכורתו: "ערב לפני הטיסה הוא סגר איתי את ההסכם והתחרט. טלפן אלי לשדה התעופה והודיע שהוא לא יוצא. חצי שנה לא דיברנו בכלל, כי הודעתי לו שעל תיקו ביתי אני לא משלם פרמיה. אחרי שתי תוצאות תיקו בפתיחת העונה בבלומפילד הפסקנו לדבר". 

מלמיליאן חזר לקבוצה לאחר מחנה האימונים, אבל בשורה התחתונה הוחלט, במה שנראה כמו סוד צבאי, שבתוך שלוש שנות חוזה ישוחרר הכוכב ללא תמורה. מה שאכן קרה בקיץ 1989.

בינתיים, בהונגריה, בלי אורי, התכוננה הקבוצה לעונה. בבוקר עבדה קשה כתנאי ליציאה בערב. היעד היה הקזינו. באחד הערבים הרוויח מומו שירזי - אחיו של העבריין ריקו שירזי - סכום כסף כל כך גדול, שבאותו מעמד רכש את מכוניתו של הבלם אודי אשש ובשלוש לפנות בוקר יצא למועדון לילה עם מנהלי הקזינו. הקפטן חנן אזולאי ניהל את החשבונות לשחקנים, כדי שלא יפסידו יותר מדי. אגב, המאמן הקשוח קשטן היה בכל המעמדים הבלתי נשכחים האלה בלילות בודפשט. קשטן של היום לא היה קשטן של הלילה, ואם קשטן לא אהב את היום לא היה לשחקנים האלה לילה. 

קופסה וחצי ליום

אחד הזיכרונות המדהימים מהעונה הזו, וגם מכמה שבאו אחריה, הוא בעובדה כי הכדורגלנים היו שונים בתכלית מאלה של היום. לא מטרוסקסואלים, לא עובדים בחדר כושר או ניזונים משייקים של סלרי וסלק. חלקם ממש עבדו, וחלקם גם עישנו. 

שלמה שירזי היה טיפוס מיוחד במינו, שוטר לשעבר במדור הבילוש שהסתבך בפלילים, מה שהביא להרחקתו מהנבחרת. שירזי היה כדורגלן עצום, שרירי מאוד, מהיר מאוד, בעל יכולת פריצה על קווי האורך של המגרש שלא נראתה בארץ. כל זאת כשהוא מעשן מדי יום, באופן גלוי, חפיסה וחצי של מרלבורו אדום. 



המאמן קשטן הביא לשירזי פעם חבילה של קופסאות מהדיוטי פרי, כולל מצית, והעניק לו אותה בסיום אימון, שהחל דווקא בצעקות על כך שהשחקן הגיע אליו באופנוע סוזוקי מפואר. העישון למעשה היה חלק משגרת הקבוצה. יוסי מזרחי: "היום לא מעשנים גם בחדרים. אז, אורי היה נכנס לחדר, היינו משחקים קצת רמי, היו שם הררי עשן, ואורי היה בורח. כל חוליית ההגנה שלנו הייתה מעשנת. אודי אשש, חנן אזולאי, אני, אלי אוחנה קצת, מומו שירזי היה מעשן המון".

עדות ראייה מחדר ההלבשה בסיום משחק: קשטן היה מדליק בפינת החדר את סיגריית הטיים שלו. מזרחי היה שולף קנט ארוך ומכבד את אזולאי ואשש. שירזי היה יונק את הטבק הרצחני של המרלבורו האדום. ככה לקחו אליפות. 

בטיפול עם ד"ר רודי

בית"ר פתחה את העונה בשלוש תוצאות תיקו מארבעה משחקים. אחרי המחזור השישי היא כבר הוליכה את הטבלה, והשיחות הקבועות על אופיה המעורער של הקבוצה - בעיקר ברגעי הלחץ - חזרו לבתי הקפה, או כפי שנהג לכנות זאת עורכי בעיתון "חדשות", אבי רצון - "קרנות רחוב". 

יום אחד קרא לי רצון לחדרו והטיל עלי משימה, שעד היום אין לי מושג איך היא נולדה: להביא ניתוח פסיכולוגי של בית"ר ירושלים מד"ר דוד רודי, סוג של גורו בוהמייני עם קליניקה משגשגת בהרצליה. רודי, שלא היה לו מושג וחצי מושג לגבי בית"ר ירושלים, מסר ניתוח פסיכולוגי מושקע, מנומק, שבאופן מפתיע גם קלע למציאות. "הקבוצה סובלת מהדחקות... מתקשה לממש הישגים... טראומות". בשולי הדברים טען רודי כי יש סכסוך בין הכוכב אוחנה לחברו לקבוצה סמי מלכה. "סכסוך שיצוף", הוא סיכם. 



שחקני בית"ר ומנהליה נחרו בבוז בתגובה ל"ממצאים" של ד"ר רודי. בשבת שבאה אחריה נחלה בית"ר את הפסדה הראשון מתוך שניים (השני היה רק במחזור האחרון) בעונה הזו, בבאר שבע. אשש, בלם הקבוצה, מיהר לומר כי "עכשיו בטח תגידו שאנחנו לא מסוגלים". ואכן, אחרי סדרת ניצחונות החלה הקבוצה לקרטע בשעה שהדולקת אחריה בטבלת הליגה, בני יהודה, סוגרת את פער הנקודות ביניהן.

ומה רבה הייתה ההפתעה כי בשיאו של המשבר המקצועי, לאחר אחד ממשחקי הבית באצטדיון בלומפילד, ד"ר רודי עמד בתחזית שלו. משחזר סמי מלכה: "אחרי המשחק היו אמוציות. אמרתי משהו בחדר ההלבשה, אוחנה התרגז וזרק עלי נעל". 

לא היו לכך סימנים מוקדמים, ועד היום לא ברור איך ד"ר רודי הצליח למצוא ברשימת השחקנים דווקא את שני השמות האלה ולכרוך סביבם סכסוך. מלכה: "זה העליב והרגיז וזה גם לא היה חינוכי, אבל סלחנו. עבר, התפייסנו". אוחנה בתגובה: "סמי מבלבל במוח. אני לא זרקתי שום נעל עליו. לא היה ולא נברא".

כסף אדום

סמי סגול, האיש שהקים את אימפריית כתר פלסטיק בעשר אצבעותיו, הוא אוהד הפועל תל אביב, ששוכנע על ידי ידידו משה תאומים לרכוש ב–1997 את המועדון מידי ההסתדרות ולהוביל אותו עד רבע גמר גביע אופ"א.

מה רבה הייתה ההפתעה כי ב–1986 נחתם הסכם אימוץ בין כתר פלסטיק לבית"ר ירושלים, דווקא בית"ר ירושלים. בר–און זוכר כל פרט: "מישהו דאג להפגיש אותי עם סמי סגול. אני מגיע לפגישה ובחדר יושב תאומים. הצעתי להם להיות שותפים: הם ייתנו סכום נמוך עבור הפרסום ופרמיות על זמן החשיפה. סגול הסתכל על תאומים, איש הפועל תל אביב, האלופה המכהנת, ותאומים אומר לו: ‘אני אביא לך את הפועל תל אביב בחצי'. בסוף השיחה סמי אומר לי שהשתכנע. הוא הולך עם בית"ר".
 

 
 

אבל זה לא הסוף. "עם המזל שלי", סופק היום בר–און כפיים, "יממה לפני פתיחת העונה הכריזו על שביתה בטלוויזיה. לא צילמו. מבחינתנו, הלך הכסף, כי רוב ההסכם מבוסס על פרמיות עבור חשיפה. מצאתי אז את דן שילון - רובי ריבלין חיבר אותי אליו - שהיה בשלבי ההקמה של ערוץ 2 הניסיוני. אמרתי לו: ‘בוא צלם את זה. יכול להיות שלחומרים האלה יהיה ערך גדול'. 

"עשרה שבועות הם צילמו, עד שנגמרה השביתה. אנחנו כבר היינו להיט בליגה וכולם רצו לראות את הנס. הערוץ הראשון קנה את החומרים האלה ועשה תוכנית - ‘בית"ר עד כאן'. וכולם שמחים. סגול קיבל את החשיפה, שילון קיבל את הכסף שאני קיבלתי מהערוץ הראשון, ואני קיבלתי ים של כסף לפי מפתח החשיפה. אחר כך עשו מהחומרים האלה סרט". 

החייזר המנומס

עד 1990 לא שיחקו שחקנים זרים בישראל. גרי ונדרמולן לא נחשב זר אלא יהודי–אנגלי ממוצא הולנדי, אלא ששחקנים עולים חדשים הגיעו לכאן אז מברית המועצות או מרומניה, לא מאנגליה, מולדת הכדורגל. 

ונדרמולן חי בישראל מאז ועד היום, עובד כקבלן שיפוצים. גם אחרי 30 שנה מתקיימת השיחה באנגלית, כי לטענתו העברית שלו היא יותר "עבריש". הוא נולד למשפחה מסורתית בסאותנד, אסקס. כנער שיחק בווימבלדון עד שהמאמן, בבית הספר שבו למד, הציע לו לצאת לסן דייגו, לשחק בקולג' אמריקאי וללמוד עיתונאות. לסאותנד חזר זמן קצר לפני שיצא לירושלים. 

ביום שבו קיבל את הטלפון מהבירה, באוקטובר 1986, שררו תנאי שלג באסקס. על הקו היה מנהל המגרשים בבית וגן, שוער העבר הרצל רווה (סמצקי) ז"ל. "לא היה לי אפילו מושג מה זה בית"ר", נזכר השבוע ונדרמולן. "רק שאלתי מה הטמפרטורה. הרצל אמר לי ‘28 מעלות'. עניתי: ‘מחר אני שם'. לא רק שלא ידעתי שבסוף יהיה לי בירושלים קר, לא ידעתי אפילו שיש שם קבוצת כדורגל, בטח כזו שמלאה בכוכבים. הייתה לי בעיה עם השפה, התקשו לתקשר איתי. אבל ידענו לשחק כקבוצה. אוחנה היה היחיד שדיברתי איתו". 

את הערב הראשון שלו בירושלים הוא לא שוכח: "לקחו אותי לשוק מחנה יהודה ונתנו לי לאכול מעורב ירושלמי. הייתי מאוד רעב וטרפתי הכל. רק אחר כך, כשהבנתי מה אכלתי, לא נגעתי בזה יותר לעולם. אני זוכר רק שאמרתי לעצמי באותו לילה: ‘לאן נפלתי'".

לוונדרמולן שיחק קלף בלתי רגיל. החלוץ הקבוע אבי גולדר נפצע והוא מילא את מקומו. ולא רק שמילא, הוא כבש חמישה שערים באותה עונה, שניים מהם מול מכבי חיפה, במחזור ה–17. ונדרמולן היום: "בגול השני אבי רן ז"ל עמד שם ולא זז, כי הוא הבין שזה גול. נזכרתי בזה כששמעתי פעם את שוער נבחרת אנגליה, פיטר שילטון, אומר ששוערים גדולים לא זזים כשהם יודעים שזה גול". 

ונדרמולן עבר הלם תרבות שלא בטוח שהתאושש ממנו עד היום. פעם אחת לחץ את ידו של שוער הנבחרת אריה חביב לפני משחק וחטף נזיפה מאחד השחקנים. "אבל אני מנומס", הוא ענה. פעם אחרת, כשהקבוצה יצאה ליום כיף במרחצאות עין גדי, ונדרמולן השלים את הארוחה ברכישת שוקולדים. המגן אבי כהן, שומר מסורת, מיהר לקחת אותם ממנו. "כששאלתי למה, הוא אמר שאכלתי קודם בשר". 

מי משחרר את אוחנה? 

בסיום העונה נפרדה בית"ר מאוחנה לאחר שמכלן הבלגית שילמה עבורו 275 אלף דולר, סכום עתק באותם ימים, ורכשה אותו. היו"ר בר–און לא הגיע לרגע ההוא. לדבריו, הוא דרש מרובי ריבלין להחליף את אחיו, אליעזר ריבלין ז"ל, בהנהלת ההתאחדות לכדורגל, וכשזה סירב, עזב. 

"אצלי אוחנה היה עובר למכלן כמו שאתה היית עובר לכתוב ב'ניו יורק טיימס'", אומר בר–און, "מי משחרר דבר כזה? זה היהלום שבכתר. אני שמח שהוא עבר ועשה קריירה, מגיע לו, אבל אני לא הייתי משחרר אותו. יכול להיות שעד היום הוא היה בהסגר בינלאומי". 
 

אוחנה: "אז הוא אמר. בפרספקטיבה לאחור, הוא לא היה יכול למנוע את היציאה שלי למכלן. עם כל הכבוד, רובי ריבלין החליט. מבחינתי, זה אף פעם לא שינה. היה לי חלק מההעברה, 25%, רציתי לצאת ויצאתי".

מסדרים את הבנק

והיה שלום סופר ז"ל. הוא התגלה בשיטוט מקרי בפסאז' במדרחוב בן יהודה שבו שכנו זה לצד זה משרדיהם של ריבלין, בר–און ובני נחמיה, יזם קרקעות שהחליף את בר–און בתפקיד בסיום אותה עונה. סופר, יהודי דתי, סוחר סת"ם - מעסיק אברכים שיעסקו בכתיבה ומוכר את תשמישי הקדושה - ישב באחד המשרדים על ספרי החשבונות של הקבוצה. רק אז התברר כי במשך כל השנים החרדי הזה היה איש הכספים של בית"ר. בר–און: "איש צדיק היה. קיבלתי אותו בירושה מרובי, הירושה הכי טובה שקיבלתי ממנו מאז ומעולם. הוא ידע לסתום חורים כשהיה חסר, לסדר את הבנקים. בעונה שלי זה לא בא לידי ביטוי כי היה לנו ים כסף".